מאמר מדברי הספד של הרב שך על האדמו"ר הרה"ק מסאטמאר זי"ע. דברים שהיה אומר בחודש אייר (מתוך מכתבים ומאמרים)

הלוחם הגדול בציונות בשנים האחרונות, כ"ק האדמו"ר רבי יואל טיטלבוים זצוק"ל מסאטמר, היה משמיע מדי שנה בחודש אייר, דברים כדרבונות בהם ניסה לחשוף את הידוע כיום לכל, כי מגמתם של הציונים היתה אחת – לעקור ולשרש את התורה מחיי עם ישראל.

אחר פטירתו, ספד לו רבנו הגדול מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל ואמר: האדם הגדול הזה ברוחב לבו הבין את הממשלה. לא ירדנו לסוף דעתו בדרכו, לא חונכנו בזאת, אולם הוא הבין כך לחוות דעתו בדרך זו, וכולם הושפעו ממנו בעקיפין, ואלמלא הוא – מי יודע עד היכן היינו מגיעים!

בהמשך דבריו השמיע מרן זצוק"ל דברים כאובים, אשר למרות שלשים השנים שעברו מאז שנאמרו, עודם תקפים כאילו הושמעו בימים הללו: אמרו חז"ל במסכת חגיגה דף י"ד: י"ח קללות קלל ישעיהו הנביא את ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שאמר 'ירהבו הנער בזקן', והקללות הן "הנה האדון ד' צבאות מסיר מירושלם ומיהודה משען ומשענה כל משען לחם וכל משען מים גיבור ואיש מלחמה שופט ונביא וקוסם וזקן שר חמישים ונשוא פנים יועץ וחכם חרשים וגו'", ודרשו חז"ל "איש מלחמה" – זה היודע לשאת וליתן במלחמתה של תורה, בכולם קללתם שיוסרו, ובכל אלה לא נתקררה דעתו עד שאמר "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד".

נבין נא רבותי, האיך אפשר להעלות בדעתנו שהנביא ישעיהו בקש לקלל את ישראל? וכן צריך להבין מה ראה בקללה זו של "ירהבו הנער בזקן"? לכאורה הרי הקללות הקודמות חמורות יותר!

חז"ל דרשו 'משען' – אלו בעלי מקרא. שמעו נא רבותי, מה הבין ישעיהו הנביא, מי הוא זה משענתם של ישראל? לא שטח! ולא צה"ל! ולא האומות! 'משען' – אלו בעלי מקרא! אלו היהודים יושבי ביהמ"ד ההוגים בחומש!

'משענה' – אלו בעלי משנה! כשיש לעם ישראל חבורות לומדי משניות – אלו הם משענתם!

"כל משען לחם" – אלו בעלי תלמוד! אם יש לנו ישיבות, תלמודי תורה, ישיבות קטנות, מקומות שהוגים בתורה – אלו הם משענתנו!

"משען מים" – אלו בעלי אגדה! הם הלומדים ספרי מוסר, דברי אגדה, דברי תוכחה, כל אלו הם משענתם של ישראל, וכן כל המנויים הלאה – בין כל הקללות אלה לא נזכר כי יפסידו את ארץ ישראל! ובכל אלו לא נתקררה דעתו, עד שאמר: "ירהבו הנער בזקן" ומה החומר שבקללה זו?

ונראה, כי עד כאן כל הקללות היו בשלילת הטוב: יחסרו כל הטובות הללו, יחסרו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי תלמוד, אולם יזכרו הראשונות – וישתוקקו לטוב שהיה בעבר. אולם הקללה הגרועה ביותר היא כאשר באים נערים וירהבו בזקן, משליכים אחר גוום את הדרך הישנה המסורה לנו, ובאים באידיאולוגיות ובאידיאות חדשות, שיטות ודרכים חדשות, זה הרע מכל רע!

אמנם היו זמנים ותמורות שונות בעם ישראל, היו עליות וירידות, אולם תמיד היו מנהיגי הדור – זקן ונשוא פנים, ולא אשה מושלת בהם או נער קטן ינהג בם, מחללי שבת ואוכלי נו"ט זה או אחר, וכל זאת נעקר מאתנו, וע"י כך ממירים את דמותו של עם ישראל. ממירים את עם ישראל במושגים חדשים, אמונות ודעות חדשות, עקרים חדשים. בקשו נא בין י"ג העקרים שסדרם הרמב"ם, הנמצא שם אף אחד מן העקרים החדשים? וזהו ירהבו הנער בזקן.

