הקורונה מוגדרת כמגיפה כלל-עולמית אבל החותם הבריאותי שלה משתנה מאוד בין מדינות. זה נכון גם כאשר מתמקדים במדינות מודרניות ומתועשות, כמו אלה שהן חברות בארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD) לרבות ישראל.
למשל, בתום מאה הימים הראשונים לאחר גילוי המאומת הראשון בסין היו בישראל 109 חולים לכל מאה אלף תושבים, בשוויץ – 258, ובאיסלנד – 539; ובעוד שבנורבגיה מספר המתים באותה העת עמד על אחד לכל אלף חולים, בישראל הוא היה שבעה ובצרפת 133.
מחקר חדש שנערך באוניברסיטה העברית על-ידי הדמוגרף פרופ' עוזי רבהון, ממכון המחקר ליהדות זמננו, שפורסם ב- Migration Letters תחת הכותרת "שוני בין מדינות בשכיחות COVID-19 מנקודת מבט של מדעי החברה", בדק מהם הגורמים האפידמיולוגיים של מאפייני האוכלוסייה והגורמים הסביבתיים, שיכולים להסביר הבדלים בין מדינות בעיתוי שבו פרצה המגיפה לראשונה, היקפי תחלואה, ושיעורי תמותה מבין הנדבקים.
לשם כך בנה החוקר מסד נתונים, ברמת המדינה, של משתנים תלויים מדיווחים יומיים של ארגון הבריאות העולמי, ומשתנים בלתי-תלויים שנלקחו מפרסומים רשמיים של ארגונים מרכזיים בעולם, לרבות האו"ם והבנק העולמי.
הנתונים שולבו למודל שבחן איזה פקטורים משפיעים יותר, ואילו פחות. על פי ממצאי המחקר התברר כי ככל שמספר המהגרים במדינה גדול יותר, כך התפרצות הקורונה בקרבה התרחשה בשלב מוקדם יותר. מהגרים מתגוררים לעיתים קרובות בנישות אתניות צפופות, אינם בקיאים דיים בשפה המקומית כדי להבין הנחיות על אמצעי זהירות, ואילו מביניהם שאינם חוקיים יימנעו מבדיקות של נשאות המחלה ועשויים לפיכך להדביק בני משפחה וחברים קרובים.
מאידך, לרמת הדתיות של התושבים השפעות ממתנות על הקורונה, כלומר ככל שהאוכלוסייה היא דתית יותר גלי המגיפה מתפרצים בשלב מאוחר יותר. החוקר ניסה להסביר את התופעה העולמית בכך שאדם מאמין לא ממהר לפנות לטיפול רפואי מטבעו, הסבר שאינו תקף ביהדות המצווה על שמירת החיים.
דתיות גם התגלתה כמפחיתה שיעורי תמותה מכיוון שהיא מספקת לחולים עזרה קהילתית-חברתית, תמיכה אמוציונלית, ותקווה להבראה מעבר לסיכויים הבריאותיים האובייקטיביים – כל גידול של אחוז אחד במספר התושבים עם זהות דתית חזקה צפוי לצמצם את שיעורי התמותה בכשליש.
בה בעת, נמצא כי ריכוזים גבוהים של אוכלוסייה ביישובים עירוניים ורמת צפיפות גבוהה הגבירו הן תחלואה והן את התמותה. מכאן ניתן גם להבין מדוע תוצר מקומי גולמי גבוה, שהוא קירוב של רווחה חברתית ורמת צריכה, מגדיל את מספר החולים בממוצע במדינה בכשני-שלישים – הוא קשור לתדירות גבוהה של פעילויות פנאי ומפגשים חברתיים, המייצרים מגעים אישיים אינטנסיביים המעלים את הסיכון להידבקות.
הפקטור שיש לו את ההשפעה החזקה ביותר הוא היערכותה של המדינה ואמצעי הבטיחות שהיא נוקטת אל מול המגיפה. בידודים, סגרים, מעקבים, בדיקות, שקיפות מידע, מגבלות על תיירות, איכות השירותים הרפואיים והתנסויות קודמות במצבי חירום לאומיים – כל אלה בסופו של דבר הם הגורמים המובהקים ביותר להתמודדות יעילה עם וירוס הקורונה, ויכולים להפחית בכמחצית הן את מספר החולים ומתוכם, בשיעור דומה, את מספר הנפטרים.
לפי פקטור זה, המורכב מ-130 פרמטרים שונים שאומצו למחקר הנוכחי, בתום מאה הימים הראשונים להתפרצות הקורונה דורגה ישראל במקום הראשון מבין מדינות ה-OECD והתמודדותה אז הפך אותה למודל חיקוי למדינות אחרות בעולם.
"עד שהמחקר הרפואי יבין לחלוטין את המבנה של וירוס הקורונה ויפתח חיסון ותרופות המכסות את כלל המוטציות, יהיה הכרחי לאמץ ולשפר גישות אפידמולוגיות", מבהיר פרופ' רבהון, "לישראל יש יתרונות מבניים רבים על פני מדינות מודרניות אחרות בעולם – וביחד עם היקף המתחסנים הגבוה, המדיניות של החזרת התו הירוק, הגבלות נסיעה וכניסה מחו"ל, והחיסון השלישי לאוכלוסייה המבוגרת, ואולי צעדים זהירים עתידיים יכולים להבטיח הצלחה בהתמודדות עם הגל החדש והרביעי של המגיפה".
