לבער את השיטה / יתד נאמן

בתקופה האחרונה אנו עדים לתופעות חמורות ביותר, כשאינשי דלא מעלי שיושבים ליד מקלדת, מעיזים להשתלח בגדולי תלמידי החכמים בפראות מזעזעת שלא הכרנו קודם. החוצפא יסגי רושמת שיאים חדשים והססמוגרף שמודד את הרעידות רושם תנודות חדות. גורמים אינטרסנטים מאפשרים לכותבים חסרי אחריות להסתובב ללא רסן ולנשוך תלמידי חכמים בשפת ביבים שפלה וירודה מתוך רצון להשפיע על סדר היום בציבור החרדי. מציאות זו מחייבת תגובה חריפה ביותר שתדביר את התופעה, אחת ולתמיד.

אין כאן כוונה לעסוק בהרחבה באווירת הכפירה ביסודות הקיום החרדי שנושבת מכל פינה ופינה בכלי תקשורת כאלו. המאבקים הקשים ביותר שהיהדות החרדית מתמודדת נגדם, רוחות הזעף של התקופה שמבקשות להחדיר את צינת ה"אשר קרך", מנשבות משם. קוצים של השקפת עולם עקומה ודרדרים של זלזול בכבודם של תלמידי חכמים שננעצים בבשרה של היהדות החרדית, פורצים משם ומתנהלים שם. אש הזרה שבוערת בשולי המחנה, מוצתת מחדש פעם אחר פעם וגובה להבותיה נשמר בהתמדה כדי לשרוף ולחרוך כל חלקה טובה.

פגעיה של התקשורת הזו, הינה סוגייה שיש לדון בה בהרחבה בנפרד, כי היא נוגעת גם ב"לא תתורו אחרי לבבכם" וגם ב"אחרי עיניכם" – ומקיפה כמעט כל נושא שהיהדות הנאמנה נוגעת בו. אבל הסוגיה הבוערת עכשיו זו ההשתלחות בתלמידי חכמים. אם עד היום הדברים היו מתבצעים שם ב"חוכמה" ובעורמה, אם עד כה כלי התקשורת הללו היו מכניסים את ראשיהם בין ההרים הגבוהים בהתחכמות, השתיקה שאיננה כהודאה סללה להם את הדרך להסלמת המצב ואיפשרה לאינטרסנטים שונים להשתמש בכלי התקשורת הללו כדי לפסוע על ראשי עם קודש ולפגוע במישרין בראשי ישיבות מהחשובים שבדורנו ובתלמידי חכמים מופלגים, מתוך מגמה להשפיע בתוככי היהדות הנאמנה ולהטות את הרוח לכיוונם. הבוז המשכילי עתיק היומין, ניתז מתוך דיווחיהם המוטים כשהם פוסלים במומם ומאשימים את שומרי משמרת הקודש שכל עמידתם על משמר היהדות הנאמנה היא מתוך תאוות שליטה. בעבר הם לא האשימו את "גדולי הדור" אלא את "העסקנים", בדיוק כמו שהמשכילים תקפו את המזכיר רבי יעקב ליפשיץ והתכוונו למרנא רבי יצחק אלחנן ספקטור, אבל כחלוף הזמן, הם כן מאשימים! פגיעתם הפכה ישירה, חיציהם הפכו משוחים בארס והרס והמציאות מחייבת לא רק טיפול שורש, אלא עקירה!

זו סוגייה שעומדת בציפור הנפש של היהדות הנאמנה. בדור תהפוכות האפשרות היחידה לשרוד היא באמצעות אמונת חכמים וכבוד חכמים. בימים שהניסיונות כל כך קשים, רק ההיאחזות במרנן ורבנן גדולי הדור שליט"א וההתדבקות בתלמידי חכמים היא המתכון להישרדות, אין דרך אחרת.

בפרשת פנחס ממנה משה רבינו את יהושע – נער שלא ימיש מתוך האהל, לממשיך דרכו. מדוע משה רבינו סרב במשך שבעה ימים לבקשת הקב"ה ממנו לקבל על עצמו את הנהגת ישראל ואמר "שלח ביד תשלח", ואילו יהושע – פני הלבנה, הסכים מיד?! הילקוט כותב שמשה "העמידו מן הארץ הושיבו בין ברכיו והיו משה וישראל מגביהין ראשיהם לשמוע דבריו של יהושע. ומה היה אומר? ברוך ד' אשר נתן תורה לעמו ישראל ע"י משה רבינו".

