הלב ממאן להאמין, מסרב לעכל את עומק הטרגדיה הנוראית שארעה הבוקר, אשה צעירה, בשיא פריחתה, השיבה את נשמתה ליוצרה, ככה, בטרם עת, בקיצור ימים ושנים, וזאת לאחר שנדבקה בנגיף הקורונה, מזעזע וקורע לב.
לטרגדיה הזו אף אחד לא ציפה, זה קרה בפתאומיות, ללא התראה מוקדמת, האישה הצעירה מרת אסנת זהבה בן שטרית ע"ה מהתושבות המוכרות בהר שמואל, בחודש השלושים ואחד להריונה נדבקה בנגיף הקורונה, כבר אז ליבה החל להלום בפראות, אבל היא לא חלמה שאלו הם ימיה האחרונים עלי אדמות. מצטרפים כעת ולוחצים כאן>>>
וכך, בגיל שלושים ושתיים, היא פונתה לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים שם נאבקו הרופאים על חייה ועל חיי התינוק, יום רדף יום ומצבה הידרדר במהירות, במהלך השבת חלה החמרה במצבה והבוקר למגינת לב הלכה היא לבית עולמה.
הטרגדיה כפולה שבעתיים, גם נסיונות הצלת התינוק שניסו הרופאים להציל עלו בתוהו, גם הוא, יחד עם אמו שלא זכה להכיר לא שרד, אסון נוראי, קורע לב, הדמעות זולגות במורד הפנים מסרבים להפסיק, הלב לא מאמין למה שהוא רושם, אבל המציאות העגומה לא נותנת מקום לספיקות.
היא השאירה אחריה ארבעה יתומים קטנים, בהם תינוק קטן שעוד לא בן שנה, תינוק קטן שלא יזכור את אמא, תינוק שלא טעם חטא מימיו שלא יזכה לליטוף של אמא, לחיבוק של אמא, פשוט רחמנות, קורע לב.
ארבעה ילדים יתומים שמבכים את לכתה הפתאומית של אמם, לא מאמינים, לא מעכלים את עומק הטרגדיה, רק לפני רגע היא הייתה שם במלא כוחותיה, אבל רגע לאחר מכן היא כבר לא הייתה שם, רגע לאחר מכן היא עלתה השמיימה.
בעלה אובד עיצות, אין לו מושג מה לעשות, היא הייתה אשה בריאה, אך הקורונה גדעה את חייה, אין לנו איך לעזור להם במצב שבו הם נשארו, אבל בואו לפחות ננסה לעזור להם, ננסה להקל מעליהם את העול הכבד, את האסון הנורא שפקד אותם.
קול זעקת היתומים, קול זעקת הבעל קורא לנו, אנו חייבים להיות שם בשבילם, שלא יקרסו אל מול הטרגדיה הנוראית הזו, אסור לנו שזה יקרה, אנחנו חייבים לתמוך בהם, זה הזמן. מצטרפים כעת ולוחצים כאן>>>
