הרב ברוך צבי גרינבוים מסביר השבוע את ההקשר בין מצוות קרבן העומר, ספירת העומר, הקרבת שתי הלחם בחג השבועות ומצוות מתנות עניים מקצירת השדה

בפרשתינו, העוסקת בעניני המועדות, נאמר: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן… וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'… וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם… ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך… לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלוקיכם".

הרי לנו כמה מצוות, שמפשוטו של מקרא נראה כי הן קשורות יחדיו: קרבן העומר, ספירת העומר, הקרבת קרבן שתי הלחם בחג השבועות, ומצוות מתנות עניים מקצירת השדה. ואנו מבקשים להבין ולבאר את הטעם והתפקיד של כל אחת ממצוות אלו בתוך ההקשר השלם של מבנה המצוות הללו, בזמנים אלו של השנה.

"ספירת" הידוע מראש?!

מצוות ספירת העומר, היא לכאורה מצווה נעלמת, שטעמה וגדרה של הספירה אינם ברורים לנו, מה יש לספור בימים ושבועות אלו ובעיקר מה נעשה באותם ימים ושבועות ספורים.

עוד עלינו להתבונן בייחודיותה של ספירה זו, שהרי בכל דבר שטעון ספירה כדוגמת כסף, לא ידוע לו לספור את מספרם המדויק של המעות ולשם כך הוא עורך ספירה שמבררת לו כמה כסף יש ברשותו, אך בספירת ימי העומר אנו מצווים לספור את הימים והשבועות שידועים לנו מראש כמה הם, ואיזה ענין של 'ספירה' יש כאן, וכי ספירה זו היא רק הצגה חיצונית של מעשה ספירה, לדבר שהוא ידוע מראש?

היכן התאריך?

דבר פלא הוא, שחג השבועות אינו מתוארך בתורה בתאריך מסוים כמו שאר החגים, אלא הוא נקבע בסוף ימי הספירה וכגולת הכותרת של ימים אלו.

ואנו חייבים לעצמנו הסבר המניח את הדעת, מדוע החג הנכבד ביותר לנו, חג מתן תורתנו, לא נקבע לו תאריך ברור וקבוע בשנה וכאמור בחז"ל, שפעמים חג השבועות יוצא לנו בה' או ו' או ז' בסיון.

תחילה, אמצע, סוף

רבותינו ז"ל ביארו לנו את מטרתם של קרבן העומר וקרבן שתי הלחם הקרב בשבועות, והאירו לנו את הדברים הבאים: "הענין מורה, כי רצון השי"ת שלא יתגשמו בני ישראל בעבודת הקרקע, ונתן הבורא מצוות הרבה בכל דבר, לייחד כל עניני בני אדם אל השי"ת, ולהיות כל הפעולות החומריות מכוונות לדברים מאירים ומזהירים להגיע בהן לשלמות האמיתית ולהתקרבות להשי"ת.

וכן בתחילת הקצירה צוה להביא עומר ושתי הלחם להשם, ואז יותרו באכילת החדש. וכן בסוף הקצירה, נצטוינו "לא תכלה", רק תתן לעני, ובתוך הקצירה "לא תלקט".

הכלל הוא, שהראשית, האמצע, וסוף הקצירה, הם קודש לה', וקודש הוא לעניינים אשר בהן יושרשו החמלה והחסד אשר הן הן המביאות את איש ישראל לאושר השלמות ולתכלית הנרצית לאלוקים" (עד כאן מלשונו של רבינו המשך חכמה).

לאור יסוד זה ניתן לומר, שלאחר שבני ישראל יצאו ממצרים, ניתנה להם המצוה להקדיש בכל שנה את הקציר הראשון ולהקריב אותו לה'. בכך מבטאים בני ישראל את הבנתם שיש להם תפקיד למלא בעולם, וכל תבואת הארץ ושאר "החומר" שבעולם, מטרתו לקבל "צורה" ולשמש כלי לעבודת ה'.

לאחר הבנה זו, ניתנה לנו מצווה מיוחדת שמלמדת אותנו לנצל את הזמן והימים למען אותן מטרות, שלשמן הקרבנו את העומר. בספירת הימים והשבועות מחנכת אותנו התורה לקבוע לנו תוכנית ברורה ומוגדרת מראש, שיש לה מסגרת גדולה ומושלמת ("תמימות תהיינה"), טווחים של זמנים קצובים ("שבעה שבועות") ומטרות יומיות ("חמישים יום") שעלינו להגדיר לעצמנו את החובה לעשות עם הזמן שלנו משהו מועיל, שבסופו נזכה לכתרה של תורה.

לכן אנו סופרים את הימים לעומר, ומביעים בכך את חובתנו לשלוט על הזמן. אנו לוקחים לעצמנו את מסגרת ארבעים ותשעה הימים הבאים, מתוך מכלול ימות השנה, ומבהירים לעצמנו שיום זה ספור ומוקדש לאותן מטרות רוחניות שבגללן הקרבנו בתחילת התהליך את העומר. זוהי אכן ספירה אמיתית של שבועות וימים, שאינם ידועים וברורים לנו מראש, מה נעשה איתם ובאיזה תוכן נמלא אותם.

חג השבועות – תוצאת הספירה

אנו מבינים כעת את הסיבה שבגינה לא קבעה לנו התורה תאריך קבוע בחודש שבו נחגוג את מתן תורה. מפני שאם היינו קובעים תאריך קבוע בחודש היה זה לכאורה ביטוי ליום אחד בחודש, שהוא מנותק לכאורה מהימים שהיו לפניו. אך מכיון שיסודו של חג השבועות , זהו החג שבו אנו חוגגים את הישגי הימים והשבועות הקודמים שהשגנו בעבודתינו לקדש את החומר בעולם (קרבן העומר בא מהשעורים שהם כידוע מאכלה של הבהמה המייצגת את החומר שבעולם וטומאת מצרים שעבדו לבהמה…). אנו נחגוג איפוא את היום כיום החמישים, שהוא התוצאה הנפלאה מהימים שאותם ניצלנו כראוי.

או אז, ביום החמישים, כשהבנו את מטרותיו של העולם החומרי, נזכה בעצמנו לקרבה אלוקית, ולהקריב את "שתי הלחם" הבאים מהחיטים שהם מאכלו של אדם. בכך אנו מבטאים את הבנתינו שאנחנו יכולים להרגיש בכל עניני העולם קדושה, לאכול ולשמוח ולהודות לה' על כל הטוב החומרי שנתן לנו, ובהכנה ראויה אנו מרגישים ואוכלים בקדושה (והכל מודים בעצרת דבעינן נמי "לכם"…).

כהצבת מטרות – תוכנית לימודים יומית

בואו ידידים, נגדיר לעצמנו מטרות ברורות שאותן אנו רוצים להשיג, נחלק אותן לעבודה שבועית ויומית לפי כוחותינו, ובהתייעצות עם רבותינו שליט"א שמכירים אותנו באופן אישי ומלווים אותנו במאמצינו הנפלאים, נבנה תוכנית לימודים יומית שעל ידה נזכה למלא את הימים שלנו בתוכן אמיתי ושמח, ונהיה כאבותינו ע"ה שעליהם נאמר "ואברהם ושרה זקנים באים בימים" – שכל ימיהם היו איתם.