מסביר רבה של פ"ת הגאון רבי ראובן כץ זצוק"ל בספרו 'דודאי ראובן' כי מדרך העולם, כאשר מתמנה ראש ממשלה חדש, הוא מפרסם את קווי היסוד של ממשלתו. בדרך כלל קוים אלו סותרים לקווים שהינחו את הממשלה הקודמת, בפרט כאשר מדובר בפער בין דורי. כאשר העמיד משה את יהושע בין ברכיו, זקפו ישראל את ראשיהם לשמוע את דברי יהושע. הם היו בטוחים שכנציג הדור הצעיר, הוא יתאים את ההנהגה לדור החדש, כי הוא יודע להלוך ברוחו כנגד כל אחד. אבל יהושע הפתיע: לא חזון חדש, לא תורה חדשה, לא שיטה חדשה ולא אורח חיים חדשים. יהושע הצהיר לעיני כל, כי תורת משה רבו והנהגתו הם נצחיים, ועל פיהם הוא ימשיך את ההנהגה. על אף שהוא כביכול נציג הדור הצעיר, הוא לא שינה במאומה. לכן יהושע לא חשש לקבל את ההנהגה. בניגוד למשה שהיה צריך לעצב דרך ולסלול אותה, ליהושע הייתה דרך סלולה. כל מה שנדרש ממנו היה לא לסור ימין ושמאל – "רק חזק ואמץ מאד לשמור ולעשות ככל התורה אשר צווך משה עבדי, אל תסור ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך" (יהושע א'). ואכן, על ברכיו של משה מצהיר יהושע באוזני ישראל: "ברוך ד' אשר נתן תורה לעמו ישראל – ע"י משה רבינו".

ענק שבענקים כיהושע, הכיר את הצופן וידע את הקוד היחידי איך להנהיג את העם. אבל כשנערים מבקשים למשול, כשאלו ש'לא שנו' אך פרשו מהשקפת התורה והנהגתה פועלים לפי הבנתם, כשהם מנסים לשנות את דעת הקהל לפי מה שהם חושבים – ובפרט לאחר ההסלמה האחרונה כשנערים אלו קמים בפומבי ומחציפים במלחמה ישירה וגסת רוח בגדולי ראשי הישיבות, לא עוד עת להחריש. זה לא ענין להתנצלות רפה ומתחכמת, זה גם לא אישים אלו או אחרים, זו השיטה שחייבת להיות מבוערת מהעולם. מי שלא יכולים להיות חלק מהצבור הנאמן לגדולי התורה וחכמיה אך רוצים לרדות בהם, חייבים להיעקר מערוגותינו, או לעשות פניית פרסה ולחדול לחלוטין מדרכם הרעה.

הגיעה השעה לשים קץ לאותו עולם דמיוני והזוי של עיתונאים חצופים אלו ובעלי האינטרסים שסבורים כי הם מכתיבים את סדר היום של היהדות הנאמנה ולכן מרשים לעצמו להשתלח בנכסים היקרים ביותר לצבור התורתי – מרביצי התורה. אי אפשר לחשות מול נזקיהם של אותם זרזירי עט ומקלדת שאינם נסתרים אפילו מעיני הצבור החילוני שמחכך כפות ידיים בהנאה, כפי שכבר כתב אחד מבכירי הפובליציסטים בעיתונות הישראלית: "עתונאים זריזים שרגלם האחת בתוך החומות ורגלם האחרת בחוץ שהנכונות שלהם ללכת נגד הזרם מרשימה. גם הנזק מרשים".

זה איננו חדש וכבר היו דברים מעולם. כבר צטטנו את דברי העסקן האגודאי רבי אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד מתוך ספר מאמריו "כתבים נבחרים":  "איזה נערים מנוערים מתורה וחכמה, מנימוס ומוסר שיושבים באיזה 'מערכת' שהיא, נעשים למורי העם ומדריכיו, יוצרים את 'דעת הקהל'. עכשיו הננו מבינים היטב למי כונו חז"ל בגדר 'בעלי לשון' שהנם ג"כ 'בעלי זרוע' ואת כל הטרגדיות והאימה הנמצאה בצרה זו".

ממשיכי מגמת המשכילים מאז, ממשיכים לסייף בנשק החלוד שנשלף מנדנו כדי לנגח, במגמה לצבור כוח. עכשיו עם חציית הקווים, זו השעה להגיד להם "עצור". העיתונאים הזריזים שרגלם האחת בתוך החומות ורגלם האחרת בחוץ, צריכים להוציא גם את הרגל השנייה על כל המשתמע מכך, אלא אם כן יעשו פניית פרסה וישובו. מי שימשיך לשלוח יד מגושמת ומגורמת לתוך גדרות מחננו ולפגוע לא רק בעיקרי החרדיות אלא בשרי האלפים היושבים ראשונה במלכותה של תורה, אסור לו שכף רגלו תדרוך בין הגדרות הללו. צריך לומר למלאך המשחית הרף. אוי לו למי שמכה את חכמינו בגלוי ואבוי למי שפוגע בהם בסתר. העידן הזה בא אל קיצו.

עם זאת לימדנו רבינו מרן ראש הישיבה הגר"ג אדלשטיין שליט"א (דרכי החיזוק, צבור, תקל"ט) כיצד יש להתבונן על אנשים שנופלים לתופעות כאלו וכיצד לנהוג בהם, למרות הכאב והזעם: "אנו צריכים להבין שכל אלו שמפריעים לנו הם "תינוקות שנשבו", והם שוגגים ואינם מזידים, ועושים את מעשיהם מתוך חוסר הבנה, שאינם מבינים את האמת ועלינו לרחם עליהם ולהתפלל עליהם שיחזרו בתשובה".

רחמינו עליהם, נתפלל…