ישראל אנקווה, (24) היה אברך מתמיד בכולל "פרי מגדים" בנתיבות. בעל מסור ואבא מחובר לילדים. היה לו לב ענק עם ענווה ואמת פנימית. את החסדים שעשה הסתיר מכולם ורק פיזר חיוכים טובי לב לכל עבר.
ישראל אהב את רשב"י אהבת נפש ונסע למירון בכל הזדמנות, רק לפני חודש הם היו שם יחד בשבת עם הילדים, לא יודעים שזו הפעם האחרונה שהם מטיילים עם אבא.
לל"ג בעומר הוא התכונן בהתרגשות ואחד החברים מסר לו שם לתפילה: "אני אעלה למעלה, יש לי הרבה שמות, ושם אני אתפלל על כולם". הוא אמר ולא ידע שהוא אכן יעלה עד להיכל של רשב"י בגן עדן וישאיר רשימה ארוכה של שמות שמתגעגעים אליו…
על הרגעים האחרונים של ישראל העיד בנימין, בחור צעיר בן 16 שנמצא בפוסט טראומה: היינו דחוסים שם, לא יכולים לנשום. הייתי ליד ישראל והרגשתי שאני מאבד הכרה, פתאום אני מרגיש את הידיים החזקות שלו תופסות אותי ואני עף מעבר לגדר, אני לא מבין מה קורה ושומע שישראל מנסה להזיז גדרות, הוא מצליח לפרוץ מחסום ומאז אני לא רואה אותו יותר"
לילה שלם הוא נאבק בזיו על החיים שלו, אבל הקב"ה רצה אותו קרוב אליו. בבוקר הגיע הרב דוד כהן וסיפר למשפחה שישראל נפטר. ההורים האלמנה ו12 האחים והאחיות קבלו את הידיעה באמונה חזקה והדהימו את השכנים בדברי חיזוק. כשספרו לרותי (האלמנה) על הדקות האחרונות היא ענתה בגבורה לבחור שניצל: "אם אתה רוצה לשמח את ישראל, תלמד עוד דף גמרא"
ישראל אנקווה היה רק בן 24 כשראה את המוות מול העיניים, הוא ידע שבבית יש לו אשה ו-2 בנים קטנים, אחד בן שנתיים אחד בן חצי שנה, והוא בחר להיאבק בכל הכח, בשביל חיים של אחרים.
עכשיו גם אנחנו צריכים לבחור נכון ולתת למשפחה שלו את הכח לשרוד!
רות נותרה לבד לגמרי, ביד אחת היא מחזיקה את נתנאל שמחפש את אבא, ביד השנייה היא מערסלת את יוסף בן החמש חודשים.
הם יגדלו על סיפור הירואי של אבא שבחר להקריב את החיים שלו בשביל אחרים, אבל זה לא יפצה אותם על החלל הקשה. בואו נדאג שלפחות הצד הכלכלי יהיה מסודר, שיהי להם פנאי לדאוג לנפש ולחבוש את הפצעים.
