הדברים פורסמו בבטאון 'המבשר' וזכו להד ציבורי רחב ולרווחת הציבור הרחב, הננו מגישים אותו שוב, לדעת את הדרך לילך בה ואת המעשה אשר נעשה.
הגאון רבי דוד לוי שליט"א נשיא מרכז 'פלא יועץ' נענה לבקשת 'המבשר' לשטוח את משנתו הסדורה, בדרכי ההתמודדות עם הצאצאים היקרים, הכואבים ומתוסכלים בימים אלו, לטובת אלפי הורים מסורים המשוועים לעצה ותושיה בסוגיה
בעוד עם ישראל מלקק את פצעיו הטריים מאסון מירון, פצעים עמוקים שותתי דם תוצאות האסון התקדימי שלא היה כמוהו רח"ל, גואות ועולות שאלות כבדות משקל בתוככי כל בית ובית.
הורים לילדים, בגילאים שונים ומגוונים, מוצאים עצמם חסרי אונים בימים אלו, נוכח הצאצאים היקרים המתהלכים עם תחושה קשה מאוד, ונושאים סל גדוש בשאלות משאלות שונות, ובצדק רב.
המבוגרים, ההורים האחראיים מבינים לליבם. הרי אנו גם שואלים לעצמנו את כל אותן שאלות ומנסים להבין מה שיותר, ככל שיד שכלנו מגיע. אלא שלעומת ה'גדולים' שמצליחים איכשהו לספק את יצר הסקרנות זה בכה וזה בכה, אצל הילדים הנבוכים זה קשה יותר ומתסכל.
לצד זאת, ישנן תהיות ושאלות רוחניות העולות מטבע הדברים במצב שכזה, גם על כך יש לתת את הדעת.
הורים רבים חשים עצמם מול שוקת שבורה. בקושי הם מצליחים בעצמם לתמרן ולהתחזק באמונה ובשפיות הדעת, והנה הם אמורים אף לשמש עוגן תמיכה והסברה לשורת ילדים המצפים לתשובות ברורות, כאן ועכשיו, על כל שאלה וקושיה.
נו, אז מה עושים?
כמובן, שהכתובת הראשונה למצוקה חינוכית זו הם המחנכים – אנשי המקצוע המתמחים בתחום זה ויודעים מה וכיצד להגיב, איך להתייחס לכל דבר ואיך להתמודד בכל אי אלו מצבים. לפניות והתייעצות עם ארגון פלא יועץ לחצו כאן>>>
אלא שבמקרה דנן, באסון נורא זה, אין לאף אחד נסיון ברור והתמחות יעילה. הסוגיה הבוערת מונחת אפוא לפתחם של המחנכים מהשורה הראשונה. אלו שידם רב להם כבר שנים רבות בשדה החינוך, והקילומטרז' הארוך שהם כבר צברו בתחום זה של טיפוח נפשות רכות בדרך ישראל סבא, מעניק להם כלים להתמודד נכונה אף במצבים חסרי תקדים.
'המבשר' המלווה את האסון הנורא, מכל היבטיו וזוויותיו, פנה אפוא אל איש החינוך הנודע לתהילה, הגאון ר' דוד לוי שליט"א נשיא מרכז 'פלא יועץ' שניאות להקציב מזמנו היקר, בין פגישה אחת דחופה של הצלת נפשות למשנתה, למען ציבור ההורים היקר המבקש לקבל דרך סלולה ובהירה וכלים נבונים ונכונים לימים טרופים אלו.
שאלת השאלות שכולם מתחבטים בה: הילדים מתוסכלים, מפוחדים ומבולבלים בעקבות האסון. מה הדרך הנכונה בהתנהלות ההורים מולם? האם עדיף לפתוח את הנושא, לדבר מה שיותר על כך, או עדיף לטייח, לדבר מה שפחות?
הרב לוי: התשובה על שאלה זו, היא כפי שאומרים תמיד 'האמת היא באמצע'.
חייבים לדבר. אבל מה שפחות להיכנס לפרטים.
ברשותכם, טרם אסביר את הנקודה, אשתדל להבהיר בס"ד את יסוד הדברים ועל פי זה נוכל להבין את המסקנה המעשית.
נתחיל עם המבוגרים, ואז נעבור לילדים.
כדי שההורים יוכלו להתנהל נכונה מול ילדיהם, עליהם להבין ולהפנים תחילה בעצמם כיצד להתנהג, ואז הם יוכלו להקרין זאת כראוי לצאצאים היקרים.
