'וילה מולר' המשמש כמעון השגרירות הישראלית בווינה היא סיפורה של ביורוקרטיה אוסטרית אטומה: מהתשלום המפוקפק ועד כישלון הניסיונות להיפטר מהבית המוזר • הסיפור המרתק מאחורי המבנה היוקרתי שגרם ללא מעט דיפלומטים לנקוע או לשבור את רגליהם...

לפני כשלושה חודשים נפתחה בדיקה בארכיון המדינה בנושא מעון השגריר בווינה. הממצאים הפתיעו והממו את החוקרים כמו גם אנשי משרד החוץ שאינם מבינים מדוע שילמה ישראל סכומי עתק להחזקת המוזיאון האדריכלי המהווה גם סיכון ביטחוני.

המחקר החל לבקשת שגרירת ישראל המיועדת באוסטריה, גב' טליה לדור-פרשר, אשר ביקשה לעיין בחומרים ארכיונים על ראשית יחסי ישראל עם מדינה זו.

גב' פרשר לדור התעניינה במיוחד במעון השגריר בווינה אשר כפי שהתברר מאוחר יותר, אין מדובר בבניין רגיל, אלא בווילה מיוחדת שנתרמה למדינת ישראל על-ידי בעליה הנס מולר, בן משפחת מולר שהקימה את המפעל המיתולוגי "אתא" בכפר אתא ליד חיפה.

הבית הוחרם על-ידי הנאצים אחרי סיפוח אוסטריה ושימש את מפקד הגסטאפו בווינה. אחרי המלחמה קיבל מולר את הבית בחזרה לידיו, אבל השלטונות תבעו ממנו תשלומי מיסים וארנונה עבור כל שנות הכיבוש והמלחמה. הדבר הרגיז אותו מאד והוא החליט שהוא לא רוצה את הבית הזה יותר, ותרם אותו למדינת ישראל בתקווה שתצליח לפתור את הבעיה.

השגריר לשעבר בווינה, מר יואל שר, שעבד בארכיון המדינה לאחר פרישתו מהמשרד, סיפר להיסטוריונים שהוא ניסה לברר בארכיון אם המדינה אכן שילמה את המסים, אך ללא הצלחה. החוקרים לא התייאשו ויצאו לחפש בשנית מסמכים שיתנו מענה לשאלה הזו.

וילה מולר 1חנוכיה במטה הגסטאפו. מעון השגריר, כיום

בבדיקה קצרה נתגלו פרטים רבים על הבית, המוכר היטב בתולדות האדריכלות המודרנית. האדריכל אדולף לוס תכנן אותו בשנת 1928 בצורת קוביה לבנה פשוטה, בהתאם לעקרונות התכנון הפונקציונאלי שפיתח. לוס דרש תכנון מבנים כחלל אחד שלם (Raumplan), והתנגד לקישוט חיצוני. לעומת זאת עיצב את פנים הבית בפאר והדר תוך שימוש בשיש ובעץ יקר. האגדה מספרת שהאדריכל אדולף לוס חי עם משפחת מולר במשך שלושה חודשים כדי לתהות עליהם ועל העדפותיהם, ותכנן את הבית בהתאם.

לאחר חיפוש בארכיון בתיקי היועץ המשפטי של משרד החוץ, נמצא תיק בנושא נכסי המדינה בווינה. במסמך משנת 1950 נמצא אישור לכך שהבית ניתן למדינת ישראל ע"י הנס מולר התעשיין, ושהמדינה סילקה חובות בגובה של כ-45,000 שילינג אוסטרי על הבית – סכום נכבד באותן שנים. נראה אפוא שמדינת ישראל אכן נעתרה לדרישת עיריית וינה ושילמה את החוב! בתיק ישנו קטע מתוך ספר רישום המקרקעין בגרמנית משנת 1954, וכן מסמך נוסף ובו תיאור הבית המכיל 13 חדרי מגורים, חדרי אמבטיה, מחסנים ומרפסות.

וינה"רצחו וגם ירשו". תיעוד התשלום לעיריית וינה

בתיעוד נוסף תיאר אריה אשל, הקונסול השני של ישראל בווינה, לממונים עליו במשרד החוץ את המצב העגום של הבית בסוף שנת 1950. לדבריו הבית דורש שיפוץ וריהוט מחדש, והוא "אינו יכול לחיות בתוך קליפה מפוארת אשר מרוהטת ומסודרת כלפי פנים כחדר מגורים של צריף קיבוצי". גינת הבית אינה אלא שדה קוצים וחוחים, ובדירת השירות שנועדה לעובד המטפל בבית ובגינה מתגורר קומוניסט שנרדף על-ידי הנאצים ובני משפחתו. אשל טען שגם אחרי השיפוץ תעלה אחזקת הבית סכום גדול, והציע לשכור דירה מרוהטת במחיר סביר. על אף קשיי המדינה שעדיין הייתה נתונה בתקופת הצנע, הוחלט לבצע את השיפוץ. הדירה הגדולה היתה נחוצה כאמור, בשל אופי הפעילות במדינה הבין-גושית.

