קהל גדול השתתף בארה"ב ובארה"ק במסע הלויית הרה"ח הישיש ר' שלום אלטר מארק ז"ל מגדולי תומכי התורה ואנשי החסד שבמאור פנים קירב גם רחוקים • מתולדותיו

קהל גדול וחשוב ליווה בארה"ב ובארץ הקודש למנוחות, את הרה"ח הישיש ר' שלום אלטר מארק ז"ל, מזקני וחשובי חסידי גור, מגדולי תומכי התורה ואנשי החסד והמקרבים רחוקים, אשר השיב נשמתו לבוראה, והוא בן שמונים ותשע שנה.

נולד בעיירה אוסטרוב-מזוביצק בפולין, לאביו, הרה"ח ר' מנחם מענדיל מארק (מארכעוועקע) הי"ד, מחשובי חסידי גור ולאמו, מרת נחמה הי"ד. שמו בישראל נקרא על שם אבי אמו, רבי שלום ז"ל, מחשובי חסידי גור, שנפטר בימי מלחמת העולם הראשונה.

רבי שלום אלטר המשיך במורשת בית אבותיו, והיה חסיד דבוק ברבותיו הק' מגור כל ימיו, מאז ספג את האמונה השורשית בכ"ק מרן אדמו"ר ה"אמרי אמת" זי"ע, ועד יומו האחרון. היה מרבה לנסוע אל רבותיו, להגות בתורתם ולעמוד לימין מוסדותיהם הקדושים, לתורה, חינוך וחסד.

אביו היה תלמיד חכם מובהק ומוסמך להוראה. לא פסק לעצמו ותמיד שלח למורה הוראה, אך מראש אמר מה תהיה התשובה הצפויה.

שנתיים לפני המלחמה עברו ללודז'. בימי המלחמה, נולד נכד לאדמו"ר מאלכסנדר, והיו צריכים בדחיפות חלב עבור התינוק. והילד שלום אלטר היה אז בן 12 שנה, ותוך סיכון רב, דאג להשיג זאת.

בחורף תש"ד, הגיע לאושוויץ ומשם לגלייוויץ. בחורף של שנת תש"ה, הוליכוהו הצוררים בצעדת המוות, עד למחנה גרוס רוזן. הוא ניסה לברוח עם קבוצה, נלכד והגיע לבסוף למחנה פילזן, שם שוחרר בחסדי שמים ביום כ"ג באייר תש"ה, 6 במאי 45', ע"י האמריקנים.

עם תום המלחמה עשה דרכו לאוסטריה ומשם לאיטליה, והגיע למחנה הפליטים בעיר פדובה.

בשנת תש"ז הצליח להגר לאמריקה, בעזרת דודתו שהתגוררה שם. נקמתו בצוררים היתה במשפחה המפוארת שהקים, ילדים, נכדים, נינים.

כדי להעניק טל של תחיה ואמונה גם לדורות הבאים, כתב לפני 17 שנה, בעצת נוות ביתו תחי', את החוברת "ובחרת בחיים" פרקי שואה ושיקום, ובאנגלית ""צ'וס לייף" וגם ברוסית.

בשער החוברת הוא מדגיש כי אין בה תיאור זוועה, כי הדגש העיקרי ניתן על הכוח הרוחני בהתמודדות ועל חסדי ה' שליוו אותו על כל צעד ושעל. "היתה זאת האמונה האיתנה שבזכותה עבר את השואה ויצא לשלום, הקים משפחה וחינך את בניו ברוח ישראל סבא. כל זאת בזכות הוריו הצדיקים הי"ד, בזכות החינוך היהודי הטהור שנספג בדמו מינקותו".

