עסקים רבים שנפגעו במגפת הקורונה ולא אושר להם המענק המלא שביקשו עבור "השתתפות בהוצאות קבועות" נתקלים בבעיה חוזרת: לרשות המיסים נדרשים חודשים ארוכים להגיב להשגה שלהם על המענק שכן אושר. ברשות מתייחסים אל הקביעה החוקית המחייבת אותם להשיב עד 120 יום ממועד הפניה כאל "הנחיה" ולא כהוראה מחייבת. התוצאה היא שבתי עסק רבים מחכים במשך חודשים ויותר להחלטה על מנת שיוכלו לערער עליה לוועדת ערר, ובינתיים נאלצים להסתפק בסכום שאושר.
בפסק דין של שופטת בית המשפט המחוזי בחיפה אורית וינשטיין, מתחה השופטת ביקורת נוקבת על רשות המיסים בעניין האיחורים בתשובותיה ועל היבטים אחרים בהתנהלותה.
בית המשפט המחוזי לא קיבל את טענת רשות המסים, שהוראות החוק מחייבות עבור האזרח ו"מנחות" עבור רשות המיסים. בפסק דין נחרץ, אשר עשוי להיות בעל משמעויות רוחביות, קבעה השופטת כי לעיתוי הענקת המענק יש משמעות קריטית עבור העוסק, מכיוון שהתכלית של חוק הסיוע הכלכלי היא מתן פיצוי מהיר ויעיל, בבחינת "אוויר לנשימה" לעסק שנמצא בקשיים. לפיכך, המסקנה של הוועדה כי סד הזמנים הקבוע בחוק הוא מנחה בלבד, ולא מחייב – היא בלתי סבירה.
השופטת קבעה כי איחור של 68 יום מצד רשות המיסים במתן החלטה בהשגה, כפי שהיה במקרה הנדון, הוא משמעותי ומביא לכך שעמדת החברה מתקבלת על הסף, בלי לבחון אותה לגופה. לדבריה, 120 יום הם לא המלצה אלא מועד מקסימלי. חברי הכנסת שדנו בוועדת הכספים, רצו מועדים קצרים יותר, אולם נציגי רשות המיסים התחייבו ל- 120 ימים כ"זמן קצה".
לאור השלכות הפסיקה, רשות המיסים עשויה לערער על פסק הדין לעליון.
בסוף פסק הדין התייחסה השופטת גם לגרירת הרגליים מצד הרשות, והימנעותה מתשלום סכומי מענקים שלא היו במחלוקת ביחס לתקופות מאוחרות יותר לחברה: "אינני סבורה כי זו ההתנהלות הראויה מצד המשיבה, על אחת כמה וכמה לא בתקופה מאתגרת כגון זו, שבה המענקים – המגיעים לבעלי העסקים מכוח החוק, אינם בגדר "נדבה" לעוסקים והם כאוויר לנשימה עבורם".
