למרות שלא כולנו שמענו על כך והכותרות לא הבליטו זאת יתר על המידה, גם השבוע חזר על עצמו המחזה האבסורדי של שדות ושטחים חקלאיים בדרום הארץ שעלו באש בעקבות טרור הבלונים, כאשר במקביל, בתוך עזה השתרכו שוב תורים במוקדי קבלת הכספים המזומנים שישראל אישרה לקטאר להכניס לרצועה.
תושבי הדרום עדיין מתמודדים עם מציאות בלתי נתפסת של בלונים צבעוניים המתעופפים מעזה וגורמים להם לנזקים אדירים ברכוש, כאשר בחסדי שמים הנזק מסתכם בשלב זה ברכוש בלבד. כבר למעלה משנה שישראל מכילה בשקט את הטרור המציק מעזה ומנהלת אותו במדיניות שנראית כרפיסות וכניעה לארגון הטרור חמאס, בראש ובראשונה באמצעות עשרות מיליוני הדולרים שהיא מאפשרת לקטאר להכניס לעזה תוך ידיעה ברורה שחלק גדול מזה מגיע לפעילות טרור.
באופן אמיתי, לא נוכל לדעת האם באמת מדובר בחולשה מול חמאס או באסטרטגיה הנגזרת מחשבון רחב יותר של מפת האיומים האזורית על ישראל. בהנחה שהאפשרות השניה היא הנכונה, הדבר מוכיח שהאיום הנשקף לישראל מצד אזורים אחרים של המפה הגיאוגרפית, אכן גדולים יותר ומהותיים יותר באופן שדורש מישראל להבליג מול החמאס מתוך הבנה שטיפול נקודתי בטרור העזתי לא יפתור את הבעיה.
יתכן בהחלט שעזה היא עוד אצבע אחת בלבד מתוך זרועות התמנון שמקורן בבירת הרפובליקה האיסלאמית, אותה איראן שבעבר היתה מסוכסכת עם חמאס אבל בשנים האחרונות חזרה לתמוך בארגון הטרור העזתי באופן מעשי. התאוריה הזאת מקבלת חיזוק מכמה רמזים עבים שקבלנו השבוע ואשר מעידים כי משהו גדול מתפתח מעבר לגבולה הצפוני של הארץ ומשפיע גם על גבולה הדרומי.
כדי להבין זאת טוב יותר, עלינו לבחון את השינויים שחלו במפת האיומים האזורית הכוללת, שישראל וחמאס הם רק נקודות קטנות יחסית בתוכה.
קונספירציה חובקת עולם
בשנים האחרונות, התפרסמו כמה מאמרים בכלי תקשורת מערביים ובעיקר ברשתות חברתיות, בהם נטען כי ארצות הברית ואולי אף מדינות נוספות במערב, הן אלה שעומדות מאחורי שגשוגו של ארגון הטרור המסוכן והמפלצתי דאע"ש. הקונספירציה הזאת צברה תאוצה ככל שאותו ארגון טרור הלך והתעצם בצורה בלתי מוסברת.
באופן טכני, דאע"ש הוקם כבר לפני 20 שנה והוא היה עוד אחד מתוך עשרות ארגוני טרור רדיקליים שנלחמו במערב ונלחמו גם על היכולת שלהם להתקיים. אבל לפני מספר שנים, הכריז הארגון לפתע כי הוא מרחיב את פעילות הטרור שלו נגד המערב, כשבמקביל הוא צובר הון עצמי בהיקפים חסרי תקדים. תוך זמן קצר הפך דאע"ש לארגון הטרור העשיר בעולם כשהוא משאיר אבק לארגונים ותיקים ומיומנים ממנו.
עד מהרה הצטייר הארגון בתודעה העולמית כאיום הגדול ביותר, המרכזי והמסוכן ביותר לשלום העולם כולו. בהמשך, חדר הארגון לתודעה העולמית באמצעות סרטוני הזוועה שהפיק אשר בוימו, צולמו ונערכו ברמה גבוהה המעידה לא רק על משאבים רבים אלא על מוחות קודחים של אסטרטגיה וחשיבה תקשורתית מערבית מפותחת. סימני השאלה הללו גרמו לאותם כלי תקשורת וגולשים ברשתות החברתיות להסיק שיד מערבית עומדת מאחורי הארגון.
ההסבר ההגיוני ביותר שניתן עד כה לקונספירציה האמורה, היה שהממשל בוושינגטון ובעיקר תחת שלטונו של אובמה, מעוניין לקדם את האינטרסים האמריקניים במזרח התיכון ובמדינות ערב, כמו קידום עסקי הנפט ועוד. אולם באופן רשמי מדינות אלו ובראשן איראן מהוות אויב עויין מאוד לארה"ב ולמערב ולכן היה צורך לרכך מעט את התדמית הזאת.
אחד הפתרונות הזמינים היה כמובן יצירת אויב חדש, מסוכן ומבעית שיהיה אויב משותף גם למערב וגם לאיראן. הארגון הסוני דאע"ש נבחר להיות האובייקט בהיותו אוייב של איראן השיעית וכך צמח לו תוך זמן קצר ארגון טרור עשיר, מסוכן ומתוחכם המטיל אימתו על העולם כולו. בכך נוצר צידוק לשילוב כוחות מסוים בין ארה"ב לאיראן נגד האויב המשותף החדש.
התאוריה האמורה היא כמובן קונסיפרטיבית ולא זכתה מעולם לאישור רשמי מצד אף גורם כלשהו. אבל היא נראית הגיונית בהתאם לכך שממשל אובמה היה זה שקידם בכל כוחו הסכם גרעין מול איראן, שמטרתו לפתוח את הרפובליקה האסלאמית למסחר עם העולם המערבי.
