מאבקי דת ומדינה ליברמן, רון קובי וכרמל שאמה הכהן: עורך 'יתד נאמן' הרב ישראל פרידמן במאמר הבוקר מסביר כי אסור לתקשורת לתת להם דלק וליפול לידיהם. "הם מנסים לייצר סדר יום ציבורי חדש כדי שלא ידברו על הבעיות האמיתיות שלהם"

רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל הורה תמיד: "שווייגען, שווייגען, שווייגען". כשמקורביו ובני ביתו בקשו להבין את העמדה הנחושה הזו כמעט בכל סוגיה ציבורית שעומדת על הפרק, הוא פתח את סגור לבו הטהור והסביר כי תמיד "המנצח הוא המנוצח". ככל שהזמן חלף מאז שהדברים נאמרו, הם הולכים ומקבלים משנה תוקף. לא מדובר רק במשהו שהוא בין אדם לחברו'דיק אלא בעצה חכמה ומשנה סדורה כמדריך לחיים. בימים סוערים של ערב בחירות, צריך לצחצח את האמירה הבוהקת ששווה מיליונים ככלי מלחמה, כמתכון בדוק לניצחון.

הזירה הפוליטית התמלאה בעת האחרונה בצרצרים ישראלים שמנסים להיעשות ראש. לרובם ככולם יש כישלונות פוליטיים מרשימים שרשומים על שמם והמדליות שהם עוטרים על חזם עשויות ממילים, הרבה מילים, ולא ממעשים. אלה שורצים בחזית המוניציפאלית ובחזית הארצית וגם במעברים בין שתי הרשויות. הדרך הקלה ביותר היא לחפש אוייב ולנסות להסית נגדו באופן פיקטיבי את ההמון. זה מגרש רחב ידיים שמאפשר לזרות חול וחולין בעיני הציבור השטחי והרדוד. השיטה הזו עוקפת הגיון ושכל, ומנסה להצית רגשות אפלים כדי לרכב על אש ההסתה.

המכנה המשותף של כל אפסוני המעש, סותרי המסרים של עצמם, הפכפכני הדעות, מזגזגי העמדות ושקרני העובדות – כשעל ראש חלקם בוער הכובע וסימני שאלה קשים הולכים אחריהם כשובל ארוך – זאת העובדה שהם מנסים לייצר סדר יום ציבורי חדש כדי שלא ידברו על הבעיות האמיתיות שלהם והחמאה שעל ראשם לא תימס בחומה של מערכת הבחירות.

אנשי תקשורת רבים, גם מכובדים ושקולים בדרך כלל, כושלים בנקודה הזו ונופלים לידיהם של המסיתים כפרי באוש בשל. הם מכניסים את ראשם לגליוטינה הפוליטית מרצון, ומספקים לאותם מרשיעים חבילת זרדים למדורה שהם רוצים להבעיר. הם הופכים את ה"לא נושא" לנושא ומאפשרים לאותם גורמים עוייני רוח שמפעילים כל הזמן מפוח כושל כדי להדליק מחדש את הרמצים העוממים שכבו מזמן מחוסר עניין ומתוך ההבנה הציבורית שסוגיות דת ומדינה הן רק רשתות הסוואה עבור אותם פוליטיקאים שמסתירים מאחוריהם קופות של שרצים ולעיתים גם סימני שאלה פליליים. הנשק האמיתי שמצוי בידיהם של עוייני הדת ושהם מספסרים בו, איננו מטבע עובר לבוחר. לכן אסור לספק לכל הגורמים האלה את מיכל השמן למדורה להסתה שאינה אלא הסטה. שווייגען, שווייגען, שווייגען. אסור שמישהו ייבהל מכלב פוליטי נובח שאין בכוחו לנשוך. אין דבר זועק יותר מן הדממה ואין תשובה נכונה יותר מהשקט.

נכון שלמושכים בעט ולנקשני מקלדת, קשה לבנות סכר. שתיקה היא לא דבר קל, בפרט אם מדובר בתקשורתנים שמסתובבים אחר כך כטווסים ואומרים לעצמם מול המראה: "הכנסתי לו, הראיתי לו מי אנחנו". אותם פוליטיקאים שאינם אלא יציר בועת תקשורת, מחכים לזה, כדי לייצר סדר יום שמזיק ליהדות הנאמנה. זה פשוט חב לאחריני. הדרך היחידה היא שווייגען.

