ישנם כאלו שלא זכו 'לחיות', ולמרות שהם מקיימים את התורה ושומרים את המצוות, עשייתם זו אינה 'חיה', היא עשייה נגררת ונטולת חיים • הרב ברוך צבי גרינבוים, ראש ישיבת דרך ה', על פרשת השבוע

"ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף, העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו, ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" (בראשית מה, ג-ד).

יש לנו לברר, מה פשר שאלתו של יוסף "העוד אבי חי", והרי כל המשא ומתן של האחים עם יוסף היה אודות אביהם הזקן שעודנו חי, ומספר פעמים נימקו האחים ובראשם יהודה את חובתם לשמור על אביהם הזקן שלא יפגע. כמו כן יש להבין את הקושי של האחים לענות ליוסף על שאלתו.

עוד יש להבין, מה הוסיף להם יוסף כשאמר להם שוב "אני יוסף אחיכם", הלא כבר הודיע להם שהוא יוסף, ואם רצה לפייס אותם, די היה שיקרא להם לגשת אליו, ויאמר להם את המשך דבריו המופיעים בהמשך "ועתה אל תעצבו וכו' ".

"ויעלו ממצרים ויבואו ארץ כנען אל יעקב אביהם, ויגידו לו לאמור עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, ויפג ליבו כי לא האמין להם. וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר אליהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, ותחי רוח יעקב אביהם" (מה, כה-כז).

כשמעיינים בפסוקים אלו, עלינו לברר מדוע יעקב אביו לא מאמין להם בתחילה כשהם מספרים לו שיוסף חי, ורק אחרי שהם מספרים לו את דברי יוסף והוא רואה את העגלות, רק אז הוא מאמין. ואם חשדם יעקב בתחילה בשקר, הרי הם יכלו לשקר הלאה ולהמציא גם את דברי יוסף שלא נאמרו, ומדוע מאמין להם יעקב לבסוף?

חיים רוחניים

הגמרא במסכת ברכות (יח, ב) נותנת לרשעים בחייהם את התואר 'מתים' – רשעים בחייהם קרויים מתים – ולהיפך לצדיקים את התואר "חיים", שאפילו במיתתם נקראים חיים.

פירושם של דברים הוא, שהאיש החי והאיש המת משמעות חייהם היא חיים רוחניים של אמת ואמונה, חיים של צדקות, או חלילה חיים נטולי רוחניות, חיי שקר, שאינם מובילים לשום מקום, חיים מבוזבזים!

"איש חי רב פעלים" – קורא הנביא שמואל לאיש האמת והצדק. חייו של ה"איש החי" מלאי עשייה, חייו מלאי יצירה אמיתית, חייו מלאים בקשר חי עם בורא עולם. תורתו של הצדיק, תורה חיה ומאירה, היא "תורת חיים", דברי הקב"ה חיים אצלו "כדברי אלוקים חיים", והקב"ה שהוא "אל חי וקיים" חי ורענן בליבו, בחיי יהדות רעננים, מלאי מוטיבציה וסיפוק רוחני פנימי.

חיים שכאלה אינם פוסקים, הם חיים נצחיים, חיים שמשאירים חותם לדורות, אלו חיים מאושרים מול חיים של "כאילו", חיים שאין בהם ממש, חיים של ספק וחוסר סיפוק תמידי, חיי נהנתנות שאינם משאירים שום חותם, אפילו לזמן קצר, אלו חיים מלאי אכזבות.

העוד אבי חי?

שאלתו של יוסף "העוד אבי חי" לא באה לברר שיעקב חי ונושם באופן הרגיל, אלא הייתה זו שאלה, האם בעקבות כך ש"אני יוסף" דהיינו יוסף שהיה אהוב ליעקב מכל בניו, ויוסף זה נעדר כל כך הרבה שנים מבית אביו אוהבו, האם אבי עודנו "חי", כאמור לעיל, חיים רוחניים אידיאליים ושלמים, או שהיעדרותו של יוסף גרמה לכך שתסתלק ממנו שכינה בעקבות כך שהתאבל על בנו ימים רבים.

בשאלה זו, אף הייתה תוכחה כואבת לאחים, שעד עתה השתמשו מול יוסף בטיעון המרכזי על דאגתם לחייו של יעקב אם בנימין יישאר במצרים, אך עתה ניצבים הם מול השאלה הכואבת, מדוע לא דאגתם לחייו האמיתיים, חייו הרוחניים של יעקב אביכם כשמכרתם אותי – את יוסף למצרים.

