הפראמדיק אהרון אדלר זועק "ככה נראית קריסה"

תיעוד מחריד מיומנו של פראמדיק שרץ מפינוי של חולה קורונה לאירוע הבא, ומרגיש על סף קריסה

  • סוף טראגי ל-13 שנים של תרדמת

    תוכן מקודם

  • גרמניה: הסכים לנתח יהודייה וחזר בו

    תוכן מקודם

  • גרמניה: הסכים לנתח יהודייה וחזר בו

    תוכן מקודם

  • הרשמו חינם לכנס שיעשה לכפ סדר בעולם ההשקעות

    תוכן מקודם

קצת אחרי שמונה בבוקר אנחנו נקראים לחולה קורונה עם קוצר נשימה משמעותי. החולה מאושפז בבי"ח חירום שממוקם במקלט מתחת לקרקע. יודעי דבר מספרים שהוקם להתמודדות עם מלחמה כוללת.

 

כבר בדרך לאירוע אנחנו שומעים אמבולנס אחר אמבולנס מחפש יעד פינוי למטופלים שלו ואלה נשלחים הרחק מעירם, לאיכילוב לבילינסון, לתל השומר, בעצם לא כי גם הוא מלא. המוקד מודיע לנו שגם אם החולה שלנו לא יציב וממש נשקפת סכנה לחייו, לא ניתן לפנותו לבית חולים בירושלים ושאם לא תהיה ברירה ההנהלה הרפואית תנסה להתערב ולעזור.

זה לא שהם לא רוצים לקבל מטופלים, הם פשוט לא יכולים. אין להם איפה להכניס עוד מטופל. אין להם עוד עוד מקום במחלקה. אין להם עוד מיטת טיפול נמרץ. הם רוצים לעזור, אני יודע, אני חי את האנשים האלה כבר שנים ויודע כמה המטופלים שלהם חשובים להם. הם רוצים, אבל הם פשוט לא יכולים.

אנחנו נכנסים לאולם ענק, שורות שורות של מיטות ליד הקירות, חולים שוכבים ברמות שונות של הכרה ונשימה, אנשי צוות ממוגנים מכף רגל ועד ראש שכמעט ורצים, כמו אריות, בין המטופלים השונים.

המטופל שלנו שוכב מחוסר הכרה, מנסה בכל מאודו להכניס אוויר לריאותיו הקורסות, מנסה את כוחו למול המחלה – אך לא יכול לה.

אנחנו מבצעים החייאה יחד עם הצוות המקומי, כולנו יחד, עושים החייאה שאנחנו יודעים שהיא כמעט חסרת סיכוי אך איך אנחנו יכולים לוותר? הוא רק בן 73, נכנס לפה רק לפני כמה ימים על הרגליים.

קובעים מוות.

ברוך דיין האמת.

נוסעים לתחנת מד"א הסמוכה להשלים ציוד, עוד לא מסיימים לסדר את הניידת ואנחנו שוב נקראים לאותו בית החולים. אותו בית החולים שממש קם יש מאין כדי לעזור ולהתמודד עם המגיפה, ושוב, לחולה קורונה עם קוצר נשימה קשה.

 

עוד לא נכנסים בדלת ובא מולנו בבהילות האח הראשי, "חכו, אל תלכו למטופלת שלכם, יש עוד חולה שקורסת ממש עכשיו, תיגשו אליה". חולפים על פני המטופלת המקורית, שקועה, אבל נושמת בלי מאמץ מיוחד והסטורציה שלה סך הכל בסדר.

מגיעים למטופלת שכבר קורסת, כחולה, שנשימתה כשלה. ושוב אנחנו בהחייאה, שוב יחד עם הצוות המקומי שחי את הטרור הזה כבר שבועות. שוב נלחמים ושוב מפסידים.

קובעים מוות.

ברוך דיין האמת.

 

בדרך החוצה אנחנו רואים כבר את החולים החדשים מוכנסים למחלקה. המטופל הראשון שלנו שוכב מכוסה במיטתו, וליד מיטתו כבר ממתין מטופל חדש להקלט, רק להזיז את הנפטר ויהיה לך מקום.

עוד חולה מגיע, ועוד חולה מגיע, ועוד חולה מגיע והצוות המקומי קולט אותם אחד אחד, מחפש להם מקומות. "ככה זה כבר שבועות, אחד מתדרדר, אחד אחר נכנס במקומו" אומרת לי האחות, "ארבעה נפטרו לי במשמרת לילה" היא מוסיפה, וכל מה שאני רוצה זה לעודד אותה דרך חליפת המיגון החונקת שלי ולהגיד לה שיהיה בסדר, שזה יעבור, שאני יודע שהיא וכולם פה עשו ועושים כל מה שהם יכולים.

ראיתי הרבה בחיי המקצועיים, יותר מדי, יגידו לא מעט אנשים. אני נושא בנפשי (ובגופי) צלקות מאירועי טרור מזעזעים בהם נכחתי אבל כשנכדיי ישאלו אותי מה נחרט בזכרוני יותר מכל, אני חושב שאני אספר להם על היום.

היום בו עמדתי במקלט, לבוש ציוד מיגון נגיפי, מאבד חולה אחר חולה לאויב בלתי נראה.

היום הראשון בחיי בו ידעתי שאין למערכת איך לעזור. אין לה מזור ואין לה פתרון. היא מיצתה את יכולותיה ואין מושיע.

היום הראשון בו הרגשתי את הייאוש מזנב בי.

אני כל הזמן שואל את עצמי איך אתם שם בחוץ לא רואים מה קורה? איך אתם לא רואים מה המחלה המקוללת הזאת עושה לנו?

אבל אז אני נזכר שאין לכם איך לראות. איך אתם יכולים לראות, כשזה רק מסאלה, חן יוני ואני מתחת לאדמה מנסים להציל עוד בן אדם? איך?

בבקשה בבקשה בבקשה מכם, עשו את המקסימום להשמר ולשמור על אחרים.

בבקשה בבקשה בבקשה תעזרו לנו ולעצמכם להשתלט על המצב.

זה החיים של כולנו ולכם יש כרגע את הכוח להציל אותם.

ככה נראית קריסה.

2 תגובות

ואחר כך יצעקו על המשטרה. היא לא בסדר, אבל אם חצי מהאנרגיה הזו היינו משקיעים בשמירה ובזעקה לשמור היינו במקום אחר לחלוטין

נראה שזה בדיוק העיתוי – הכל קשור לאהבת חינם במקום השנאת חינם שכל כך מושרשת בדור, צריך לעשות תשובת המשקל וכך יהיה לנו רווח והצלה מהקורונה. אם שומרים על ההנחיות ויודעים שאף אחד הרי לא באמת יאכוף אותם בכל זמן ( אי ציות לבידוד ,מסכה וכו) רק אנחנו יכולים באהבת חינם לשמור על הסובבים אותנו, ועל כולם …

Comments are closed.

נתקלתם בחדשה מרעישה? ידיעה מעניינת מוזמנים לספר לנו

דילוג לתוכן