הזקן שהצליח במה שלא הצליחו בניו – למה לא הביא כל נשיא עגלה בעצמו? – ולמה דווקא הכוהנים מברכים את העם? • הרב ישעיה וינד בזווית מיוחדת לפרשת השבוע, פרשת נשא

מעשה בזקן אחד שאמר לבניו לפני מותו 'הביאו לי חבילה של קנים'. כשהביאו לו אמר להם 'מי יכול לשבור את החבילה? נטל כל אחד מהם את אגודת הקנים וניסה לשברו, אך אף אחד מהם לא הצליח. אמר להם אביהם 'אני יכול לשברה בקלות'. התפלאו הבנים, איך יוכל איש זקן ותש כוח לשבור חבילת קנים?

נטל הזקן את האגודה ואמר להם 'בואו וראו עד כמה פשוט הדבר'. התחיל לפרק את האגודה לקנים בודדים, ואז שברם אחד אחד בקלות רבה. בסיימו הרים את עיניו, הביט על בניו העומדים סביבו במבט רב משמעות ואמר להם: 'ביקשתי להראות לכם שאמנם כל אחד מכם חשוב ומיוחד, אך אם תהיו כולם באגודה אחת, אף אחד לא יוכל לשבור אותכם. אך אם תיפרדו כל אחד לעצמו, ישלטו בכם המזיקים' (עפ"י ילקוט מעם לועז).

דבר מעניין מצאנו בפרשת השבוע. בימי חנוכת המשכן הקריבו הנשיאים כל אחד קרבן לבדו, ואילו את עגלות הביאו שני נשיאים ביחד, כל שני נשיאים הביאו יחד עגלה אחת. כמו שמפורש בפרשה "עגלה על שני הנשיאים״. הדבר תמוה, וכי לא היה להם מספיק עגלות במדבר בכדי שכל אחד יביא עגלה בנפרד?

ביאור העניין הוא, משום שעבודת ה׳ דורשת שני חלקים ייחודיות והתחברות. מצד אחד על כל יחיד ויחיד לחגור מותניים ולהשתמש בכוחותיו המיוחדים ובכישוריו הייחודיים שחנן אותו הבורא. כוחות אלה מיוחדים רק לו ואין שני לו. אין עוד מישהו בעולם עם הכוחות המיוחדים האלה שיש לו. ולכן משמים רוצים קיום מצוות, לימוד תורה ותפילה דווקא ממנו.

על פניו נראה לנו שיש עוד רבבות שמקיימים מצוה זו בדיוק כמוני. אך אין הדבר כך, בשמים רוצים דווקא ממני את קיום המצווה. כי באופן שאני מקיים אותה, אף אחד אחר בעולם לא יוכל לקיים. לאף אחד את התנאים והכישורים (כן, וגם את החסרונות) המיוחדים ואת הסגנון הספציפי שיש לי אישית.

כך גילו לנו חכמינו ז״ל (סנהדרין ל״ז( שלכן נברא האדם יחידי, "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם״. כל מה שיש בעולם נברא אך ורק לכבודי, כדי שאוכל לעבוד את הקב"ה בסגנון המיוחד שלי. ואין עוד מישהו הדומה לי. בכל העולם. אם אני לא יעשה, אין אף אחד שיכול למלאות את מקומי.

אך לא די בכך, יחד עם זאת, עבודת היחיד צריכה להתחבר עם עבודת הרבים, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. כי עבודת היחיד מגיעה לשלימותה, רק כאשר היא מצטרפת אח״כ עם הרבים. אגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים.

הנשיאים, בהבאת קרבנותיהם, רמזו את שני הדברים הללו. מצד אחד, כל אחד מהם טרח בעצמו להביא את קרבנו האישי לחנוכת הבית. את השור שלו. אבל יחד עם זאת, את העגלות שעליהם נישאו כלי הקודש, הם הביאו שנים שנים להורות את חשיבות ההצטרפות.

רעיון זה שהינו יסוד בסיסי בחיי היהודי, מביא 'מנחת עני' מבעל 'ערוך לנר (חלקו מובא גם בספורנו). ומוסיף וכותב שדווקא כעת בחנוכת בית המקדש נדרשה הוראה זו של הנשיאים, כי בזכות האחוה והאחדות זוכים להשראת השכינה.

עניין זה אנו מוצאים גם ביעקב אבינו. גם לאחר שנודע לו כי יוסף חי לא הסתפק בשמועה טובה זו. כי ידע יעקב אבינו ששלימות ישראל תלויה באחדות. צערו היה גדול ביותר על שהיו האחים פרודים שנים כה רבות. כל זמן שלא היו עדיין מושלמים באחוה וריעות, אין רוח הקודש שורה עליו.

במדרש רבה כתוב 'אמר רבי לוי בשם רבי יוחנן בר שאול, אמר להם יוסף, אם יאמין לכם הרי מוטב, ואם לאו אתם אומרים לו, בשעה שפרשתי ממך הלוא בפרשת עגלות המשכן הייתי עוסק, הדא הוא דכתיב ׳וירא את העגלות… ותחי רוח יעקב אביהם׳.

אין הבנה לכאורה לדברי המדרש. מה הקשר בין עגלות המשכן לשליחות יוסף לאביו. מה מתכוין יוסף הצדיק לומר לאביו?

פירוש הדברים הוא, שיוסף כאשר שלח לומר לאביו שהוא עודנו חי, הבין שבשורה זו עדיין לא תספק את אביו, אם לא יידע שהוא חי איתם בשלום. כרמז לכך, הוא שלח עם אחיו השבטים עגלות. לרמז ולומר: הלא הם העגלות שכאשר עם ישראל יחנך את בית המקדש הם יהיו סמל האחדות, שניים שניים הם יביאו את העגלות. אכן כתוב שם כאשר השבטים עלו לאביהם ״וירא את העגלות… ותהי רוח יעקב אביהם".

עוד אנו קוראים בפרשת השבוע פרשת ברכת כהנים. והיא מצוות הכהנים צאצאי אהרן הכהן ע"ה לברך את בני ישראל מדי יום ביומו, ברכת ה' באמצעות הכהנים משרתי המקדש. וכמפורש בתורה הקדושה: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם".

האדמו"ר רבי מנחם מנדל מויטבסק זי"ע מבאר למה הצריך הקב"ה דוקא את הכהן שיקרב אותנו אל ברכת ה', ולמה זכה דווקא הכהן להיות הכלי המקבל את הברכה להשפיעה לעם ישראל?

ומסביר בדברי הגמרא 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום". כידוע שהשלום הוא התקשרות והתחברות. ולכן אין כלי מחזיק ברכה אלא על ידי השלום שאז היחידים מתקשרים והופכים להיות כמו כלי אחד שכל חלקיו דבוקים ומחוברים זה לזה ללא חורים.

זוהי מידת אהרן הכהן שהיה רודף שלום בפועל בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו כידוע.

השלום, הוא ה'כלי מחזיק ברכה', ורק מי שדבק במידת השלום, הוא ראוי להיות כלי הנושא את הברכה, וזוהי מידתו של אהרן הכהן האוהב שלום ורודף שלום. ה' יברך את עמו – בשלום, על ידי אדם המחזיק במידת השלום בשלימות.

הכותב הינו מנהל רוחני ומרצה בארגון 'הידברות' וראש כולל אהבת תורה.