המשימה: להתגבר
עלינו לדעת כי כאשר הקב"ה מביא על האדם קושי מסוים, צרה, טרגדיה רח"ל, וכל ענין קשה שצריכים להתמודד עמו – המשימה שלו היא להתמודד ולהיחלץ מכך כראוי.
מי שסבור שאם חלילה באה צרה, עליו לבכות ולהתחפר במצוקה יותר ויותר ולא לנסות לצאת מכך, טעות בידו. הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו, ולפי דרכיו הנעלמות והנסתרות, הוא הביא עלינו את הצרה והוא גם דרוש דורש מעמנו לקום ולהתגבר בכל מצב.
דוגמה לדבר: ראיתם פעם מישהו הולך ברחוב, נתקל לפתע במכשול כלשהו על הכביש, נופל ומשתטח בפישוט ידיים ורגליים? – כן, לצערנו זה קורה לפעמים…
תארו לעצמכם, שאותו אדם שנפל מלוא קומתו ארצה, יחליט להמשיך ולשכב שרוע על הכביש, בטענה נכונה. לדבריו, הרי הקב"ה הוא זה שהפיל אותו ארצה, ואם כן סמוך ובטוח הוא שהקב"ה גם ירים אותו ללא שום התערבות חיצונית של אדם, אף ללא מאמץ מצדו עצמו…
כמובן, שנסתכל על אותו אדם כפתי וכסיל ללא תקנה. האם בגלל שהקב"ה הפיל אותך, מחשבונות שמים, זה אומר שאסור לך לקום לבד? – הרי אין ספק כי אותו בורא שהפיל אותך, הוא גם העניק לך את השכל ואת הכוחות להתמודד ולקום מנפילתך…
ואם קשה לך לקום ללא לסיוע חיצוני, אז תבקש יפה ממישהו, מעוברי דרך רחמנים בני רחמנים, שיושיטו לך יד מסייעת ותומכת ויקימו אותך מהנפילה הבלתי נעימה.
ובכן, בדיוק כפי שבמשל זה, הרי מובן מאליו שעל הנופל מוטלת המשימה להתגבר ולקום, אם בכוחות עצמו ואם בכוחות עזר שיסייעו לו, כך גם בכל קושי ונפילה שיש לאדם, מוטל עליו התפקיד להתחזק ולהיעזר עם אחרים במידה וצריך, ולהתנער מעפרו.
הקושי והמצוקה – עם גבולות
וכאשר מתייחסים למקרים קשים כאלו, כפי שאירע באסון נורא זה, מקרים של שכול ואבדון, אבדות קשות בנפש וכל החרדות המתלוות לכך – ברור גם כן שהמשימה המוטלת היא להתמודד נכונה עם הענין ולא להניח לנפש להתעקש ולחוות זאת שוב ושוב בעוצמה שאינה ניתנת להיחלשות והעלמה.
ראשית, נתבונן במה שחז"ל קבעו במקרים כאלו של אבלות רח"ל. הרי אנו רואים בחז"ל שהם קבעו גבולות ברורים לבכי והאבלות על קרובי משפחה שנפטרו רח"ל.
יש את יום האנינות והקבורה, לאחר מכן יש את שבעת ימי האבלות, ובהמשך ימי ה'שלושים', שהם כבר בדרגה פחותה יותר, וכך עד תום השנה, י"א חודש וי"ב חודש. אזי מסתיימת האבלות.
ומבואר בחז"ל שאם אדם מתעקש להמשיך ולהתאבל, לקונן ולהתאונן, לאחר תום שנת האבל, זה כבר גובל בחיסרון אמונה ומצאנו בחז"ל דברים חריפים נגד סיפורים כאלו של מי שהתעקש להתאבל יותר מהזמן המוקצב.
זה מלמד אותנו כי כאשר הקב"ה מביא מכה על האדם, מצוקה קשה וכדומה, יש כאן אמנם כוונה משמים, לצער את האדם ושאכן יקבל זאת בצורה נכונה ויתאבל – אבל זה חייב להיות ממוסגר בתוך הגבולות שקבעו חז"ל ולא יותר מכך.
הגבולות הם, תקופות זמן קצובות בבחינת 'פוחת והולך' שבהן הצער חייב לפחות ולהתעלם בהדרגה מסוימת, ועל האדם 'לשתף פעולה' כביכול עם תרופה יקרה זו שנקראת 'הזמן', התרופה שעשויה ובכוחה לרפא את כל הפצעים הקשים ביותר.