והנה, לישעיהו הנביא שהיה בדור של נביאים – גדולה היתה הקללה בהעדר כל הענינים המנויים בכתוב, ולא נתקררה דעתו עד שאמר: "ירהבו הנער בזקן" – דרכים ודעות חדשות! עקרים חדשים! זה עושה עיקר מצה"ל, וזה עושה עיקר משטחים – ואין קללה יותר גרועה מזאת!

זכורני כי בפולין הופיע עיתון בשם 'היום', ובו נתפרסם מאמר מחפשי אחד בשם ד"ר טוחן, ובו כתב לאמור: "אנחנו לא צריכים את ברדיטשוב בארץ ישראל, אנחנו צריכים לשנות את ברדיטשוב", דהיינו ברדיטשוב שסמלה את היהדות החרדית – אותה אין אנו צריכים בארץ ישראל, אלא עלינו לשנות את דמותה של ברדיטשוב, ורק אז נעלה אותם לארץ ישראל.

"ירהבו נער בזקן" – מבקשים להחדיר בכלל ישראל דעות זרות ונכריות, אין אנו אומה ככל האומות, יהודים הננו! התקיימנו ללא צבא ונתקיים בלעדיו, רק עתה ירדתי לעומק משמעות הקללה של "ירהבו נער בזקן", ועל זה עמד האדם הגדול הזה, והיינו "גזע ישישים" – דרך ישראל סבא הוא דוקא "שאל אביך ויגדך זקינך ויאמרו לך", האיך יתכן שהגאולה תהיה על ידי אוכלי נבלות וטרפות, אשר על ידם התדרדר המוסר עד עברי פי תהום?

איתא בירושלמי דר' יונחן הוה דריש ששים אפין ב"בלע ד' ולא חמל". ר' יוחנן דרש ששים אופנים בפסוק זה שבהם תאר את גודל החורבן. אנו רחוקים מזה ואין בידינו לדרוש אפילו אופן אחד, אבל הם, הדורות הקודמים, התנאים והאמוראים – הם הרי ידעו. ורבי הוה דריש עשרים וארבע אפין "בבלע ד' ולא חמל", ואמרו שם ולא דר' יוחנן יתיר מרבי, לא שרבי יוחנן גדול מרבי, אלא רבי על ידי שהיה סמוך לחורבן הבית – היה דורש ובוכה ומתנחם. וצריך להבין במה היה מתנחם ומה זאת תשובה והסבר למה שלא דרש רבי יותר מכ"ד אפין.

ונראה דההסבר הוא כך: רבי ע"י שהיה סמוך לחורבן היה נזכר והיה דורש ובוכה ומתנחם בזה שזוכר עדיין את החורבן, ועדיין חי בזכרונו גודל האסון שגרם החורבן, וכשזוכרים זאת – זוכרים גם מה היה עבורנו ביהמ"ק ומה נתן לנו, ואנו זוכרים מה שהפסדנו באובדנו, וזאת כבר נחמה במדת מה, כי עי"ז נאחזים בישן ולא מבקשים תחליפים חדשים! לא חפצים לבנות בתי מקדש מחודשים! לא נבקש לנו תורות ומצוות חדשים! לא נעשה עקרים חדשים! כשזוכרים את הביהמ"ק הישן – זוי נחמה במקצת.

אולם ר' יוחנן, שהיה כבר רחוק מזמן שעמד בו הבית – דרש ששין אפין, כי לא היה לו במה להתנחם, כי כבר נשכח בית העולמים מלב. קשה הדבר להאמר ביחס לאמורא, כביכול להיאמר, כי הסבה הוא משום שכבר היה רחוק מבית המקדש.

לקיומנו אין לנו כל עירבון וכל בטחון. תמיד היינו שה אחת בין שבעים זאבים, ומסרנו נפשנו על יחודו יתברך ותורתו זה אלפים שנים, אבל לא כך סבלנו, בכדי שיבואו אנשים ויבעטו בתורה שלמה שלנו ויבחרו בחוק הגויים ויחקו את דרכיהם, כי אם בכדי לשמור על דרך התורה! ורק בכוחה ובהליכה בדרכה המיוחדת נחזיק מעמד, ורק זאת היא עתידנו ולא זולתה. והנה, האדם הגדול הזה ברוחב לבו הבין את המכשלה הזאת, לא ירדנו לסוף דעתו בדרכו, לא חונכנו בזאת, אולם הוא הבין כך לחוות דעתו בדרך זו, וכולם הושפעו ממנו בעקיפין, ואלמלא הוא – מי יודע עד היכן היינו מגיעים!