בנימין ליפקין, עורך המבשר, תוקף בטור חריף תחת הכותרת "אובדן עשתונות" את התנהלות המדינה במאבק בנגיף הקורונה שהתפשט בבני ברק: "אין שום סיבה שחיילים עם נשקים שלופים יוודאו כי איש לא יצא מפתח ביתו ושאיש מבעלי העסקים לא יפתח את חנותו"

הדרך שבה המדינה מבקשת להתמודד עם התפשטות הקורונה היא הזויה, סהרורית ומופקרת ואין לה דבר וחצי דבר לא עם שלום הציבור ולא עם הדאגה לשלומו ולבריאותו. אם כך נראית תכנית מגירה של המדינה להתמודד עם פצצה מתקתקת, נותר רק לדמיין כיצד ביקשו המדינה והרשויות מטעמה האחראיות על כך לטפל בפצצות מתקתקות במישורים אחרים.

אין שום סיבה שחיילים עם נשקים שלופים יוודאו כי איש לא יצא מפתח ביתו ושאיש מבעלי העסקים שאינם מורשים לא יפתח את חנותו. רק לצורך ההשוואה: כשהמדינה, בהחלטה איומה ואומללה החליטה לעקור את מתיישבי גוש קטיף מבתיהם ואלפי חיילים פשטו על היישובים, איש מהם לא נשא נשק. למרות ששם הם היו אמורים בפקודה להוציא אנשים מבתיהם, הבין מי שהבין כי אין שום צורך וכי אסור לשלוח חיילים למשימה כזו עם נשק.

כשמתרחש משבר בריאותי הומניטרי בעיר עמוסת משפחות ברוכות ילדים, בלי עין הרע, אין שום צידוק ושום הסבר למראה אימתני של חיילים אחוזי נשק הפושטים על העיר. אימהות פולניות נוהגות היו להזהיר את ילדיהם כי אם לא יאכלו, השוטר יבוא. בבני ברק האימה הזאת עברה מאגדה לשפת המעשה. ילדים שנותרים ספונים בבתיהם, אמורים לשמוע מתוך בתיהם צווחות קולניות של שוטרים מתוך הניידות שלהם על סוררים שאינם ממלאים אחר ההוראות. השוטרים מוגנים וממוגנים היטב והם יכולים וגם צריכים לצאת החוצה ולקנוס, בקנס כפול ומכופל, את כל מי שנמצא מפר את ההוראות. הכרוז הקולני מתוככי הניידת אינו תורם דבר מלבד טראומות שלא במהרה יישכחו על ידי רוב מכריע של ילדי העיר שהם והוריהם נשמעים לכל ההוראות ללא כחל ושרק.

אמש כבר דובר על כך שלא אחרים מלוחמי השייטת עומדים לפשוט ביממה הקרובה על העיר. משל מדובר היה ברובע דאחיה בביירות המאוכלס כולו בחיות אדם צמאות דם שרק לוחמים מדופלמים יוכלו לשלוט בהן.

ועוד לא דיברנו על אפס הטיפול בקשישים ובחסרי היכולת הנותרים חסרי אונים על סף חג הפסח. הודעות לתקשורת על הטיפול והדאגה לאוכלוסיות הללו אינן יכולות למלא את מקום הדאגה האמיתית ובוודאי שלא למנוע שום אסון. בני ברק היא עיר שאוכלוסייתה סובלת ממצב סוציו אקונומי נמוך כל ימות השנה, הנשענת ברובה, כל השנה ולא רק בערב פסח, על ארגוני צדקה וחסד. כך לא דואגים לאוכלוסייה הזו. כך רק מסייעים בהכתמת שמה ושופכים שמן למדורת ההסתה שכבר משתוללת. ועל כך בקטע הבא.

איבדו רסן

עיתונאים שפלים, שמנסים בכל דרך לבלוט, בעוד עמיתיהם עקפו אותם והותירו אותם מאחור זה מכבר, הן ברמת האינפורמציה והן בפרשנות המקורית, מצאו להם עדנה בחסות מארת הקורונה, בדמות השתוללות חסרת רסן כלפי הציבור החרדי.

כשצלם עיתונות רדוף שנאה חולנית מעז להופיע בריכוז חרדי ולהשתעל בהתרסה על עובר ושב, מקומו מאחורי סורג ולא מאחורי המצלמה. כששדרנית אחוזת אמוק מתעקשת לנבל את פיה על הציבור החרדי ולקבוע שמדובר ברובו ולא במקצתו, היא אמורה לשבת בביתה מהבוקר ולצמיתות.

הגיע הזמן למגר את נגיף ההסתה הממאיר בטרם תפרוץ כאן מלחמת אחים.