ואם חלילה האדם אינו עובד על עצמו להתגבר ולהפחית את הצער, זה גובל בחוסר אמונה כאמור. לפניות והתייעצות עם ארגון פלא יועץ לחצו כאן>>>
פוחת והולך
אלא, שכפי ששאלתם על הילדים, כך גם נשאלת השאלה אצל המבוגרים. כיצד אכן מתגברים ומצליחים להפחית את הצער?
התשובה היא "התעלמות". כן, פשוטו כמשמעו. המשימה במצב כזה היא אט אט להעלים את הצער, להתעלם ממנו בהדרגה, להזיז אותו הצידה לטובת המשך שגרת חיים ברוכה, עד שהצער ייפסק כליל.
וחלילה, למאן דהו לחשוב כביכול הוא מזלזל בכבוד הנפטר רח"ל אם הוא לא 'יתחזק' את הצער ויטפח אותו יותר ויותר עד חורמה רח"ל. חלילה לחשוב כך כי לא זוהי דרך התורה.
מסופר על מרן פוסק הדור הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל, שבזמנו היתה אלמנה צעירה אחת שהתאלמנה מבעלה רח"ל, ומרוב תוגה וצער היא קבעה לעצמה מנהג לעלות אל קברו של בעלה יום יום, לבכות שם ולקונן ולחוות את הצער מחדש בכל יום.
נוהג זה שעשתה גרם לכך שהיא לא הצליחה לחזור לעצמה בשום אופן. המצב רק הלך והחמיר עד שהפנו אותה אל מרן הגרש"ז שאסר עליה חד משמעית לעלות יותר לקבר בעלה. הוא הסביר לה כי רצון השם הוא שהיא אט אט תשכח מצערה ולא שבכוח תשתדל להחיות את הצער שוב ושוב.
לחבוש את כווית הנפש
ואם שואלים כיצד ניתן להעלים את הצער הנורא, על כך יש לנו את הסימן המובהק מהמצוה של 'שבת קודש' שיש לנו כל שבוע. הרי אנו מצווים בהגיע השבת להניח את כל הדאגות והטרדות בצד, וכפי שאמרו חז"ל שיש לחשוב "כאילו כל מלאכתך עשויה" ולהתענג בנועם השבת.
נו, כיצד יכול אדם הטרוד באלף ואחד דברים לעזוב הכל ולהתעלם?… – ואנו רואים במציאות שכולנו מצליחים לעשות זאת בחסד השם. כשמגיע שבת, כולנו יודעים לעזוב את הכל, ויחד עם המפה הצחורה הנפרשת על השולחן, נפרשת עלינו קדושת השבת כמו דף חדש וטרי. שוכחים מהכל ועורכים את השבת כהלכתה.
הווי אומר: יש כוחות לאדם, שהוא מקבל ממרומים, להתגבר ולהעלים מתודעתו תחושות קשות הרובצות על ליבו. הוא יכול בהחלט להפחית מעצמו, אמנם בקצב איטי ובהדרגה, את המועקות שהוא חווה.
וכפי שלדוגמה, מי שהיה מעשן כבד, ברגע שהרופא הזהיר אותו שהוא בסכנה בריאותית מיידית, הוא מצליח להתגבר ולהיגמל מהעישון המסוכן.
אמנם, לפעמים צריכים להיעזר במשהו או במישהו. כמו אותו אדם שהשתטח על הכביש.
בדיוק לשם כך ישנם כדורי הרגעה, שבהחלט מומלץ להיעזר בהם במצבים כאלו, וכאשר זה לא מספיק כדאי לפנות למישהו שיכול להרגיע ולעזור. וכאשר גם זה לא מועיל חייבים לפנות לסיוע מקצועי, ואין שום טעם והיתר להתחמק מכך.
בחז"ל מוצאים על הפסוק "תנו שיכר לאובד ויין למרי נפש" שלפעמים יש להיעזר בסיוע של הרגעה כלשהי. זו לא עבירה. אין שום ענין שאדם יכתוש את נפשו ויעמיק את צערו לשווא. לא זהו רצון השם.
אני ממשיל זאת תמיד לכוויה. כאשר אדם נכווה, אם הוא לא יטפל ויחבוש את הכוויה עם המשחות הנכונות, הכוויה רק תתפשט ותעמיק ותהרוס לו את התאים באופן בלתי הפיך, אך אם הוא יטפל כראוי, הכוויה תבריא והכל יסתדר. בדיוק כך הוא הסבל הנפשי. אם מזניחים אותו ולא מנסים להתמודד עמו הוא עלול להפוך למסוכן. המשימה היא לחבוש, ולהעלים את הכאב אט אט.
