הטעות המרכזית של הימין היא העובדה שכמה אנשים שם נגררו לזירה של ליברמן ושיחקו לטובתו • הדרך היחידה של הימין לנצח: סגירת שורות, איחודים ומיזוגים. בזבוז מיותר של קולות יעלה במחיר השלטון • כך טרפו פיטוריהם של בנט ושקד כמה קלפים בימין

אם יש לקח שעומד עדיין בזיכרון הציבורי צרוב וטרי מהבחירות האחרונות, הוא הלקח לפיו כשנפתחת מערכת בחירות אפשר לדעת איך נכנסים אליה ולעולם אי אפשר לדעת איך יוצאים ממנה. אבל השבועיים האחרונים לימדו עוד לקח חשוב: גם כשמסתיימת מערכת בחירות, עדיין אי אפשר להיות בטוחים שהיא באמת הסתיימה ואיך יוצאים ממנה.

כשנתניהו פירק את הממשלה באמצע החורף האחרון, הוא לא פילל להגיע למצב הנוכחי בו הזירה כולה משתנה וגוש הימין נהיה בלתי מובן מאליו. על אחת כמה וכמה שאחרי הניצחון שגרף בבחירות חרף המסע התקשורתי נגדו וההליך המשפטי הניצב מולו, לא העלה נתניהו בדעתו שהניצחון הזה יסתיים במבוכה גדולה כשלא יצליח להרכיב ממשלה.

ואחרי לקח חזק כל כך וברור כל כך, ההבנה של כל הפוליטיקאים כרגע היא שאי אפשר להיות בטוחים בכלום. כל מה שהיה נראה עד כה בעל סיכויים והיתכנות הגיונית, כבר לא בטוח כל כך.

מהרגע שבו הצביעה הכנסת על היציאה החוזרת לבחירות בשבוע שעבר, ידעו כולם להודות בדבר אחד: שכלל לא ברור מה הולך לקרות עכשיו. כולם כבר הבינו שאם הקלפים נפתחו אז הם נפתחו, על כל המשתמע מכך.

כשמערכת הבחירות יצאה לדרך, מול נתניהו ניצבו 'המחנה הציוני' של גבאי וציפי לבני, בנט ושקד הנהיגו את הבית היהודי והסתמנו כגלגל שני או מקסימום שלישי בממשלת הימין עליה חלם נתניהו. השלב ההוא היה שלב הספקולציות כשהפרשנים הפוליטיים השתעשעו בתאוריות שכללו את לבני מול בנט בממשלתו הצפויה של נתניהו. אבל משם זה רק הלך והידרדר.

וזה השלב בו אנו נמצאים כעת, שלב התרחישים והתאוריות בישורת הראשונה על קו הזינוק של מערכת הבחירות. התרחישים הנרקמים בשלב זה הם מגדלים הפורחים באוויר משום שאין ספק שהמפה הפוליטית עליה נצעד לקלפי תהיה שונה מזו שאנו רואים כעת. בבחירות הללו אנו צפויים כנראה למיזוגים וחיבורים בגושים יותר ממערכות בחירות קודמות וכל זאת לפני המהלכים המפתיעים והבלתי צפויים שמן הסתם עוד יתרחשו, כפי שהתרחשו במערכת הקודמת ובזו שקדמה לה.

היסטריה או חישוב קר

את הצעד הראשון בכיוון שינוי המפה הקיימת עשה נתניהו השבוע, כשבצהרי יום ראשון נקט בצעד לא מפתיע ופיטר את בנט ושקד מתפקידם בממשלה. בין נתניהו לצמד הלא – חמד שוררת איבה ישנה, בנט היה זה שאיגף בקביעות את נתניהו מימין והתנהל כאופוזיציה בתוך הקבינט ובעיקר מחוצה לו.

שקד גם היא הובילה קו לעומתי יחסית מול הליכוד, דבר שהגיע לידי ביטוי בעיקר בוועדת השרים לענייני חקיקה שבראשותה עמדה שם התנהלו משברים בין מפלגתה לנציגי הליכוד על בסיס שבועי. אבל הדבק הקואליציוני היה חזק מהדם הרע וכך הם הגיעו למערכת הבחירות הקודמת.

בנט ושקד היו אלה שסיפקו את הפצצה הבאה אחרי הדחת לבני כשהכריזו על פרישה מהבית היהודי והליכה עצמאית במפלגה המיותרת הימין החדש. מן מוטציה שאינה לא הליכוד ולא הבית היהודי. בדיעבד רק במוצאי הבחירות התברר שהצעד הזה היה הפיגוע המרכזי שמוטט את גוש הימין, עליו רכב ליברמן בדרכו לריסוקו המוחלט.

לכן הפיטורין של השנים בידי נתניהו לא היו מפתיעים. זה היה אפילו מתבקש. אבל מה שפחות מובן זו שאלת העיתוי ויתרה מכך – שאלת התועלת. הרי גם בנט וגם שקד כבר החלו לצעוד בשביל הלא מחמיא אל החצר האחורית של הפוליטיקה ולשם הם היו מגיעים לו היתה קמה היום ממשלה. כעת עם ההזדמנות הנדירה שנפלה לידיהם הם ינסו לגשש את דרכם בחזרה לזירה אבל הפעם מעמדת חולשה.

שיתוף הפעולה ביניהם כבר אינו כמו פעם והתלאות שעברו בחודשים האחרונים הרחיבו מעט את הסדקים. משכך, לשקד היה אולי חלום להגיע למקום משוריין בליכוד אבל בנט צריך ממש להילחם כדי לחזור למקום ריאלי במסגרת פוליטית כלשהי.

אלא מה, השניים הללו עדיין כיהנו כשרים בממשלת המעבר משום שעדיין לא הושבעה ממשלה אחרת. הציבור בישראל אפילו לא שם לב לזה והיו לא מעטים שזקפו גבה כששמעו על הפיטורין, לקח להם שניה להיזכר שבנט ושקד עדיין נמצאים בתפקיד למרות שלא עברו את אחוז החסימה. נתניהו לא היה צריך לעשות מאומה נגד השניים הללו משום שבאף קונסטלציה הם לא מהווים עליו איום ובכל מקרה תפקידם בממשלה הזמנית היה מסתיים בעוד שלושה חודשים. לכן לא ברור מדוע בחר ראש הממשלה להזדרז ולבצע את הצעד שכל משמעותו היא השפלה נטו כנגד השניים.

בנט זמן קצר לפני פיטוריו. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

וכאן יש הדורשים לשבח ויש הדורשים לגנאי. היו שפתחו בגנות וטענו כי מדובר בצעד היסטרי של איבוד עשתונות, מצד ראש הממשלה שנמצא היום בקרב חייו, קרב של להיות או לחדול. צעד כזה יכול רק להועיל לבנט ושקד משום שברגע שהם נרדפים, הם חוזרים להיות רלוונטיים ולא זו בלבד אלא שהרדיפה הזאת עשויה אפילו להחזיר את שיתוף הפעולה ביניהם.

כך למשל התרחש במפלגת כחול לבן שכבר היתה קרובה מאוד להתפרקות, אבל רק הכרזת הבחירות גרמה להם להתעשת, לסגור שורות ולצאת בחזרה לקרב אותו לא השלימו. באותה מידה הפיטורין של בנט ושקד עשויים לעזור להם להחזיר את השותפות הפוליטית ולצאת בחזרה לקרב על קולות הימין.

ויש שדרשו לשבח, וטענו כי מדובר במהלך מאוד מחושב מצד נתניהו אשר מאז הבגידה של ליברמן מנסה לשרטט מחדש את גבולות הגזרה לפני שהוא יוצא בקמפיין הבחירות שלו. על פי ההיגיון הזה, נתניהו מבין שבנט ושקד חוזרים למשחק ואם הם חוזרים הרי שהוא צריך את תמיכתם בו לבניית גוש ימין. מאידך, יש לו ניסיון לא קל עם השניים הללו שתמיד איתגרו אותו וגרמו לו לא מעט כאב ראש, לכן הוא דואג מראש להכניס אותם לפרופורציות.

