סיפורו הנוגע ללב של שלוימי
קוראים לי שלוימי, ומגיל ילדות איני זוכר בית רגיל, מאז שאמא שלי קבלה את המחלה הנוראה, החיים שלי השתנו.
שבע שנים שבבית הזה לא היה לנו אבא ולא אמא. שבע שנים אמא היתה חולה, מאז שנכנסתי לישיבה קטנה ועד אותו יום שישי…
בו עמדנו סביב למיטתה של אמא וקראנו 'שמע ישראל' חנוקים בבכי. שבע שנות מחלה הסתיימו בבית, בערב שבת בלי סירים על הכיריים ובלי מפה לבנה על השולחן. מי בכלל זוכר איזה יום היום, כשאמא הלכה ואנחנו נשארו יתומים?
"צריכים להמשיך לחיות." אמר אבא בטנדר שהסיע אותנו חזרה מבית העלמין. "נשתדל כמה שאפשר לשוב לחיים כמו שאמא ז"ל רצתה". רוצים לשמח את היתום לחצו כאן>>>
אבל זה היה בלתי אפשרי. אי אפשר היה לשוב לחיים כשהגעגועים קורעים מבפנים, כשאבא נושך שוב ושוב את השפתיים בדאגה, כשהחובות חונקים משבע שנות מחלה. איך אפשר לצחוק בחופשיות באותו בית בו נטל מלאך המוות את אמא שלנו לנצח?
ב"ה התארסתי, אני עומד לפתוח דף חדש בחיי הצעירים והכה מיוסרים, אבל אני מפוחד ואיני יודע מה יהיה, עדיין אין לנו למה שצריך לחתונה, ואני מתחנן לפניכם יהודים יקרים אם אלו פנים אבא לחתונה?
גם לנו מגיע קצת שמחה אחרי האבל הכבד.
אנא, עזרו לנו להשתקם, ובוודאי אבי היתומים ימלא משאלות לבכם לטובה, בבריאות ונחת מהילדים שלכם, שתזכו להוביל את כל צאצאיכם לחופה בבריאות ונחת
רוצים לשמח את היתום לחצו כאן>>>
אני מכיר את החתן ואביו שליט"א, איש צדיק וישר, מי שתורם למענו קונה עולמו בשעה אחת