מול שאלה נוקבת שכזו, לא יכלו האחים לענות, מפני שהם ידעו את האמת המרה, שחייו של יעקב השתנו מאז היעלמותו של יוסף ואכן פרשה ממנו שכינה, והם אשמים בכך.

אמירתו הנוספת של יוסף לאחים "אני יוסף", לאחר שאמר להם כבר "אני יוסף", באה לומר לאחים שלמרות שהוא נמצא במצרים ומלך במצרים, ומוקף במ"ט שערי טומאה, עדיין הוא נשאר "יוסף אחיכם", דהיינו יוסף הצדיק, האח של השבטים הקדושים, "והראה להם שהוא מהול" (רש"י), דהיינו הראה להם שהוא "חי" ושלם ביהדותו.

"חי" במצרים

כשמגלים האחים ליעקב ש"עוד יוסף חי" הם אינם מתכוונים לבשר לו רק שיוסף אכן לא מת, בשורה שכזו היא אינה משמעותית מספיק אצל יעקב. עיקר בשורתם המשמחת הייתה שעוד יוסף "חי" ברוחניותו והוא מושל בכל ארץ מצרים, דהיינו שהוא שולט על עצמו ועל כל מה שארץ מצרים (מלשון מיצר – מיצריו של אדם…) מייצגת. כך היה יעקב מתקשה להאמין, שאחרי כל כך הרבה שנים של ריחוק וניתוק עדיין יוסף "חי" במצרים הטמאה.

רק לאחר שסיפרו האחים ליעקב את כל דברי יוסף, ואת שם השמים השגור על פיו, ואת הסימן שמסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה (רש"י), רק אז – "ותחי רוח יעקב אביהם". רק כשראה סימן מובהק שיוסף "נשאר בלימוד" במצרים, והוא מחכה ליעקב הצדיק שיבוא אליו, רק אז האמין שיוסף "חי", כאמור לעיל חיים רוחניים תוססים ושלמים.

באותו רגע של גילוי, כשנודע ליעקב שרוחניותו של יוסף לא נפגעה, והוא נשאר "חי" במצרים, גם חייו שלו, חזרו להיות "חיים", כפי שפירשו לנו חז"ל "ותחי רוח יעקב" – ששרתה עליו שכינה שפירשה ממנו. (רש"י).

דת החיים!

נשים לב לנקודה מעניינת. אלוקים נקרא בתורה במספר מקומות "אלוקים חיים", ובתפילה אנו אומרים "אל חי וקיים". גם דבריו של הקב"ה נקראים "דברי אלוקים חיים", "ודבריו חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים". כמו כן, התורה עצמה, "תורת חיים" היא נקראת – "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו תורת חיים".

גם עם ישראל מקיימי התורה נקראים 'חיים' – "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", והנביאים קראו לאיש השלם – "איש חי רב פעלים".

מהו פירושם של חיים אלו, האומנם הם מבטאים חיות שאינה מוות גרידא? ברור שלא, ואין צורך להסביר זאת. כוונתנו באמרנו "אלוקים חיים", שאנו מסוגלים לחוש בחיינו שלנו את האלוקים, את דבריו, ואת תורותיו ומצוותיו בצורה רעננה ותוססת, ובכך להיות אנשים חיים.

היהדות אינה דת תיאורטית גרידא. היא דת החיים, אלוקים הוא אלוקי החיים, ואנו מצווים להכניס אותו אל תוך ליבנו, ושם הוא יאיר לנו, ואת נשמתנו באור חי, הפועל אצלנו קדושה והתעלות.

החיים האמיתיים

כשאנו מדברים על "חיים", אנו מתכוונים לחיי יהדות רעננים ותוססים, מלאי הרגשת עשייה, סיפוק ושמחה. ישנם כאלו שלא זכו "לחיות", ולמרות שהם מקיימים את התורה ושומרים את המצוות, עשייתם זו אינה "חיה". היא עשייה נגררת ונטולת חיים. קיום הדברים רק מכוח שהורינו או סבינו עשו אותם, כאשר הדברים אינם באים מתוכנו ומשפיעים על חיינו, קיום יהדות שכזה הוא מייגע, נטול טעם אישי ואינו ממלא את היהודי סיפוק "חי".

לעומת זאת, קיום המצוות מתוך טעם והרגשה אמיתית של חיבור ושייכות, רק הוא נותן לאדם את ה"חיות", את החיים התוססים, הרעננים, מלאי המשמעות והסיפוק. את החיים האמיתיים.