בעיקר חובה עלינו להפנים, כי העובדה שאותם מצרים לישראל חושפים את דעותיהם ואינם מחביאים אותם בבחינת "בקרבו ישים ארבו", אינה בהכרח בעייתית. אחרי שהם כבר הוציאו את מררתם החוצה, אתה יודע ממה צריך להיזהר ואיך צריך להתגונן – ובעיקר איך להפוך להם את האינטרס ואז תראה אותם במלוא נמיכות קומתם. לפעמים חמורים יותר אלה שהמוגלה המזוהמת שבתוכם טרם נוקזה, ואתה לא יודע מהיכן זה יתפרץ כגייזר. כך למשל הוא חבר כנסת לשעבר שלא עבר את אחוז החסימה, ובעבר היה שותף של היהדות החרדית בכמה תחומים. פתאום, בגלל צורך לגרוף בוחרים, הוא מעלה מחדש את שאלת הגיור כתנאי להצטרפות עתידית לקואליציה, והוא דורש להוציא את הגיור ולהעבירו לידי רבני הערים, דבר שמרנן ורבנן עיני העדה התנגדו לו נחרצות בגלל המכשלות הנוראות לטהרת היחוס – וכל ה"יהפוך עורו" הוא כדי לקושש קולות. לכן, לפעמים הסרת המסווה היא דווקא דבר טוב.

בענין זה מסביר הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין זצוק"ל יסוד עמוק ומבאר את טעותם של המרגלים (גאון יעקב, מאמר "כחגבים" שלח): המרגלים וכל עם ישראל שנמשכו אחריהם סברו שהם לא אותו עם שיצא ממצרים, עקב הכישלון בחטא העגל. קודם לכן הם הורגלו לחיים של נס: כשהם נצבים מול ים, הים נבקע, כשהם רעבים יורד להם מן, צמאים – הסלע מוציא להם מים. לכן קיוו – יגיעו לארץ ישראל, לבבם של כל תושבי הארץ יימס מאימה וחרדה. אבל כאשר הקב"ה אומר למשה רבינו "שלח לך אנשים", הם הבינו שחטא העגל הוריד אותם מהמדרגה שלהם כמו שאומרת הגמרא במסכת עבודה זרה: "אני אמרתי א-לוקים אתם ובני עליון כולכם" – בזמן מתן תורה הייתם כמלאכים. אבל אחר חטא העגל – "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו". כמו אדם ראשון שאחר חטאו חי בדרך הטבע, גם הם הבינו שכיבוש הארץ כבר לא יהיה בדרך ניסית אלא בדרך הטבע. לכן באו המרגלים ואמרו: "וגם ארץ זבת חלב ודבש היא וזה פריה". אמנם משה מבטיח ארץ זבת חלב ודבש – וזו אמת, הכל קיים, הכל ישנו. אבל: "אפס כי עז העם" – וגם זה נכון: ערים בצורות, ענקים, גיבורים, עמלק יושב בנגב. תחילה הם אמרו שהכל טוב, מבהיר הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין זצוק"ל, אבל מיד, "אפס כי עז העם" והכל התהפך. כל לשון הרע נקלט יותר, כשאומרים בתחילה דברי אמת – והדברים נקלטו!

לעיתים כאשר קודם אומרים דברים טובים, צריך לחשוש מתי יתפרץ הרע, ההסתה, הרעל המפעפע באברים. לעיתים האדם שמולך מפגין ידידות, עד שברגע האמת שהוא עלול להיות הרגע שהכי לא צפית שזה יקרה והעיתוי הכי לא מוצלח מבחינתך, והמרצע יוצא מהשק! אם לא מדובר במישהו שהוא בשר מבשרך ועצם מעצמך, גם החיבוק שלו עלול להיות חיבוק דב. ברגע של אמת, בשעה שהאינטרס שלו מוגז ותוסס, הכל קורס כמגדל קלפים. שנים הוא יכול להגיד לך ארץ זבת חלב ודבש, ופתאום כשהוא חותר למקום אחר מזה שאתה חותר אליו, יתפרץ ממנו "אפס כי עז העם".

אלה שיש להם כבר הוראות קבע על שבירת כל הקדוש והיקר והמצטרפים החדשים לאותה אסכולה נאלחה, הם לא בהכרח המסוכנים ביותר. יש אחרים שעלולים להפתיע, ולכן אנחנו חייבים להיות חזקים ולא לסמוך על איש. ברגע של מבחן הקלפי, כל קול עלול להיות קובע. אף אחד לא יעשה את העבודה בשבילנו, מלבד מי שנשלח ע"י מרנן ורבנן עיני העדה שליט"א לעמוד בראש המערכה נגד חורפים ולחתות את המערכה. עד אז עלינו לחטא את המערכה כי אסור לנו לתת לאחרים לייצר סדר יום. מה שהורה אותו ארי זקן זצוק"ל בדעת התורה המופלגת שלו ובתבונת השנים של חכם ובעל ניסיון – "שווייגען, שווייגען, שווייגען", מקבל עכשיו משנה תוקף. אל תתנו להם ג'ריקנים מלאי דלק כדי להוסיף שמן למדורה. אסור שעיתונאים חסרי איפוק, יהפכו את כל הגולה למדורת אש. היום יותר מתמיד, מול האש צריך למלא פינו מים. היום יותר מתמיד,  "המנצח הוא המנוצח".