יום השנה ה-70 לפרוץ המדינה, צריך היה להיות יום של חשבון נפש אמיתי. מאזן של רווח והפסד, בפרספקטיבה של אלפי שנים, האם אכן זו המדינה, לה ייחלו חוזיה והוזיה / 'יתד נאמן' בטור נוקב לקראת חגיגות יום העצמאות השבעים למדינה

לא הרבה נשאר מהשמחה הגדולה שפקדה את היישוב היהודי בארץ ישראל, ב-29 בנובמבר 47' למניינם, כאשר האו"ם החליט על סיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינה יהודית לעם היהודי בארץ ישראל. באותו לילה היסטורי יצאו המונים לרחובות הערים ורקדו עד כלות הכוח. התקווה לעצמאות ולפתיחת דף חדש בחיי העם היהודי המדוכא והשבור, שנתיים בלבד לאחר תום השואה האיומה, פיעמה בלבבות רבים. הציונות ההרצליאנית וחזונה להקמת מדינה יהודית, הגיעה לשיא. האיום המוחשי של מיליוני ערבים, אשר איימו להכחיד את היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל, התגמד מול עוצמת התקווה.

מעטים ממש עמדו באותם ימים מול הסחף הנורא של הלאומנות הציונות, שאיימה לכלות כל חלקה יהודית טובה. היה צריך עוז רוח ותעצומות נפש, כדי להאזין להתרעותיהם של גדולי ישראל, שראו בעין הבדולח שלהם כי 'מרשעים יצא רשע'. רבים וטובים, לא עמדו מול הגלים הלאומניים הסוערים, והצטרפו ל'חגיגות הנלהבות' על הקמת המדינה היהודית. 48 שנה קודם לכן, כתב מרן הגר"ח מבריסק זצוק"ל, את איגרתו הידועה בדבר כוונותיה של התנועה הציונית, אבל באותם ימי האופורייה, הם נשמעו כמעט בלתי רלוונטיים מול גלי השמחה, העליצות והתקווה שפיעמו בלבבות השבורים.

כך כתב מרן הגר"ח באיגרת מיום י"ט באלול תרנ"ט: "ותכליתם כבר הודיעו ופרסמו, כי היא לעקור את יסודי הדת, ולתכלית זו גם לכבוש את מקומות מושבות ישראל, בכדי שיהיה זאת לעזר למטרתם, וכאשר כבר הודיעו כל אלה וגילו מחשבתם במכתבי-עת, ומה נוכל עוד להוסיף דבר בזה. האם ייאמנו דברינו עליהם, מאשר הם אומרים ומגלים בעצמם? לא יאומן כי יסופר כי אחרי התגלות זדון לבם מפי עצמם, עוד יימצאו מהישרים בליבותם שיתחברו להם – אשר זה מביא תימהון גדול על כל קהל הגולה, כי יתנו להם מקום ואחיזה לעניינם. ואיך ימצאו גם משענת בעת שנודע כי היא חטאת הרבים".

"ועל פי זה מצאתי כי הצדק עם מע"כ שי', כי ידברו יחד יראי ד' ויצעקו מרה בפירסום בהודעת הדברים מה שהודיעו הציונים בעצמם, וזאת אחת יימצא בה יתירה לטובה, כי יהיו הדברים יוצאים מלב טהור, אולי תהיה זה לרפאות המון בית ישראל, אשר לא הושחת ליבותם ושבו מעליהם ורפא להם, ויידעו להיזהר בנפשותם לבלי להתחבר לעניין שהוא הירוס הדת ומכשול לבית ישראל".

היום, שבעים שנה לאחר יום הכרזת המדינה, נראים דבריו של מרן הגר"ח זצוק"ל – "ותכליתם… לעקור יסודי הדת" – רלוונטיים  מאין כמותם. הרבה לא נותר מהחזון ההרציליאני האוטופי, אבל החלום 'להיות עם חופשי בארצנו', חופשי מתורה, חופשי ממצוות, חופשי מכל שעבוד לעבר ההיסטורי, חופשי מהקשר האלוקי לתורת הנצח, זהו עדיין יסוד השקפתם של נושאי הדגל הציוני האמיתי, זה שהונף בקונגרס בבזל, זה שאותו הובילו מנהיגי הציונות שהצליחו להערים ולהונות יהודים כשרים וטובים, כאילו ויש קשר בינם לבין יהדות של ממש.

