ההסתה שקדמה לשואה הכשירה את הקרקע להשמדת היהודים • ומה עכשיו?

העשרים ושבעה בינואר למניינם נקבע על ידי האו"ם כ"יום השואה הבינלאומי". ביום זה, או בשבוע שחל בו, מתאספים נציגי המדינות השונות בארשת קדורנית חמורת סבר, כדי להיזכר בטרגדיה הנוראה שפקדה את העם היהודי ולהצהיר כי לעולם לא תתרחש שוב זוועה שכזו. לעולם לא.

בחלק מהמדינות מציינים את יום השואה הבינלאומי גם בבתי הספר. שם מכנסים את התלמידים ומספרים להם מה קרה ליהודים בגרמניה לפני המון-המון שנים. בחלק מהמדינות מנציחים את זיכרון השואה בתערוכות ובמצגות להמחשת הזוועה הנוראה, ואפילו מצהירים שמדובר בטרגדיה כל-כך נוראה, ששום טרגדיה של עם אחר לא תדמה ולא תשווה לה.

במדינות אחרות עורכים עצרות זיכרון ליד שולחנות ערוכים בהשתתפות נציג ישראלי, עם עדיפות לנציג שהוא דור ראשון או דור שני לניצולי שואה. וישנם גם כאלו שמזמינים אורחים לתוכנית שהכניסה אליה כרוכה ברכישת כרטיס כניסה, כאילו היה מדובר במופע אומנותי.

כמו בקיבוץ מזרע למשל, שם מציינים את האירוע בהרצאה הנערכת באולם הכינוסים של הקיבוץ ״בעלות של 25 שקל בלבד ומובטח קפה וכיבוד קל״. ממש מציאה.

במשרד החוץ וב'יד ושם' יודעים לציין בסיפוק, כי משנה לשנה מתרחבת הפעילות הבינלאומית לציון 'יום השואה הבינלאומי', ויותר-ויותר מדינות מכירות היום ב"טרגדיה הנוראה שפקדה את עמנו בשואה". רבות מהן אף שיגרו במהלך השנים נציג רשמי לביקור דיכאון עגמומי אפוף התרגשות ב'אוהל יזכור', כשכיפת הזדהות ואבל לראשם.

בעולם כל כך מרושע ואכזרי, אי-אפשר לזלזל באף ביטוי של הזדהות עם הטרגדיה הנוראה שפקדה את עמנו בשואה. סוף כל סוף בל נשכח, שישנם גם לא מעט מכחישי שואה נתעבים, כולל כאלו שגם היום מזדהים במוצהר עם האידיאולוגיה הנאצית. אבל עם כל ההערכה לשלל ביטויי ההזדהות עם הטרגדיה הנוראה שפקדה את עמנו בשואה, בל נשכח כי השואה לא צצה בפתע פתאום יש מאין. קדמה לה מערכת תעמולה והסתה משומנת היטב, שהכינה את ההמון המוסת לקראת ביצוע 'הפתרון הסופי'.

הלקח שצריך להפיק מהטרגדיה הנוראה שפקדה את עמנו בשואה, צריך להתמקד גם בזיכרון הימים האפלים שקדמו לשואה; ימי ההסתה שהכשירו את הקרקע לביצוע ההשמדה בפועל. הטיפול צריך להיות טיפול שורש.

אי-אפשר להתפעל יותר מידי מהזדהותן של מדינות עם הטרגדיה הנוראה שפקדה את עמנו בשואה, כאשר רבות מהן מאפשרות לאנטישמיות להשתולל בתוכן עד עצם היום הזה. זה לא הולך ביחד. או במילים אחרות: זו צביעות! חד וחלק.

מי שמתעלם משנאת יהודים; מהשנאת יהודים; מקיפוח יהודים אך ורק בשל יהדותם; מרדיפת היהודים בכלי התקשורת; מהצגתם כלא פרודוקטיביים; מהצגת דמותם בצורה מעוותת במחזות; משלילת הלגיטימיות שלהם לחיות כיהודים – מי שמתעלם מכל אלו, קשה להתייחס במלוא הרצינות להזדהותו עם הטרגדיה הנוראה שפקדה את עמנו בשואה.

ההזדהות עם הטרגדיה הנוראה שפקדה את עמנו בשואה צריכה להתחיל עם שלילת ההסתה שפקדה את עמנו בימים שקדמו לשואה עצמה; ימים שבהם ההסתה נגד היהודים היתה נורמה מקובלת, מקובלת עד כדי כך שהשואה עצמה התרחשה כהמשך טבעי לה.

