בס"ד

אדוני ראש הממשלה!

כשאתה יושב במליאת הכנסת, בקבינט או בממשלה, ומקבל החלטות בנושא הקורונה, אתה רואה מול עיניך את בריאות הגוף, את הכלכלה, את העצמאים, את תקציבי הממשלה ועוד הרבה דברים חשובים מאוד.
אבל אתה לא רואה אותי. את האזרחית הפשוטה. והיות שעד עכשיו לא שמעו את קול ענותינו החלושה, החלטתי להרים קול מחאה. לא אעשה זאת בהפגנות ובצעקות, אבל כן אפנה במיטב מילותי ללבך הקשוב.
באמת שאיני מבקשת שתתייחס לאישה אחת מתוך שישה מליון. אבל היות שיש כמוני עוד מליון לפחות, אני מעזה לשחר פני אליך.
ובכן, אני גרה באשדוד. בחודשים מרץ, אפריל ומאי – ישבו הילדים יחד איתי בבית. זה לא היה קל. הפסדתי עבודה, ומענקי המדינה (עליהם אצטרך לשלם במיסים מופרזים בשנים הבאות) לא כיסו את הגירעון. אך למרות הקושי, הבנתי, שאין ברירה אחרת, ועלינו לדאוג לבריאות הציבור.
עכשיו הילדים שוב הגיעו הביתה, בעקבות הבדיקות הרבות באזורים החרדיים שיצאו חיוביות. והאבסורד זועק לשמים. נכון לרגע זה, ישנם 24 חולים מונשמים, וזה אומר שעל כל 353 חולים יש מונשם אחד. האם המספרים האלו מצדיקים את השבתת המדינה? את ההפסדים הכלכליים האיומים, ואת כל ההשלכות לטווח הארוך?
האם יש סיכוי שמישהו מהיושבים ראשונה במלכות, יחליטו להשבית את התחבורה בארץ מאחר ובכל שנה יש כ-350 הרוגים בתאונות דרכים?
אז מדוע את מערכת החינוך (2 מליון ילדים) אפשר להשבית בשביל כמה מאות בודדים שעשויים למות מהקורונה? (ובינינו, רבים מאלה שמתו מהקורונה סבלו ממחלות רקע קשות – והקורונה הייתה רק הקש ששבר את גב הגמל)
מדוע שמאות אלפי אנשים יגיעו לפת לחם, יאבדו את מטה לחמם וימותו מתת תזונה, בשביל כמה בודדים?
ואיה ההגיון שייאפשר להביא ילדים ובני נוער, גברים ונשים למצוקות נפשיות בשל הסגרים חסרי ההגיון הללו?
בריאות הגוף זה דבר חשוב. חשוב מאוד. אבל לא פחות מכך חשובה בריאות הנפש. אני מגלה סביבי אנשים שפיתחו חרדות, אנשים שהתחילו להתרחק מחברים, (ולא רק פיזית) אני רואה פילוג נוראי בעם, כעסים ותסכולים, קשיים כלכליים וקשיים תפקודיים.
ואני אומרת לך, אדוני ראש הממשלה, שאתה חייב להרים את המבט, ולהסתכל עלינו. על האנשים שלא מתאבדים- אך מאבדים את שמחת החיים, על האנשים שלא פשטו את הרגל – אבל אין להם מספיק כסף בשביל להושיט את היד לקניית מצרכים חיוניים. על אלו שצריכים להתמודד בהעסקת ילדים בין כתלי הבית ללא יכולת לצאת לעבודה. על אלו שאין להם דקה אחת לנשימה במהלך היום בשל התפקידים הרבים שנוספו להם, באדיבות סגירת בתי הספר. להסתכל עלינו – ולחשב מסלול מחדש.
מקווה שתקראו את מילותי שנכתבו בדם ליבי.
ש. אדלר