די לקרוא את אשר מתפרסם עוד ועוד, על מסע השמד השיטתי שהתנהל במחנות העולים מארצות המזרח, על ידי ההנהגה הציונית, שמטרתה היתה להכחיד כל זכר של יהדות מקרב מאות אלפי יהודים שהתקבצו לארץ הקודש, מתוך אמונה תמימה כי כאן יגיעו אל המנוחה והנחלה היהודית. שליחי הממשל הדיקטטורי שהקים את המדינה, פעלו ברוע ואכזריות, כדי להכרית מלב העולים – בעיקר הדור הצעיר – כל זכר ליהדות, ואילולי רוב חסדו יתברך ומסירות נפשם של יחידים, לא היה נשאר שם ושארית לקהילות קדושות ומפוארות, שמסרו נפשם באלפיים שנות גלות, למען שמירת היהדות בטהרתה.

אלו הטוענים בלהט, כי מעולם לא היתה פריחה מבורכת כל כך של עולם התורה, כמו בחסותה של מדינת ישראל, מסלפים את האמת העובדתית. הרי בעינינו ראינו, כיצד נהגה הממשלה הישראלית ביחסה לעולם התורה, בפרק הזמן הקצר בו ניתנה לה יד חופשית לפעול, בלא שהיה לה צורך בתמיכה חרדית. אלו קולות צהלה ושמחה בקעו מפי 'ראשיה, שריה ויועציה', כאשר היתה להם אפשרות לחתוך בבשר החי ולגדוע באחת מאות מיליוני שקלים מתקציבי עולם התורה, הניתנים – יש להדגיש ולשוב ולהדגיש – בזכות ולא בחסד! זוכרים אנו גם כיצד זכו לתמיכתם שותפיהם לכסאות השרד  עם הכיפה המחוררת, אלו הטוענים בלהט כי למדינת ישראל הזכות בפריחת עולם הורה, ואשר ביום פקודה שיתפו פעולה במלחמת החורמה הממשלתית כנגד לומדי התורה.

הצלחתה המסחררת של התנועה הציונית, לעקור את היהדות מרוב מניין ובניין של העם היהודי, עדיין לא מספקת את ממשיכיה, כל עוד לוחשת הגחלת היהודית בלבבות רבים. האחוזים המרשימים של אוכלי הכשר, מתעני יום כיפור, נרתעי אכילת חמץ, גם מקרב אלו שאינם מוגדרים כ'שומרי מצוות', היא לצנינים בעיניהם. הם מחפשים כל דרך כיצד לעקור את הכל. הכישלונות המחפירים שלהם בגידול וחינוך הדור הצעיר על ברכי ההומניזם והאנושיות הבסיסית, לא פוקחים את עיניהם לראות לאיזה תהום הם מובילים את האומה, והם לוטשים כל העת עיניים חומדות בחינוך התורני הטהור, במטרה להחדיר בו את ארסם כדי לערער את יסודותיו ולפגוע בפירות החמד שלו.

ועדיין לא עסקנו בבית המשפט העליון, 'פאר היצירה הציונית', אשר שם לו למטרה, לעקר מתוכן את מעט ההשפעה שיש לשליחים החרדיים במוסדות השלטון, באמצעות סידרת החלטות, ההופכת את 'בית המחוקקים' הישראלי, לגוף חסר השפעה וממשות. עדיין עומדת ומאיימת חרב הפיפיות של החלטת הבג"ץ, לבטל את הסדר דחיית גיוסם של לומדי התורה, גם במחיר קריסה טוטלית של שרידי האמון מקרב נאמני התורה בטהרתה לדמוקרטיה הישראלית. אולי בזכות המסתננים האפריקאים, תימצא נוסחת הפשרה של 'חוק ההתגברות', שתאפשר לכנסת לחוקק חוקים מבלי שבית המשפט יבטל אותם בהינף יד. ואם זוכה הציבור החרדי לתקציבים שונים בזכות השוויון לערבים, יזכו לומדי התורה ללגיטימיות חוקתית בזכות השוויון למסתננים…

יום השנה ה-70 לפרוץ המדינה, צריך היה להיות יום של חשבון נפש אמיתי. מאזן של רווח והפסד, בפרספקטיבה של אלפי שנים, האם אכן זו המדינה, לה ייחלו חוזיה והוזיה. האמנם הם רצו לראות עוד איזו ישות מדינית זעירה על פני הגלובוס ותו לא? האם הם לא חלמו על מדינה שתהיה אור וסמל לאומות העולם, וכל רצונם היה לראות כיצד המוח היהודי מתכנן את 'כיפת ברזל'? אבל כעצת פרעה בשעתו, להכביד את העבודה על האנשים, כך בלהט החגיגות, במות הבידור והריב הנואל על 'טקס המשואות', תיכנס מדינת ישראל לעשור השמיני לקיומה, כאשר אין מי שיתפנה להרהר האמנם היה כדאי לעבור את משברי הגלות, כדי שנזכה 'לנפנף על האש' ביערות הקק"ל?