משפחת קרויס המתגוררת בירושלים עלתה עם שלושת ילדיה הגדולים למירון בליל ההילולא, כשהגיעו להר הם נפרדו וזו היתה ברכת השלום האחרונה שקבלה סערי מבעלה.
האם פנתה לעזרת נשים והילדים הגדולים נצמדו לאבא, כשראה את העומס חשש להיכנס יחד אתם וחיפש מקום בטוח: "אתם תחכו לי פה רק ל-2 דקות, תשתדלו לא לזוז כדי שאדע למצוא אתכם חזרה" הוא שם אותם בנקודת תצפית גבוהה שלא יאבדו בין ההמון ונכנס ל-2 דקות של תפילה רותחת אצל רשב"י.
פתאום הם רואים קטסטרופה, אנשים נופלים כמו בדומינו, צעקות ודם. הם מבוהלים עד מוות, רוצים לברוח אבל נשארים מאובנים למקום: "אבא אמר שלא נזוז ואם נברח איך ימצא אותנו אחר כך?"
עוברת שעה של נצח, העיניים הטהורות שלהם רואות את הטרגדיה של החיים, נחשפות לזוועה שאדם בן שישים לא נחשף והם עדיין מחכים לאבא.
האם שפונתה על ידי כוחות השיטור מההר ניסתה ליצור קשר עם בעלה ללא הצלחה, לאחר שעות מורטות עצבים התקשר אליה מספר לא מוכר, על הקו היה פרמדיק מותש: "גברת קרויס, יש פה 3 ילדים שממתינים במתחם הציון, הם לא רוצים לזוז כי הם מחכים שאבא יחזור, בואי לאסוף אותם בבקשה"
המחזה שראתה סערי לא ישכח מזיכרונה לעולם, על ההר ישבו שלושה ילדים חיוורים, שותקים בהלם, מותשים מההמתנה הארוכה. האזור מסביב כבר היה ריק ורק ריח המוות עוד ריחף באוויר.
היא אספה אותם אל חיקה ופנתה בצעדים כושלים לאוהל של זק"א שם התבשרה כי בעלה ככל הנראה אינו בין החיים.
כעת, היא פונה מכיסא האבלים כשהדאגה העצומה מונעת ממנה לעכל את האבל:
" קוראים לי סערי ואני אמא לתשעה ילדים, יצאתי עם בעלי למירון לשמוח ביום ההילולא וחזרתי הביתה לבד לילדים יתומים. אני לא קולטת את זה, אני אלמנה בת 35 !??
יש לי 3 ילדים שהם בחינוך מיוחד וצריכים הרבה תמיכה רגשית, היה להם אבא מאוד חם שנתן להם המון אהבה, אני מתחננת תעזרו לי שאני לא אקרוס, שאני אוכל להמשיך להיות אמא לילדים, שיצליחו לגדול שמחים למרות האסון."
