רבינו מאיר ב"ר יקותיאל הכהן מרוטנבורג היה אחד מתלמידיו המובהקים של המהר"ם מרוטנבורג, גדול רבני אשכנז. הוא נולד בערך בשנת ה"א כ', למד בישיבתו של המהר"ם, והמשיך לשמש אותו גם בשנים שהיה במאסר, עד פטירת המהר"ם בכלא בשנת ה"א נ"ג.
בימיו החל להיות נפוץ באירופה ספר משנה תורה של הרמב"ם, שבהרבה מפסקיו לא היו דבריו מתאימים לפסיקה המקובלת באשכנז; ר' מאיר הכהן כתב הגהות על עשרה ספרים מתוכו (להוציא את ספרי זרעים, עבודה, קרבנות וטהרה) ובהן דעותיהם של חכמי צרפת ואשכנז בנושאים בהם דן, ואף צירף לכל ספר לקט של תשובות גדולי אשכנז בעניינו. ר' מאיר הכהן מת על קידוש השם, בעירו רוטנבורג, עם משפחתו ותלמידיו ועוד רבים מבני הקהילה, בשנת ה"א נ"ח במהלך 'פרעות ריינדפליש'.
החיבור 'הגהות מיימוניות' נדפס לראשונה עם ספר משנה תורה להרמב"ם בקושטא רס"ט, ואחרי חמש עשרה שנים ברמב"ם דפוס בומברג ונציה רפ"ד בנוסח שונה, שהוא הנוסח המקובל בדפוסים עד היום. נראה שחבריו ותלמידיו של ר"מ הכהן השלימו וערכו את החיבור לאחר שנרצח מחברו, ויתכן שזוהי סיבת הנוסחים השונים שלו.
מתורתו
האם מותר לומר הקב"ה אמר לי
כתב בהגהות מיימוניות (הל' עבודת כוכבים פ"ה ה"ח אות א') כתב רא"מ הלכך יזהר אדם שלא יאמר אפילו דרך חוכא ושחוק הקדוש ברוך הוא אמר לי כך, ולפי שראיתי בני אדם אומרים כך ואין מרגישים שעוון הדבר כתבתי, עכ"ל. והביאו ג"כ במהרש"ל בביאורו על הסמ"ג מצות ל"ת ל"ה, וסיים "וגם אני הגבר ראיתי המכשלה הזאת, ע"כ כתבתי פה" עכ"ל.
אבל באור שמח שם מוכיח שאין לחוש לזה, באופן שלא אמר דרך נבואה. וכן ב'סביב ליראיו' על ספר יראים כתב "דייק בלישניה דאינו אלא זהירות, אבל אין זה לאו גמור משום דלא שייך נביא שקר אלא אם הולך בדרך נביא שראוי להאמין לו".
אולם בספר תולדות אדם (ח"א פ"ו) מסופר, אל רבי זלמן מווילנא אחיו של רבי חיים מוולוז'ין בא יום אחד רב ספרדי מפורסם מארצות המזרח להתפלפל עמו בדברי תורה. משנכנס אמר אל רבי זלמן, שמעתי עליך שאתה בקי גדול בכל ספרי הרמב"ם וזה כבר זמן רב שרוצה אני לבוא אליך אבל השם יתברך מנעני כל הזמן. (כונתו כי מן השמים עכבוהו כביכול מחמת המזג אויר הקר שהיה באותה תקופה).
הפסיקו רבי זלמן, חס ושלום, אסור לו ליהודי שיהא דובר כך. על דברי הרמב"ם בהל' עכו"ם פ"ה ה"ח "אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה וכו' הרי זה נביא שקר". נאמר בהגהות מימוניות "יזהר אדם שלא יאמר הקדוש ברוך הוא אמר לי כך ראיתי בני אדם אומרים כך ואין מרגישים שעוון הדבר. וכן גם אומר מהרש"ל והוא מסיים וכותב "וגם אני הגבר ראיתי המכשלה הזאת על כן כתבתי פה". ועתה התבונן על דבריך אשר אצלך נחשבו לצחות הלשון אך באמת הם אסורים, ויש בהם משום עוון "נביא שקר". שמע החכם הזה את דברי ר' זלמלע נפל על צוארו ויחבקהו. ע"כ.
העיר ע"ז בספר אמרות משה (המצורף לספר אגרות ורשימות קה"י): וצ"ע מאי טעמא אסור והא מאחר שכל אחד מבין שאינו מתכוין לנבואה ממש הוי כאילו לא אמר כלום, ואולי אינו אלא סייג מדרבנן. עוי"ל דהוי זלזול בענין הקדוש של נבואה להשתמש בו באופן של שחוק, ועי' כעי"ז בספר חסידים סימן תרמ"ד בענין משחק בפסוקים ובחיד"א שם. ושוב ראיתי במנ"ח מצוה תקי"ז אות ד' שכתב וז"ל ולכאורה לא שייך נביא שקר רק אם הולך בדרך נביא שראוי להאמין בו על נבואת אמת, אם הוא משקר הרי הוא נביא שקר. אבל אם בא איזה הדיוט ומתנבא, הרי זה לשחוק וללעג, ומי יאמין לו ואינו בכלל זה וכו', כן נראה לי. שוב ראיתי בספר משנת חכמים שדעתו ג"כ כן, אך מביא בשם גדולים דכל אדם אסור לומר בשם הקדוש ברוך הוא ועובר בלאו עיין שם. ובודאי איסור יש, אך זה נראה ברור דאינו חייב מיתה דלא נקרא נביא שקר כלל עכ"ל המנ"ח. ויש לחלק קצת בין נדון המנ"ח והמשנת חכמים לנדון ההגהות מיימוני, די"ל דכשאומר דרך שחוק לא חשיב אמירה כלל ואין עובר בלאו אלא אסור מדרבנן וכמשנ"ת. עכ"ל. [באדיבות מכון אור לישרים]
נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון
