הרגשות העזים שהציפו את ילדי התלמודי תורה, עוררו פרץ של התרגשות גם אצל הוריהם, וכי קלה היא בעיניך לחזור לכותלי ה'חיידר' ולהשתקע בלימוד התורה הקדושה, הילדים הצעירים מן הסתם קמו הבוקר מוקדם מהרגיל, בהתרגשות יתירה, האמא עמדה שם מוכנה על מקומה מסדרת את תיקי ילדיה ומשגרת אותם לתלמוד תורה כשהיא מנגבת את דמעותיה.
את הילדים יקבלו המלמדים בהתרגשות כשהם יסבירו תחילה עד כמה צריך להודות לה' יתברך על כך שזוכים המה לשוב חזרה להיכל כיתת הלימודים, חזרה לחומש במדבר, למשניות ברכות, ל'אלו מציאות' ובעצם חזרה לשגרה הברוכה.
אבל, בזמן שרבבות ילדים שבים לשגרה ברוכה, ישנם משפחות רבות שאצלם השגרה לעולם לא תחזור, תקופת הקורונה שלקחה עמה את אב המשפחה בשיא פריחתו גדעה את שגרת חייהם, הותירה אותם מוכים ושבורים, חבולים ופצועים.
האבא שהיה אב המשפחה, שגידל את ילדיו במסירות ובאהבה, חלה בנגיף הארור, שבועות לא ארוכים הוא שכב בין שמים לארץ, נלחם ללכת בדרך החיים, אך בסוף, בפתע פתאום, נלקח הוא בחטף לעולם שכולו טוב, מותיר אחריו משפחה שלמה בוכייה, בוכייה על האב הנערץ שהלך לעולמו ביום בהיר.
אצלם – אצל היתומים הללו השגרה לעולם לא תחזור, כי שגרה כבר אין להם, כי הרי חיים ללא אבא אין זה נקרא 'שגרה', החיים העצובים הללו קורעים כל לב, ומחייבים אותנו כאחים לתת כתף ולסייע, לנסות ולו במשהו להחזיר להם שגרה מסויימת, נכון שגרה לעולם לא תהיה להם, אבל אולי משהו נצליח.
וכדאי מאד שכל הילדים יחזרו חלילה הבייתה כי הגיע גל שני יותר חזק מהגל הראשון.
חוואליעס! אתם יודעים מה זה? גלים ביודיש