שני מסרים מופלאים כותב רבי שלום בחוברת שלו. האחד, הענין של "אם חפץ בנו ה'". הוא ראה עין בעין לאורך המלחמה, כי מי שה' גזר עליו חיים – נשמר על כל צעד ושעל. עובדה: נאצי רוצח שהכה נוראות בכולם, פסח עליו משום מה. צורר אחר שחילק את האוכל והדף בחמת זעם של מכות, כל מי שניסה לבקש תוספת, היה מוסיף לו ביוזמתו…

והדבר השני, הוא העין הטובה ואהבת ישראל שלו. הוא סבל כה רבות, אך לא כמו אנשים שסבלו ומרגיעים עצמם בסבלם שעלולים אחרים חלילה לסבול. להיפך: הוא כותב כי כמו שיהודי יכול להוציא את חבירו ב"קידוש", כך אנו "כבר סבלנו והוצאנו ידי חובה את כל עם ישראל שלא יצטרכו לסבול עוד צרות ועינויים בגלות"…

מה מאוד אהב כל יהודי, קרוב כרחוק, חסיד או ליטאי, אשכנזי, ספרדי או תימני, בעל תשובה או מי שעדיין לא זכה לאורה של מורשת אבותיו. אפילו יהודי מרוחק, עם רוח של "אנטי". טען כי אם חושפים את כל איש ישראל אל הקדושה והיופי של היהדות, הוא יימשך כפרפרים אל האור. ואכן פתח את האור שלו ואת אורה של היהדות, בפני צעירים מתקרבים בישיבות "אש התורה" ו"אור שמח". ב"אור שמח" גם שמח לקרב גר צדק ולקיים "ואהבת את הגר".

בימים ההם, בשנות התש"מ, פשט נוהג של סטודנטים שבאו לארץ ישראל לכמה שבועות, ללימודים של היכרות עם יסודות של יהדות. אחרי כן היו חוזרים לחו"ל. חשוב עד מאוד היה קשר ההמשך, שכן בתחילה מתפעלים, ההתרגשות ניצתת, אבל אחרי כך הכל מתעמעם. לכן פתחו הרב מארק ותבדלחט"א זוגתו תחי' את מעונם לקבל את הסטודנטים. רבים מהם, שבבתי הוריהם לא קיימו את השבת כהלכתה, עשו דרכם אל בית הרב מארק וזוגתו החשובה, לשבות שם את שבת קודש ולחוש את טעם השבת היהודית, אליו נחשפו ב"אור שמח". מרוב אורחים, כבר לא היה מקום לינה, ואורחים רבים ישנו בשקי שינה על הריצפה.

גם אהבת ארץ ישראל בערה בלבו. היה אומר כי בראותנו בניינים בארץ ישראל, ניתן להרגיש בהם את הקדושה היתרה של ארץ ישראל. שבת קודש היא שבת בכל מקום, אבל קדושת השבת בארץ הקודש היא שונה ונעלה יותר.

בשנת תשמ"ה, יצקו את יסודות ביתם בירושלים. גם כאן פתחו את מעונם לארח את כל דכפין, בשבתות ובמיוחד בימי יום טוב שני של פסח ושל סוכות. במשך השנים, משרבו האורחים, והיה המקום צר, שכרו מקום והקימו אוהל ענק לקליטת האורחים. הזמינו קייטרינג שיכין את סעודות השבת, ליל הסדר השני, עם מצות עבודת יד בלבד, ליל יום טוב שני של סוכות. הזמינו, למרות שלא ניתן היה לדעת מראש, האם יבואו עשרה אורחים או מאתיים… סוף דבר, הגיעו מאות והיה אוכל לכולם. האירוח היה כמובן עם עזרת ישראל ועזרת נשים. ר' שלום אלטר היה מדבר עם האורחים, כאשר שמורה בפיו מלה טובה לכל אחד. תבדלחט"א זוגתו תחי' היתה מדברת עם הנשים מעודדת אותן. בין מנה למנה היה מגיד דברי תורה, מוסר בנועם סיפורי צדיקים ושוזר אמונה, וכמובן הרבה שירים וזמירות. מה ששבה במיוחד את הלבבות, היה חיוכו הנצחי. תמיד היה בחיוך ולעולם אין רואים את פניו בחמיצות.

לפני כשלושים שנה, עודדה אותו תבדלחט"א זוגתו תחי', שאין עוד צורך שימשיך לעבוד, ועדיף שיפנה את כל עיתותיו להגיית התורה ולקירוב רחוקים. הוא היה מאושר ובכך נפתח פרק חדש ורוחני עוד יותר בחייו.