אם הילד מבוהל – סימן שהוא חכם
נשוב כעת אל הילדים היקרים שלנו.
בליל שבת, פגש אותי יהודי בבית הכנסת. ר' דוד!, הוא שאל, איך אני מתמודד עם בני? הוא נורא מבוהל ומבועת ולוקח את זה מאוד קשה…
ידידי היקר! – השבתי לו – תודה להשם שיש לך בן חכם ומרגיש. הרי חז"ל אמרו: "שוטה אינו מרגיש"… רק שוטה וטיפש אינו נבהל ואינו לוקח קשה מקרה נורא שכזה. אם הבן שלך סובל כעת מפחד וחרדה, זה טבעי מאוד. זה מוכיח שהוא ילד חכם.
מה שעליך לעשות הוא להתמודד נכונה עם הפחד שלו.
ובכן, מה עושים באמת?
לאור מה שדיברנו, המשימה של ההורים עצמם (ונדבר בהמשך בעיקר על האם שהיא מטבע הדברים קרובה יותר לילד) תחילה היא להתחזק הם בעצמם ולהרגיע את עצמם.
רק אם האם תהיה בעצמה רגועה, אזי היא תוכל להקרין רוגע ושלווה על הילד.
ראיתם פעם משפחה הצועדת ברחוב וכלב אימתני מגיח לפתע מולם? – לפעמים האם נתקפת בהיסטריה, אך מנסה לשווא להרגיע את ילדה. "אל תפחד!!!" –היא זועקת בגרון ניחר ועיניה מזרות אימה, עוד יותר מהילד…
ברור שבמצב כזה הילד לא יירגע אלא רק ייבהל יותר וייכנס להיסטריה מיותרת.
רק אם האם באמת תשכיל לשמור על רוגע פנימי, אזי היא תוכל בדרך כלשהי להרגיע את הילד. אזי היא תוכל לשכנע אותו שהכלב לא נושך, ושהוא בכלל קשור, ושאם לא מתגרים בו אז הוא לא פוגע. והדברים היוצאים מן הלב ייכנסו אל הלב.
כך גם כאן. רק אם האם תעבוד תחילה על עצמה. תקח לעצמה פסק זמן לחשוב ולהתבונן. להתחזק באמונה ובטחון ובאמת להירגע… אזי היא תוכל גם להרגיע את בנה.
ולא, אם היא לא תהיה רגועה, הוא יזהה היטב בחיישניו את אישוני עיניה, את השפתיים, את נחירי האף, ויבין מיד שהיא בחרדה. מה שיביא אותו לחרדה מוגברת פי כמה ללא פרופורציה.
כאשר ילד נופל ומקבל מכה, אם האם נכנסת להיסטריה וצועקת מתוך פחד, הילד אולטימטיבית ייתקף אף הוא בפחד נורא. אך אם האם תשמור על קור רוח, ותנסה לשכנע אותו ש'עד החתונה זה יעבור' וכדומה, אזי הוא יירגע גם כן.
אז המשימה הראשונית המוטלת על ההורים, היא להרגיע את עצמם.
ואיך עושים את ההרגעה הזו? – על ידי התחזקות באמונה וההעלמה בהדרגה של הכאב.
כאשר הם רגועים, הם יכולים בהחלט להקרין רגיעה ושלווה על הצאצאים היקרים.
לדבר, אך לא להיכנס לפרטים
וכעת נשוב אל שאלת הדיבור.
ברגע שאנו נכנסים למסלול של הירגעות, אזי עדיף באמת לדבר על הנושא, ולא לתת הרגשה לילד שאנו בורחים מהמציאות ומפחדים לדבר על כך.
הילד עלול לפתח חרדה אם הוא רואה שההורים מתעלמים לגמרי ומתחמקים מלבד בכלל על הנושא.
אולם, וכאן אני מדגיש, אסור בשום אופן להיכנס מדי לפרטים ולפרטי פרטים של הסיפור. של התחושות הקשות. מה הוא הרגיש וכיצד זה היה, ומה בדיוק היה.
אמנם הילדים אוהבים לשאול את הפרטים ולהיכנס אליהם, אך זה ממש לא טוב ולא בריא.
