משבר הקורונה המתמשך הוא דוגמה טובה לקלות הבלתי נסבלת, בה ההרגלים הכי "מוצקים" שלנו נשברים לחתיכות קטנות. בתקופות בהן הוטלו עלינו סגרים והסגרים, חלק ניכר מאיתנו נזכר רק בשעות הערב כי בעצם לא החליף בגדים, לא התקלח ולא צחצח שיניים בבוקר.
איך הרגלים כל כך מושרשים נעלמים כל כך מהר? מדוע קשה לנו ליצור הרגל חדש מאפס? "זה קורה בעיקר בגלל שאנו נוטים להציב לעצמנו מטרה גדולה ובומבסטית מדי", אומרים אמיר ודפנה רטר – מייסדי מכללת רטר להכשרת מטפלי NLP.
לדוגמה, אם אנחנו רוצים להתחיל לרוץ לצורכי פעילות גופנית – רוב הסיכויים שנגבש לעצמנו תוכנית ריצה של לפחות 20 דקות, אם לא יותר. אבל בואו נודה באמת, אצל רובנו זה לא יחזיק מעמד יותר מדי זמן. רק יחידי סגולה יצליחו לקיים את התוכנית במלואה לאורך זמן, והיתר יחזרו להרגל של לא לעשות דבר תוך זמן קצר (כמה שבועות, בדרך כלל). דבר דומה קורה עם דיאטות – 90% חוזרים בסופו של דבר למשקל הקודם, ואף מעבר לו.
היכולת שלנו ליצור ולתחזק הרגל או שינוי כלשהו בחיינו, לא קשורה לסיבות הרציונליות ליצירת השינוי. היכולת הזו גם לא תלויה בעומק המחויבות שלנו או בכוח הרצון. במה היא כן תלויה? בנכונות שלנו להיכשל ביצירת ההתנהגות החדשה שבחרנו לעצמו.
נשמע מוזר ואפילו הזוי, אבל יש לכך הסבר הגיוני לחלוטין. רובנו בטוחים שכדי להצליח במשהו, חייבים להציב לעצמנו מטרות גדולות – אחרת כבר עדיף לא לעשות דבר. רובנו חושב שאנחנו חייבים להיות הכי טובים בכל דבר שאנו עושים, וזו בדיוק המכשלה הגדולה ביותר ליצירת שינוי או הרגל חדש.
למוטיבציה יש נטייה לבוא וללכת באותה קלות. מחקרים מראים שכאשר אנו מאבדים מוטיבציה – אנו נוטים לפעול לפי חוק הטבע: במאמץ הפחות ביותר; ולפיכך נעשה את הדבר הקל ביותר עבורנו. ככל שהמטרה שהצבנו לעצמנו קשה יותר, כך נצטרך יותר מוטיבציה כדי לבצע אותה. אבל למעשה, יש גם דרך אחרת לעשות זאת – "להיכשל".
זה אומר שאם אנחנו רוצים להתחיל להתאמן, אנחנו חייבים להפסיק לחשוב שעלינו להיות האתלטים הכי טובים עלי אדמות. אם בצבא אמרו לנו "תהיו מורעלים" – על תקן של "בואו עם סופר מוטיבציה" – הרי שבחיים האמיתיים מתגלים דברים אחרים. כדי ליצור הרגל חדש, ההתחלה צריכה להיות קלה ומהירה – לדוגמה לרוץ בכל פעם במשך דקה אחת בלבד.
עשו זאת במשך כמה ימים או שבועות, עד שתרגישו שאתם יכולים להגדיל בהדרגה את משך הזמן. בסופו של דבר תוכלו לרוץ גם 20 או 30 דקות, אבל גם אז יהיו ימים חסרי מוטיבציה בהם לא יהיה לכם חשק לרוץ… ואז תוכלו שוב לחזור לריצה של דקה אחת בלבד. לצורך שמירת ההרגל וטיפוחו, עדיף לעשות משהו במשך זמן קצר – מאשר לא לעשות דבר.
"גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד קטן אחד", כתב הפילוסוף הסיני לאו דזה לפני 2,500 שנה. אנחנו יכולים לגבש לעצמנו כל הרגל חדש שנרצה, ובתנאי שנפסיק לנסות להיות הכי טובים. זה ידרוש מאיתנו לפרק לגורמים את השינוי הדרוש, כדי שנוכל להתחיל בצעד קטן אחד וכמעט בלתי מורגש. איך עושים זאת הלכה למעשה?
לאכול רק פיסת חסה אחת בצהריים, במקום להעיף את כל האוכל בבת אחת לטובת סלט; לעשות פעילות גופנית במשך דקה אחת בלבד, במקום חצי שעה או שעה כפי ש"צריך להיות". אל תדאגו, בסופו של דבר תוכלו לעשות הרבה מעבר לכך – אבל לצורך יצירת ההרגל, צריך להתחיל בקטן.
המטרה כאן היא חזרתיות, לא הישגיות. אז תנו לעצמכם להיות "בינוניים" בפעילות החדשה שבחרתם, אבל היו בינוניים בפעילות זו מדי יום ביומו. הצעדים הקטנים הללו מייצרים חיבורים חדשים בין תאי המוח, שבסופו של דבר יהפכו את ההתנהגות החדשה להרגל ותיק ומוכר.
ברגע שההרגל מתוכנת לתוך המוח, אנו יכולים לעשות אותו אוטומטית, בלי לחשוב – מה שבסופו של דבר יוביל להישגים משמעותיים יותר בהמשך (20 דקות ריצה ולא רק דקה אחת). בצורה כזו ההרגל ישתרש בנו לאט אבל בטוח, מה שיאפשר לנו לקיים אותו בלי מחשבה, גם כאשר אין לנו מוטיבציה. זו המטרה – ליצור הרגל חדש שיפעל על טייס אוטומטי, בדיוק כמו שאר ההרגלים שלנו.
כשהגענו למצב בו הצעד הקטן הופך לשגרה, אוטומטית נרגיש את הצורך להרחיב אותו מעבר לקיומו הנוכחי. אז הרגילו את עצמכם לחשוב במונחים בינוניים ולא בומבסטיים, ועשו רק את המינימום שבמינימום האפשרי מבחינתכם. בסופו של דבר, המינימום הזה יתפח מאליו לגרסאות משודרגות של ההרגל הראשוני.
