מליאת הכנסת אישרה בקריאה טרומית את הצעת חוק חופשה שנתית, של חברת הכנסת רחל עזריה וקבוצת חברי כנסת.
מוצע להאריך את תקופת החופשה השנתית לכל שנת עבודה אצל מעסיק אחד או במקום עבודה אחד כך שבעד השנה הראשונה יהיה העובד זכאי ל-21 ימי חופשה שנתית, בעד השנה השנייה יהיה זכאי ל-23 ימים, בעד השנה השלישית יהיה זכאי ל-25 ימים וליום נוסף לכל שנה מעל השנה הרביעית לעבודתו ולא יותר מ-28 ימים.
בדברי ההסבר להצעה נכתב: "שוק העבודה והתעסוקה בשנים האחרונות שונה מהותית מזה של שנות ה-70 ו-ה-80 במאה הקודמת ועל אחת כמה וכמה מזה של שנות ה-50 בהם נחקקו חוקי העבודה בישראל.
בשונה מדורות קודמים שלנו, שהיו עובדים עבודה אחת או שניים לכל היותר למשך חייהם, כיום, הניידות התעסוקתית גבוהה בהרבה. קרי אופי שוק העבודה השתנה והוא גמיש יותר, יציב פחות הן מבחינת המעסיקים והן מבחינת המועסקים. כמו כן, ימי החופשה השנתית של העובדים הם כלי מרכזי להתמודדות עם הפער בין ימי הפעילות במערכת החינוך לימי העבודה במשק. זאת, בהתחשב בכך שזמני ההוראה בבתי ספר בישראל אינם תואמים את זמני העבודה המקובלים במשק וישנו פער גדול בין ימי החופשה הנהוגים במערכת החינוך לאלו במשק. הפער הזה מכביד מאוד על אוכלוסיית המשפחות הצעירות."
קרא עוד:
[postim]
ח"כ עזריה: "כלכלנים רואים קשר ישיר בין רווחת עובד לבין פריון, לכן הגדלת ימי החופשה יטיב עם המשק כולו. חוק חופשה שנתית נחקק בתקופה שבה שעובדים עבדו אצל אותו מעסיק במשך עשרות שנים. לכן היה חיבור בין ימי החופשה לוותק במקום העבודה ורק לאחר חמש שנים גדלו מספר הימים לעובד. שוק התעסוקה כיום שונה לחלוטין. עובדים מחליפים מעסיק כל 3-4 שנים ונשארים עם מספר המינימום של 10 ימי חופשה למשך קריירה שלמה. עובדה זו מקשה במיוחד על הורים לילדים שצריכים להתמודד עם ימי החופשה במערכת החינוך ללא כמות סבירה של ימי חופשה במקום העבודה.
בדקתי איך התמודדו עם השינויים האלה במדינות ה-OECD וראיתי ששם העלו את המינימום של ימי החופשה משבועיים עבודה לשלושה שבועות כבר בתחילת שנות ה-70. בישראל לא נגעו במספר ימי החופש לעובדים 64 שנה, והגיע הזמן להתאים את עצמנו למספר ימי החופשה בOECD. לעובדים במשק היום מגיע לקבל את אותם תנאים שהחוק נתן להוריהם וההתאמה הזו מתבקשת."
62 ח"כים תמכו ללא מתנגדים וההצעה תועבר לוועדת העבודה והרווחה להמשך טיפול.
(אילוסטרציה: נתי שוחט – פלאש 90)