הילד לא יוכל לישון אח"כ לילות, אם הוא יחווה את המאורעות לפרטי פרטים.
ניקח את האסון במירון. מספיק שנדבר עם הילדים שוב ושוב, על המקרה בכללות. נמחצו אנשים למוות רח"ל. אך לא להיכנס לפרטים. אף שהם שואלים. זה טבעי שהם מנסים לרחרח מסקרנות, אבל עדיף להם מה שפחות להיחשף לתיאורים ולפרטים. אין בזה שום מטרה וזה לא ירגיע אותם.
מה שכן, את התובנות שאנו כן מעניקים להם, אם זה באמונה ובטחון, כדאי לחזור ולשנן שוב ושוב. כי זה נכנס לנפש בצורה בריאה ונחקק יותר ויותר. אין סיבה להתעלם ולא לדבר כלל. אדרבה, עדיף לדבר שוב ושוב לפי הצורך. אך לא להיכנס לפרטים.
אין שאלות על דרכי שמים
השאלה הכואבת: איך מסבירים את האסון שאירע בציון הרשב"י במבט של אמונה?
נכון, זו השאלה הקשה ביותר שכולנו כואבים ודואבים אודותיה.
ועל כך ברצוני לומר שני דברים.
א. אין לנו שאלות על דרכי שמים. כן! ילד צריך לשמוע את זה שוב ושוב. אנו לא מבינים הכל. רק כשנגיע לשמים נמצא תשובות על דרכי הבורא הנסתרות.
נשנן זאת שוב ושוב. זה מאוד בריא לנפש. כי זה אכן עיקר האמונה שלנו בעולם.
ב. ישנה נקודה נוספת שלענ"ד יש לומר זאת ברורות. הגמרא אומרת כי שלוחי מצוה אינן ניזוקים, לא בהליכתם ולא בחזירתם, אולם, אם זה מקום סכנה ושכיח הזיקא, אין את הכלל הזה.
ברור, כי מדובר כאן במקום סכנה לכל דבר. הרי בכל השנים האחרונות התריעו שזה מסוכן והיו כאן ניסים גלויים בכל שנה שלא אירעו אסונות כאלו. אז אין מקום לשאול איך ניזוקו שלוחי מצוה שבאו להתפלל אצל הרשב"י, כי במקום סכנה אין את ההגנה הזו.
והתקוה גדולה, שכעת יתעשתו וישכילו לפעול בהידברות טובה מול הרשויות לתקן ולשכלל היטב את כל האזור כדי שזה כבר לא יהיה מקום סכנה.
וכי ישאלך בנך, או אתה עצמך, מדוע השנה לא אירע נס כמו בכל שנה? – כבר סיכמנו שאיננו מבינים כלל וכלל חשבונות שמים, ודי בכך.
האמא – הפרופסור הטוב ביותר
שאלה שהרבה הורים שואלים: כיצד ניתן לזהות אצל הילד חרדה חריגה מדי המצריכה התערבות וסיוע?
השאלה טובה, כי כאמור החרדה הטבעית היא טובה ובריאה, כי זמן שהיא לא חורגת מגבולות הפרופורציה. רק כאשר זה הופך לחריג אזי צריכים להתערב ולסייע.
כיצד ניתן לזהות זאת? – על כך אני אומר תמיד שהאם, היא הפרופסור הטוב ביותר. היא, בחושים הטבעיים שחנן אותה הבורא, יודעת לזהות נכונה האם הילד נתון בחרדה סבירה או שהוא מפתח משהו חריג מדי.
משכך, אין צורך להיכנס להיסטריה גם בכך. לאחר שהאם עשתה את שלה, הרגיעה והעבירה את המסרים הטובים שוב ושוב, היא צריכה לעקוב ולבדוק ברוגע האם הילד מתחיל להירגע אט אט, או שהוא מפתח חרדת יתר המצריכה סיוע. אם החרדה פוחתת והולכת בהדרגה, אין מקום לדאוג בס"ד. אם זה לא פוחת אלא נותר באותה עוצמה או מחמיר, אזי יש לפנות לעזרה.
יהי רצון שנשמע כבר רק בשורות טובות, וכל ילדי ישראל יצעדו בתלם על מי מנוחות ונזכה בקרוב לראות בביאת משיח צדקנו ויחיו שוכני עפר.
לפניות והתייעצות עם ארגון פלא יועץ לחצו כאן>>>
הטור פורסם בעיתון 'המבשר'