נתניהו היה צריך את בנט ושקד מוחלשים, כנועים ובעלי עמדה נחותה יותר. הוא צריך אותם במשא ומתן הקואליציוני הבא אבל שלא יהיו שם בעמדה של כח ממנה הם יציבו לו דרישות גרנדיוזיות ויאיימו שוב על בניית גוש הימין. לכך נועדו הפיטורין הפומביים שלהם השבוע, להחליש אותם עוד לפני שיעשו את הצעדים הראשונים בחזרה למשחק. הם כבר לא יהיו בממשלה אפילו זו הזמנית, הם לא יהיו בקבינט ולא יוכלו להביע דעות בנושאי ביטחון, הם יחזרו למערכת עם זנב מקופל ועם הרבה פחות יכולות, הרבה פחות רוח קרב ועוד יותר פחות מוטיבציה.

בל נשכח גם שהפיטורין הללו היו במטרה לקבור את היוזמה לשריין לשקד מקום בליכוד. צעד כזה מקפיץ משמעותית את מספר המנדטים לליכוד אבל בצמרת המפלגה לא אוהבים את זה. די להם בארבעת השריונים שכפה עליהם נתניהו עבור כחלון ואנשיו שלא מוסיפים מאומה לכח האלקטורלי של המפלגה וכל מהות הצירוף שלהם היא רק להוריד מהדרך אויב פוטנציאלי נוסף.

שריון עבור שקד יהיה כבר יותר מידי. ועוד לא דיברנו על היריבות הישנה הניטשת בין שקד למשפחת נתניהו עוד מתקופת עבודתה של הראשונה בלשכת ראה"מ, מה שמביא את נתניהו לעשות כל מאמץ למנוע את חזרתה של שקד למפלגת השלטון. עם זאת, גם אחרי הפיטורין המהדהדים טרם נסתם הגולל על היוזמה ובליכוד יש עדיין המנסים בכל זאת לקדם שריון לשקד בשורות המפלגה.

קרב על הקול החילוני

את מפת גוש הימין עדיין מוקדם לשרטט. זה תלוי בהרבה מאוד מרכיבים ומשתנים ובעיקר בתרחישים לא צפויים. הייאוש והתסכול האופף את העם ממערכת הבחירות שנכפתה עליו עשוי לגרום להרבה מאוד מצביעי ימין פוטנציאליים להישאר בבית ביום הבוחר מה שיגרום להיחלשות הגוש כולו.

עדיין מוקדם לצפות מה יעלה בגורלן של רסיסי המפלגות הניצבות מימין לליכוד. בנט חזר להנהיג את מפלגת הימין החדש והוא מצפה ששקד תצטרף אליו, כשהפעם הסבירות היא שהוא יחבור לבלוק טכני עם שאר מפלגות הימין מתוך הבנה שאם הוא ופרץ, סמוטריץ' ובן גביר לא יהיו תלויים זה בזה, הם יהיו תלויים זה לצד זה.

האופציה הזו תבוא בחשבון רק אם איחוד הימין אכן ימשיך במתכונתו הנוכחית. פרץ וסמוטריץ' מצהירים בכל פה שכך אכן יקרה אבל מאחורי החיוכים וההצהרות לתקשורת שורר משבר קשה מאוד בין השניים שהתעצם השבוע ובא לידי ביטוי לאחר מינוי אוחנה לשר המשפטים, כשסמוטריץ' הבין שהתיק הנחשק לא יהיה בידיו בשלושת החודשים הבאים וגם תיק החינוך עושה את דרכו לשותפו פרץ ולא אליו.

גם פרץ וסמוטריץ' מבינים שגורלם הפוליטי קשור בקשר בל יינתק בשותפות ביניהם ולכן יעשו כל מאמץ להחזיק אותה. מי שיסייע להם בכך וביצירת הבלוק הימני כולו יהיה נתניהו שזקוק יותר מכל לגוש ימני יציב איתו יוכל לבנות ממשלה בלי ליברמן. האופציה היחידה למעשה שיש לנתניהו להקים את הממשלה הבאה כרצונו, היא מפלגת ליכוד גדולה שלצידה גוש ימין יציב. אסור לו לאפשר לרסיסי המפלגות הללו לבזבז קולות יקרים משום שדבר כזה באמת ישים קץ לשלטונו והפעם באופן סופי.