שקוד היה על תורתו ללא הרף. תמיד למד,
הוא שאף להנחיל את אהבת התורה לכולם ואהבת התורה הביאה אותו לתרום כסף רב, בעידודה של תבדלחט"א זוגתו, תרם למוסדות תורה, חינוך וחסד.

ר' שלום היה אומר: אל נא, יהודי, תהיה רק יהודי של יום שישי אחרי הצהריים… יהודי כזה, מקדש את השבת רק בכך שהוא מגיע ביום ששי אחה"צ, ומבקש לקצר את יום העבודה ולהכניס את השבת. זה טוב וחשוב, אך לא מספיק. יש לקדש את כל ימות השבוע, ולהראות באורח חיינו קבל כל העולם, שאנו יהודים.

לבו היה ער מאוד לרגשות של אחרים. היה שמח בשמחות הזולת. הסביר בנועם שיח, כי כאשר יש לבן אדם ילד, הוא עובד קשה מאוד כדי לקבל נחת. אבל אם הוא שמח באמת בשמחת חבירו, הוא בעצם רווה נחת בחינם, בלי השקעה…

בכעשרים השנים אחרונות סבל מיחושים בלבו, אך לא ויתר על תלמודו ועל תפילותיו, על הליכותיו בקודש ועל מעשי הצדקה והחסד שפיעמו מתוך נשמתו. תבדלחט"א זוגתו החשובה תחי', עמדה לימינו במסירות עילאית, כל הימים ובמיוחד לעתות אלה.

בעת האחרונה נחלש. לפני כחודש, לאחר שעבר ניתוח, טופל על ידי מרפא בעיסוק, והטיפול הכאיב מאוד. אך הוא שתק ולא הביע זאת. לפליאת נכדו, אמר כי לא רצה לצער את המרפא בעיסוק. "זו העבודה שלו, למה הוא צריך להיות אשם בכך שלי כואב?…"

לפני פטירתו עוד זכה לאירושי נינתו הראשונה תחי'.

למגינת לב השיב נשמתו בשבת קודש. הלווייתו יצאה ביום ראשון מבית ההלוויות "שומרי הדת" בבורו פארק בארה"ב, במעמד קהל רב. דברי הספד השמיעו הרבנים הגאונים שליט"א: רבי דוד גורניש, רבי דוד אולבסקי, ראש ישיבת "בית ישראל", רבי לייביש פרנד, רב בית הכנסת ראדומסק, ילדיו: בנו רבי מנחם מארק, ראש ישיבת "רוח התורה" ברוקלין, ניו יורק, חתנו, רבי הערשי הכהן וייס, רבי אברהם יעקב קעס, נכדיו: רבי ישראל מאיר הערבסט, רבי יהושע קראון, רבי אבנר שמשון קראון, רבי יהודה צבי מארק, רבי משה טאבאק. חתנו, רבי יוסף הערבסט אמר את תפילת "מלא רחמים".

הארון הוטס לארץ ישראל. בנמל התעופה בלוד, המתין קהל רב ובמרכזו אברכי "בית המדרש והכולל המרכזי של חסידי גור" באשדוד.

בירושלים עבר המסע דרך תלמוד תורה דחסידי גור, שם השמיעו דברי מיספד, מנהל הת"ת רבי חיים פומרנץ, והרבנים הגאונים שליט"א: המשגיח הרוחני רבי יוסף כרמל, ובן המנוח, רבי מנחם מארק.

ליד בית המדרש דגור ברחוב רלב"ח, המתין קהל רב עם כ"ק מרן אדמו"ר מגור שליט"א. שם ספד הגאון רבי משה זילברברג שליט"א.

המסע המשיך להר הזיתים, שם נטמן מעל למערת אדמו"רי בית גור. לאחר סתימת הגולל, השמיע דברים הרב סמט מישיבת "אור שמח" ורבי דוד קראון, מקרובי המשפחה.