בין המתנגדים להורדת אחוז החסימה ניתן למצוא את אריה דרעי ויעקב ליצמן. אחד מהם חושש מריצה נפרדת של דגל התורה והשני מעדיף להפסיד הכל העיקר שגם לאלי ישי לא יהיה • ולמה לא ללמוד מהערבים ולהקים רשימה אחת שתאחד את כל הציבור החרדי?

לפני ארבע שנים החליטו לעלות את אחוז החסימה ל-3.25 אחוז, מתוך נימוק שיש צורך לשפר את המשילות בישראל. הטענה נכונה: לא ייתכן שכל מפלגה עם שתי נציגים בכנסת, תצליח להכריח את הקואליציה כיצד להתנהג בהצבעות החשובות לה ולאיים בפירוק הכל והקדמת הבחירות אם דרישותיהם לא ייענו. הבעיה היא שאין הבדל בין איום של מפלגת בעלת שתי נציגים לאיום של מפלגת המחזיקה בארבעה חברי כנסת.

אחת הטענות שנשמעו אז נגד מובילי היוזמה, בהם היה יו"ר מפלגת ישראל ביתנו, השר אביגדור ליברמן, הייתה כי מטרתו האמתית מוסווית מאחורי נימוקי משילות, וכי ברצונו להביא לכך שחלק מהמפלגות הערביות לא יצליחו לעבור את אחוז החסימה. במציאות, ההיפך הוא הנכון: הצעד הביא לאחדות השורות ולהקמת הרשימה המשותפת שזכתה בבחירות האחרונות להישג מרשים יחסית.

אחת המניעות לאיחוד מפלגות, מלבד הבדלי האידאולוגיה ביניהם, טמונה בשאלה עתיקת היומין: "מי בראש?". לפחות בהיבט זה, השכילו הפוליטיקאים הערבים להעניק את המקום הראשון לפוליטיקאי חדש שאינו מזוהה יותר מידי עם אחת הסיעות, אך בעל זיקה לסיעה הגדולה ביותר מבין המרכיבים השונים של המפלגה המאוחדת.

במערכת הבחירות האחרונה, התמודד השר לשעבר אלי ישי ברשימת 'יחד' שלא עברה את אחוז החסימה הגבוה, ונשארה מחוץ לכנסת. המשמעות המיידית הייתה זריקה לפח של 120,000 קולות שהיו יכולים להוסיף עוד שלושה נציגים אל הקואליציה הנוכחית, לחזק את ההשפעה החרדית – דתי בכנסת ולהגדיל את כוחה של מחנה הימין.

הסקרים הנוכחיים מפחידים מאוד את ראש הממשלה בנימין נתניהו. מפלגתו, הליכוד, אומנם מטפסת לשיאים חדשים ומקבלת למעלה מ-35 מנדטים, אך המפלגות המוגדרות כשותפות הטבעיות מאבדות מכוחן וחלק מהם, כמו ש"ס לדוגמה, מתנדנדות על גבול אחוז החסימה. במקביל, אלי ישי נערך להתמודדות חוזרת, כמו גם משה פייגלין ואולי יהיו עוד מפלגות קטנות שיגרפו קולות ממחנה הימין אל פח האשפה הפוליטי.

מכאן נובעת היוזמה המחודשת של ראש הממשלה המבקש להוריד חזרה את אחוז החסימה ובכך לאפשר ולהבטיח כי גם ש"ס וגם יחד ייכנסו לכנסת הבאה, כמו גם ישראל ביתנו שנמצאת אף היא בחלק מהסקרים קרוב מאוד לאחוז החסימה. למרות שלכאורה כל הצדדים היו אמורים להסכים, מחשש לאבד את מפלגתם, מתברר שהם דווקא מתנגדים.

Yonatan Sindel/Flash90

אחת לתקופה מספרים לנו בהתרגשות רבה על "השלום הספרדי". פעם מפגש בין רבנים, פעם מפגש בין פוליטיקאים ופעם חלומות באספמיה. הצד השווה שבהם, אף פעם השלום המדומה לא התקדם ולו בצעד אחד, בשל העקשנות חסרת הפשרות של שתי הצדדים וסירובם המוחלט לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפסו.

מצד אחד עומד דרעי שמסכים מקסימום להעניק משרת שר לאלי ישי תוך שהוא מזלזל בשאר דרישותיו מתוך אמירה כי אחרי הכל, ש"ס הצליחה להגיע לשבעה מנדטים, בעוד יחד נכשלה ולא עברה את אחוז החסימה. מהצד השני עומד אלי ישי ודורש זיג-זג בהרכבת הרשימה המשותפת, תוך שהוא מזכיר כי על פי הסקרים, הפער בין ש"ס ליחד הצטמצם ועומד על פחות מאחוז.

Flash90

גם סגן השר יעקב ליצמן מתנגד בחשש כי אחוז חסימה נמוך תביא לריצה נפרדת של דגל התורה ושל אגודת ישראל, כפי שהיה במערכת הבחירות הזכורה לרעה משנת תשמ"ט, אז סיימה אגודת ישראל עם חמישה מנדטים ודגל התורה הכניסה רק 2 נציגים. במסגרת ההסכם לריצה משותפת במסגרת יהדות התורה, סוכם על חלוקה של 60-40 לטובת אגודה, שקיבלה גם את התפקיד הבכיר ואת המקום הראשון. מאז טוענים בדגל התורה כי ההסכם אינו משקף את כוחם וכי מגיע להם 60%, תוך התעלמות מפילוגים שונים בתוך דגל התורה.

מצד אחד, ריצה עצמאית, גם של ש"ס ויחד וגם של אגודת ישראל ודגל התורה, עלולה להבהיר סוף סוף את יחסי הכוחות בתוך הציבור החרדי. אך מצד שני, האם הדבר שווה את כמויות הרפש והמחלוקות שיצוצו במסגרת מערכת בחירות כה מפולגת?

ואולי הגיע הזמן להפסיק עם תעתועי השלום, ללמוד פעם אחת מהמפלגה הערבית, איתה יודעים הפוליטיקאים החרדים לכרות פעמים רבות הסכמים ודילים לתועלת שתי המיעוטים במדינת ישראל, להביא מועמד חיצוני אותו יציבו בראש הרשימה, וינסו בכוח האחדות להגדיל את הנציגות החרדית בכנסת? אין זה מתפקידנו להמליץ לגדולי ישראל כיצד לנהוג, אך למה שלא יקיימו דיון משותף בין כלל חברי מועצות גדולי וחכמי התורה, יחד עם המנהיגים הרוחניים של שאר המפלגות החרדיות בניסיון להביא לאחדות הכה נחוצה בקרב כלל חלקי הציבור?