סמוטריץ ופרץ. צילום: פלאש 90

נתניהו באמת נמצא כעת בקרב חייו. קרב של להיות או לחדול וזאת לא קלישאה. הוא חייב להיערך באופן נכון, לזהות את הסיטואציה ולנצל אותה לטובתו. בשבוע האחרון היו אלה ליברמן וסמוטריץ' שסימנו את הטריטוריה וגרמו לנתניהו להגיב בהתאם.

ליברמן התחיל כשיצא לבחירות הללו תחת הדגל הימני–חילוני. ליברמן ניסה ליצוק למערכת הבחירות הללו את נושאי דת ומדינה כנושא מרכזי ובמידה מסוימת הוא הצליח. מי שסייע לו להצליח היה ח"כ סמוטריץ' שהתבטא השבוע ואמר כי מערכת המשפט בישראל צריכה להיות מותאמת יותר למשפטי התורה וההלכה.

ליברמן לא יכול היה לצפות להנחתה טובה מזו. לזה בדיוק הוא ציפה, כי מיד הצטיירה לה תמונה מאוד ברורה: ליברמן יציל את המדינה מהקיצוניים של ההלכה, הלא הם סמוטריץ' ואנשיו שמנסים לגרור את המדינה למדינת הלכה… כך ליברמן קיבל קמפיין הפחדה מושלם.
ובתווך ניצב נתניהו, שהבין לאן נושבת הרוח ומיהר להגיב בצעדים שיבהירו שהוא רחוק מכל מחשבה על 'מדינת הלכה', הליכוד היא עדיין מפלגה חילונית ולכן אין סיבה לברוח למחוזותיו של ליברמן.

כך נוצר לו שיח מסוכן ומיותר לחלוטין, שהיה יכול להימנע אם אנשי הימין היו יודעים להיזהר יותר ולא להיגרר אחר הפרובוקציות של ליברמן. הכלל הראשון מול פרובוקטור הוא קודם כל לא לענות לו, משום שזה הדבר היחיד שהוא מחפש. זה מה שבונה אותו.

שובו של השועל הזקן

התפתחות מעניינת נוספת שהתרחשה השבוע, הופכת את הדף לפרק נוסף בעלילה עליה נרמז ונכתב בבמה צנועה זו לפני מספר חודשים, בעיצומה של מערכת הבחירות הקודמת. נדמה כי בשלה העת לנסות ולכתוב את הפרק הבא בקורותיו של האיש מאחורי המסכה שלא מפסיק לחזור לפוליטיקה ובכל זאת עדיין לא חוזר. משום שאולי, רק אולי, הפעם הוא יחזור.

הפרק הקודם רמז על כך שהביטחוניסט הוותיק בעל הקשרים הענפים בצמרת מערכת הביטחון, האיש שלא מפסיק לבחוש בקדרה אבל להשאיר זירה נקיה מעקבות, ניסה בעצמו לעמוד בראש מפלגת הגנרלים ששמה לה למטרה להפיל את נתניהו – שותפו בעבר ואויבו בהווה. אבל לאחר ששמו נפקד ממנה, הוא ניסה בעצמו בכמה דרכים לרסק אותה מבפנים.

בצמרת מפלגת הגנרלים עומדים שניים מהדמויות שעמדו במרכזה של פרשת הרפז, אחד מהם הוא גבי אשכנזי המהווה 'סדין אדום' לשועל הוותיק, שהיה יריבו המושבע ובעקבות כך פרצה אותה פרשה מביכה שהכתימה את דפי דברי ימי מערכת הביטחון. כעת, מבחין השועל הזקן שמפלגת הגנרלים לא קרסה אבל נכשלה במשימת הפלת נתניהו. זה עשוי לדרבן אותו לנסות כעת לחזור לזירה, ליטול מהם את הבכורה ולהזיז את שנואי נפשו הצידה.

הוא גם לא עמד רשמית מאחורי הדיווח שהוא מתכוון להתמודד על ראשות מפלגת העבודה. הוא רק הגיב לדיווח הזה בסוג של משיכת כתף מרומזת. אבל לא קשה לנחש מהיכן נולד בכלל דיווח כזה, וכיצד עשה דרכו לראש הכותרות.