באותם ימי הסתה, יהודים הוצגו כיצורים פרימיטיביים שאין בהם כל תועלת; כלי התקשורת היו מלאים בתיאורי זוועה על מעשיהם של היהודים האלימים וחסרי התרבות, שמנסים להשתלט על המרחב הציבורי. אפילו פוליטיקאים שנחשבו באותם ימים כאנשים הגונים וישרים השתתפו בהשנאת היהודים. כשתפסו פעם יהודי בהתנהגות בלתי הולמת, מיד הפכו אותו למייצג היהודים כולם. הנה, ראו, היו מצביעים עליו בגועל. ראו את פרצופם האמיתי של היהודים. הוא ירק על גוי מסכן; הוא העליב אותו. כאלו הם היהודים. חייבים להוקיע אותם.

במה לא האשימו אז את היהודים? אמרו שהם מתאכזרים לנשותיהם. אמרו שהם מתעללים בילדיהם. אמרו שיש להם המון ילדים, כדי שיוכלו לסחוט באמצעותם תקציבים מופקעים מכספי הציבור. אפילו אמרו שהרבנים הזקנים שלהם, כופים עליהם חיי הסתגרות של סבל ועוני, כדי שיוכלו יותר בקלות להשליט עליהם את מרותם.

ככה, לאט-לאט, התחילו היהודים לאבד את הלגיטימיות שלהם להיחשב כבני אדם שווי זכויות. איך אפשר להחשיב טיפוסים כל כך שליליים כשווים בין שווים ?

באותה תקופה אפילה היו מתקינים עבור היהודים קריטריונים מיוחדים כדי שאפשר יהיה לקפח אותם ולהציק להם באופן רשמי. כשיהודי היה נקלע לחבורת אנטישמיים הוללת, היו מפליאים בו את מכותיהם וכשהמשטרה הייתה מוזעקת, תמיד היא ידעה להופיע רק כשכבר לא היה בה צורך. גם כשהיהודים הבינו שעדיף להם להסתגר בריכוזים היהודיים ולהימנע ככל האפשר מלהתערב בין ההמון המוסת, היו עושים להם פרובוקציות בתוך אזורי מגוריהם.

כשהגיעו מים עד נפש וסיפורי ההתנכלות ליהודים הלכו ודלפו למדינות זרות עד שהיה חשש שהדבר יפגע בשמה הטוב של המדינה, ניסו לרכך את ההסתה באמצעות קמפיין פיוס, כביכול, ששטף את סמטאות היהודים בסיסמאות שקראו להם בדרכי נועם להתרחק מקיצוניות משום ש"הקיצוניות מרחיקה אותנו זה מזה".

כאילו שהחיים היהודיים כפי שהם מתנהלים כבר אלפי שנים ללא שינוי, אינם אלא קיצוניות. העובדה שהקמפיין יועד בעיקר ליהודים, די היה בה כדי להעביר את המסר, כי מי שאשם במה שקרה ליהודים, אלו הם היהודים עצמם שנסחפו לקיצוניות.

כ'הוכחה' לכך שהיהודים סתם מעלילים שמתנכלים להם וסתם מדמיינים כאילו שמישהו שונא אותם, היו שולחים אנשי תקשורת להתחפש ליהודים ולהסתובב במרחב הציבורי שהיהודים היו נזהרים שלא להיכנס אליו, כדי להביא 'עדות מהשטח' עד כמה כולם התייחסו אליהם יפה ובכלל לא התנכלו להם.

במהלך המאמץ לשלילת הלגיטימיות של היהודים לחיות כבני אדם שווים בין שווים, הגיעו עד הרבדים הכי נמוכים של האספסוף, באמצעות הצגת היהודים כתאבי בצע, האשמים במישרין במצוקתו הכלכלית של האספסוף. שהרי 'כידוע' היהודים לא עובדים. כאילו שהנוהג המקובל אצל היהודים שהאישה היא המפרנסת בדרך כלל את המשפחה, אינו נחשב כעבודה.

הצעירים שבמנהיגי ההמון חידדו את המסר האנטישמי לסיסמה יותר קליטה. "היכן הכסף שלנו?" הם תבעו לדעת, תוך כדי הפניית אצבע מאשימה כלפי היהודים. והאספסוף, כדרכו של אספסוף, מיהר להתגייס במלוא כוחו לימינם של המנהיגים שהבטיחו לעשות סוף לזליגת הכסף לכיסם של היהודים.

יכלה הדף ולא יכלו עלילות רדיפת היהודים והשנאתם עד כדי פגיעה בעצם הלגיטימיות שלהם לזכות לייחס אנושי. המסקנה העולה הינה חד משמעית: לא די בהזדהות עם הסבל הנורא שפקד את עמנו. יש עוד הרבה מה ללמוד מההיסטוריה של העם היהודי.