וילה מולר 3"אינה אלא שדה קוצים וחוחים". הגינה כיום

אוסטריה הכירה בישראל בשנת 1949, וישראל קשרה עמה יחסים ברמה קונסולרית בלבד, בשעה שאוסטריה הייתה עדיין נתונה לשלטון כיבוש של בעלות הברית. באותן השנים הייתה וינה מחולקת בין ברית המועצות לבעלות הברית, והיוותה מרכז לריגול ואינטריגות בינלאומיות. לצד הטיפול בהחזרת רכוש היהודים והסכמים מסחריים עם אוסטריה, פעלה הקונסוליה בווינה גם לפתח קשרים עם מדינות מזרח אירופה ולקדם עליית יהודים ממדינות אלו, לצורך כך קשרה לעתים קשרים עם מבריחים ואנשי השוק השחור.

וילה מולר 4פינת אירוח ב'ווילת מולר'

"דיפלומטים נופלים, וסטודנטים עורכים תצפיות על השגרירות"

יואל שר, אשר שימש כשגריר ישראל בווינה בשנים 1998-1995, מספר על הקשיים במגורים הבעייתיים ותמה מדוע הוא אינו מוחלף במבנה תואם. שר קובל על כך שנציגי ישראל בווינה ממשיכים להתגורר ולתפקד בבית ההיסטורי הזה, אף על פי שאינו מתאים לאירוח. בהיותו נחשב כנכס לשימור היסטורי, אסור לתקוע בו מסמר בקיר בלי אישור של המחלקה לשימור מבנים היסטוריים של עיריית וינה. את חדר האוכל הקטן, למשל, לא ניתן להרחיב כדי להתאימו למשימות הייצוג של ראש נציגות.

שר מציין אנקדוטה נוספת, המשעשעת ומדאיגה גם יחד. האנס מולר היה מנגן בצ'לו והוא אהב לאסוף אנשים ולקיים ערבים מוסיקליים בביתו. לצורך זה תכנן לוס חדר אוכל מוגבה, ששימש כבמה, ומשם מדרגות היורדות לסלון, ללא מעקה. האורחים היו יושבים בסלון ומולר ישב על שפת חדר האוכל וניגן. לאורך שנים, מספר רב של אורחי השגרירות נקעו או שברו את רגליהן בירידה במדרגות האלה, אך כאמור, לא ניתן לשפץ את הבית לא אישור הגופים המפקחים בעירייה.

השגריר שרהשגריר שר מגיש את כתב האמנתו בווינה תחת שלג כבד, לידו ראש 
הטקס במשרד החוץ האוסטרי. (צילום: יואל שר, אוסף פרטי)

הבית נמצא בשכונת וילות שקטה, אבל אנשי הביטחון של השגרירות אינם נחים לרגע. אוטובוסים מלאים בסטודנטים לאדריכלות מגיעים מכל העולם כדי לראות את הבית המפורסם ולצלמו, דבר המהווה אתגר ביטחוני מורכב במיוחד. סגנונו של לוס, המושך את המוני המבקרים למקום, מפריע לאנשי הבית גם בפנים, "מלבד הקווים הישרים של הבית מבחוץ, כלל פריטי רהוט מובנים המחוברים לקירות, כגון ספות, שלא ניתן להזיז אותם או להחליף אותם" מתאר השגריר לשעבר וחותם בציניות "אם היינו מאפשרים להם להיכנס ולהעיף מבט פנימה אפשר היה למכור כרטיסים ולהביא הכנסה רצינית מאוד לאוצר המדינה…".

לדברי מר שר, בעבר ניסו נציגי ישראל למסור את הבית לרשות העיריה כדי שזו תהפוך אותו למוזיאון אדריכלי, ולקבל בתמורה מבנה המתאים לייעודו. אולם: "מול הבירוקרטיה העירונית ותרגילי ההשהיה שלה, חולפות שנתיים-שלש של התפקיד. השגריר שב ארצה בתום כהונתו ומעביר את הבית למחליפו…"

וילה מולר 2ה"מדרגה" בין חדר האוכל לאולם האורחים.

(צילומים: ויקיארכיטקטורה, טליה לדור-פרשר, ארכיון המדינה)