צוות אנשי הצלה מגיעים לאזור בו אירע פיגוע, אך כוחות הביטחון מודיעים להם שיתכן שיש מחבל נוסף שמסתובב בשטח. האם אנשי ההצלה מחויבים להיכנס למקום האירוע ולסכן את חייהם בשביל לטפל בפצועים השוכבים בשטח ולפנותם לבית החולים?

בתקופה האחרונה אירעו לצערנו כמה וכמה פיגועים קשים, ה' ישמרנו. באחד מאירועים אלו, כאשר הגיעו כוחות ההצלה למקום האירוע, עצרו אותם כוחות מג"ב המוצבים במקום, והודיעו להם שבכניסתם לאזור הם מסתכנים, מאחר שיש בידם מידע המצביע על הימצאות מחבל נוסף בשטח, והוא עלול לפגוע בהם – בכוחות ההצלה.

הפרמדיקים הללו מצויים בדילמה, האם במצב כזה חובה עליהם להיכנס ולהציל את הפצועים השוכבים בשטח ומחכים לפינויים לבית החולים, או שאין הם מחויבים בכך, ואולי אף אסור להם להסתכן עבור כך, מאחר שבכך הם מכניסים את עצמם לסכנת נפשות?

השאלה העומדת בפנינו היא: מה החובה המוטלת על האדם לפי ההלכה היהודית בעניין הצלת חיי הזולת, האם אדם מחויב להפסיד ממון עבור הצלת אחרים? האם הוא חייב גם לסכן את חייו עבור כך? או שמא תורת ישראל אינה מחייבת את האדם בהצלת אחרים, כאשר על ידי כך נגרם לו הפסד, בממון או בגוף?

תשובה: בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרק א הלכה יד) כותב הרמב"ם את גדרי החיוב בהצלת הזולת, זה לשונו: "כל היכול להציל ולא הציל, עובר על "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). וכן הרואה את חברו טובע בים, או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו, או שישכור אחרים להצילו ולא הציל… עובר על לא תעמוד על דם רעך", עד כאן לשונו. מבואר, שיש חיוב להוציא ממון עבור הצלת הזולת מסכנה.

אמנם, אם המציל אכן הוציא ממון עבור ההצלה, מחויב הניצול לשלם למציל את מה שהפסיד עבורו, כך כתב בפירוש כסף משנה על דברי הרמב"ם. וטעמו, שהתורה אינה מחייבת את המציל להפסיד מממונו, כאשר לניצול יש ממון משלו.

הכסף משנה מביא עוד, את מה שכתב אחד ממפרשי הרמב"ם – הגהות מיימוניות בשם התלמוד ירושלמי: שלא רק לשלם ממון חייב אדם עבור הצלת זולתו, אלא אף להכניס את עצמו בספק סכנה. ולכאורה טעם הלכה זו, שמאחר וההצלה היא ודאית ואילו הסכנה למציל אינה ודאית אלא מוטלת בספק, אין הספק דוחה את הוודאי. מדבריו אנו למדים חובה חדשה – שכל אדם מחויב להציל את זולתו גם תוך כדי הסתכנות עצמית.

מאידך, בספר איסור והיתר (כלל נט סימן לח) נחלק על חידושו של הגהות מיימוניות, וכך הוא כותב: "וכן הרואה חברו טובע בנהר… ויכול להצילו ואינו מציל, נחשב כאילו הרגו ביד, ועל זה נאמר לא תעמוד על דם רעיך. ומיהו, אם בוודאי היה גם כן הוא מסוכן עמו, אין לו לסכן גופו, מאחר שהוא חוץ מהסכנה, אף על פי שרואה במיתת חברו, כדדרשינן וחי אחיך עמך (- חייך קודמים לחיי חברך). ולא מצינו חילוק בין סכנה למיתה ודאית". העולה מדבריו, שאין לרופא חיוב לסכן את עצמו עבור הצלת חבירו מסכנה.

פוסקי ההלכה הסיקו מכך שכל רבותינו הראשונים פוסקי ההלכה – הרי"ף, הרא"ש, הרמב"ם והטור, לא הזכירו את דינו של הגהות מיימוניות, ובעקבותיהם גם המחבר בעל השולחן ערוך וכן הרמ"א התעלמו מפסק זה, שאין הלכה כדברי הגהות מיימונית, אלא כדברי האיסור והיתר, שאין לאדם חובה להציל את זולתו כאשר על ידי כך הוא מסתכן – אפילו בספק סכנה. כך כתב הסמ"ע (חושן משפט סימן תכו, ב), ועוד.

והנה, בדין חילול שבת עבור הצלת נפשות (או"ח סימן שכט סעיף ח), פסק השולחן ערוך כך: "הרואה ספינה שיש בה ישראל (כלומר – יהודים), המטורפת בים, וכן נהר שוטף, וכן יחיד הנרדף מפני נכרי, מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם, ואפילו הוא ספק אם יציל".

המשנה ברורה (סעיף קטן יט) מביא את דעות הפוסקים בהלכה זו, וכתב במסקנתו בזה הלשון: "אם יש סכנה להמציל – אינו מחויב, דחייו קודם לחיי חברו (ומקור דבריו בדברי האיסור והיתר הנ"ל). ואפילו ספק סכנה נמי עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו. אולם צריך לשקול הדברים היטב – אם יש בו ספק סכנה, ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו (ב"מ דף לג.) המדקדק עצמו בכך בא לידי כך", עד כאן דבריו.

העולה מהדברים להלכה, שאין חיוב להציל אחרים מסכנה כאשר המציל מסתכן על ידי כך, ואפילו אם יש ספק סכנה בפעולת ההצלה, אין הוא מחויב בכך. אמנם, אף שאין חיוב להציל באופן זה, אין איסור לעשות זאת. ובמקרה שהסיכון נמוך ואינו ממשי ומוחשי, ישנה חובה להציל למרות החשש שהמציל עלול להסתכן.

לסיכום: אנשי ההצלה מחויבים להציל נפשות ככל יכולתם, אבל הם אינם מחויבים להסתכן עבור כך. אמנם, אם החשש לסכנתם הוא קטן ורחוק, הם מחויבים לקחת על עצמם סיכון זה ולהשתדל בהצלת הפצועים.

הרב יעקב וינר שליט"א, עומד בראש מוקד רפואה והלכה בארגון יד שרה, אשר נותן מענה בשאלות הלכתיות רפואיות.

(אילוסטרציה: אורי דייוויס – חדשות 24)