הפרק החדש בעלילה בנוי על מעשיו של האיש בעבר, סוג של היסטוריה חוזרת, כבר היה לעולמים. אותו שועל ותיק סיים בשנת תש"ס את כהונת ראש הממשלה הקצרה ביותר בהיסטוריה של ישראל והפסיד בבחירות לאריאל שרון. בעקבות ההפסד הוא פרש מהפוליטיקה ופנה לעולם העסקים. למרבה ההפתעה, פחות מחמש שנים אחר כך הוא הודיע על חזרתו לזירה והוא התייצב הלכה למעשה בצמרת מפלגת העבודה.

מי שזוכר את אותם ימים זוכר בוודאי את התחושה המוזרה שאחזה בציבור. מצד אחד, התחושה היתה של זלזול באיש שכשל בתפקידו ובכל זאת מנסה לחזור. אבל מצד שני – וכאן האבל הגדול – התחושה היתה מהולה גם באנחת רווחה מסוימת. וזה החלק המרתק בסיפור.

'מפרק השעונים' הבלתי נלאה. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הימים היו אז ימי דמדומיו של אריאל שרון, סערת ההתנתקות שקרעה את העם מימין, וקריסת הצד השמאלי של המפה תחת הנהגת שמעון פרס. אולמרט התמודד עם פרשות השחיתות הקשות שלו, גם מימין וגם משמאל היתה תחושת אכזבה ואז החלו הימים בהם לא היה בפוליטיקה מנהיג שהעם רצה לראות בצמרת השלטון. העם הרגיש שבאמת אין לו במי לבחור.

משום כך חזרתו של ראש הממשלה הכושל ההוא הסתמנה כסוג של ברירת מחדל סבירה בהחלט ואולי אפילו כסוג של בשורה. למרות כישלונו עדיין הוא הצליח לשמר סביבו את ההילה של הביטחוניסט הקשוח, המפקד עטור ההצלחות מול האויב ולכן העם אמר לעצמו: נכון שהאיש כושל, אבל המערכת הפוליטית כל כך כושלת בעצמה עד שהוא זה שיכול להיות נושא הבשורה. ולשם בדיוק הוא כיוון.

בסופו של דבר הוא לא ממש הצליח והוא ויתר על הבכורה לשמעון פרס, אבל החישוב הפוליטי מצדו היה נכון. מאז הוא פרש שוב מהפוליטיקה אבל עדיין לא מפסיק להשמיע קולות של חזרה. תמיד שמר על עצמו בראש הכותרות, בראיונות לתקשורת ובמעורבות ברשתות החברתיות. רק את הצעד המעשי של חזרה לזירה הוא לא עשה. אבל עכשיו ההיסטוריה חוזרת.

הביטחוניסט הוותיק מזהה שוב היום את אותה סיטואציה של 2005, דה ז'וו מוחלט. שוב קיימת תחושה בעם שאין מנהיג ראוי לבחור בו, נתניהו מתקשה לבנות את גוש הימין והשמאל מתקשה להציב מולו אלטרנטיבה, שוב מזהה ראש הממשלה הלא אהוד את ההזדמנות שנוצרה לו כמו אז, לחזור ולרכוש את אהדת העם.

לכן בנקודת הזמן הזאת סביר להניח יותר מבעבר, שהפעם הוא אכן יקום ויעשה את הצעד למרכז הרחבה. התשתית קיימת עבורו משום שהוא תיחזק אותה כל הזמן, הוא רק צריך להחליט לצאת ולהציג את עצמו שוב כנושא הבשורה, האיש שיציל את הפוליטיקה הישראלית מעצמה.

ובדיוק כמו בפעם הקודמת כך גם עכשיו, הצעד הזה לא באמת יציל את הפוליטיקה ולא יחזיר את הכבוד האבוד למלך הזקן. מפלגת העבודה בראשותו יכולה להתחזק מאוד אבל היא לא תגרוף קולות מהימין אלא ממפלגת הגנרלים. תרחיש כזה מפחית את הסיכויים לגוש שמאל חזק ויפחית את הסיכויים להחליף את נתניהו. הפרק השני עלול להסתיים גם הוא בהתבזות נוספת של האיש ובלי שום שינוי אמיתי של הזירה הפוליטית.

הטור פורסם הבוקר ב'יתד נאמן'