ממשל אובמה התעלם מכך שמדובר במדינה תומכת הטרור הגדולה בעולם, מובילת ציר הרשע והפילנתרופית הרשמית של אסד ושל חיזבאללה. אפרופו חיזבאללה, ממשל אובמה היה זה שמנע מישראל כמה פעמים לפגוע בארגון הטרור הלבנוני, כדי שלא להרגיז את איראן ושלא לפגוע במאמצים לקידום הסכם הגרעין.
בכל מקרה, גם אם התאוריה הזאת אינה אמיתית, אי אפשר להתעלם מכך שלאחרונה שוב השתנו הנתונים באזור. ארגון דאע"ש ספג תבוסות כבדות בקרבות שניהל בעיראק ובאופן מעורר תהיה הוא נעלם מהנוף הציבורי וירד מראש הכותרות, באותה מהירות ופתאומיות בה הגיע לשם. במקביל, אחת הפעולות הראשונות שעשה טראמפ עם כניסתו לבית הלבן היתה יציאה מהסכם הגרעין והחזרת הסנקציות על איראן. שני השינויים הקוטביים כל כך שהתרחשו באותו פרק זמן מלמדים כי לכאורה יש קשר בין הדברים וכי מעתה, בעידן טראמפ הדברים עומדים להיות אחרת.
ומאז הדברים אכן נראים אחרת. התנהלותו של טראמפ בכל הנוגע למזרח התיכון מלמדת שהוא רואה את הדברים באופן שונה, נכון יותר ובמידה מסויימת אפילו פשטנית. משום שהוא מבדיל באופן הכי בסיסי בין הטובים לרעים. כך לגבי ישראל מול הפלשתינים וכך לגבי ארגוני הטרור והמדינות התומכות בהם מול שאר העולם המתון.
לשתוק בדרום ולהשתיק בצפון
המשמעות המעשית של זה היא שהגלגל חזר מעט אחורה. איראן חזרה להיות האויב המוכר והברור של המערב כולו ושל ישראל. ארגוני הטרור חזרו לפרופורציות שלהם לטוב ולמוטב ולכן גם מפת האיומים של ישראל שורטטה מחדש. דאע"ש כבר לא מהווה את האיום הגדול על שלום העולם אלא איראן. ומסתבר שאיראן היא אכן מסוכנת הרבה יותר מאותו ארגון טרור שבא ונעלם.
כיום, איראן מאיימת על ישראל לא רק בגלל המאמצים שלה להשיג נשק גרעיני אשר מכוון כולו נגד ישראל, אלא גם בגלל המאמצים שלה לבסס שליטה לאורך כל הרצועה הצפונית שמטהרן, דרך סוריה עד לבנון ועד בכלל. במקביל היא חיממה שוב את הקשרים עם חמאס והישגה בכך מוקד שליטה נוסף מהצד השני של ישראל.
מלחמת האזרחים בסוריה הסתיימה גם היא מה שמשאיר לציר הרשע של איראן, אסד וחיזבאללה להקדיש את כל הזמן להיערכות לעימות מול ישראל. איראן מצדה מתמודדת עם הסנקציות הכבדות והיא מעוניינת להגיע שוב להידברות מול ארה"ב, כדי שזה יקרה היא יכולה להפעיל לחץ על ארה"ב באמצעות פגיעה בישראל. והשבוע האיום הזה התחדד כשסימנים רבים העידו על כך שבירושלים רואים את האיום הזה כממשי וקרוב יותר מתמיד.
רק השבוע, התכנס הקבינט המדיני ביטחוני לשני דיונים ארוכים, לאחר שבחודשים האחרונים הוא לא התכנס בכלל. במקביל, נערך השבוע תרגיל ענק של חיל האוויר שדימה לוחמה ארוכה ומורכבת מול חיזבאללה.
באופן נדיר, הנשיא ריבלין התבטא גם הוא בנושאים ביטחוניים ושיגר איום לממשלת לבנון, שלא תאפשר לחיזבאללה להשתמש בשטחה כדי לפגע בישראל. ראש הממשלה ביקר גם הוא בתרגיל חיל האוויר ואמר שם כי "אני שומע את השכנים שלנו מצפון, מדרום וממזרח מאיימים בהשמדתנו. אני אומר לאויבים שלנו: לצה"ל יש כוח השמד גדול מאוד. אל תנסו אותנו".
בהתאם לכך, ניתן רק לשער שחוסר הרצון להגיב בחריפות מול חמאס, נובע מהבנה שפתיחת חזית מול חמאס היא פתיחת חזית למעשה נגד איראן. איראן היא זו שעשויה לחמם גם את הגבול הדרומי כדי להפעיל לחץ על ארה"ב ויתכן כי אותו רציונל שגורם לישראל לא לחמם במכוון את הגבול בצפון, מהווה סיבה שלא לחמם גם את הגבול בדרום.
המדיניות של טראמפ אם כו היא הרבה יותר אמיתית ומתכתבת עם המציאות כמו ההכרה שלו בירושלים ובגולן, העברת השגרירות, הניתוק מול הפלשתינים ומעל לכל ביטול ההסכם המסוכן עם איראן. אבל לאמת הזאת יש מחיר והוא חידוד האיום הברור יותר, איתו ייאלצו ישראל והמערב להתמודד.
שורת ספינים מסחררת
לצד כל זאת, ישראל ממשיכה להתקדם בעל כורחה לכיוון הבחירות, הפוליטיקה המקומית לא נעצרת מול האיומים הביטחוניים המתפתחים. את ההצגה הטובה ביותר בזירה הפוליטית, סיפק אביגדור ליברמן בשבועות האחרונים. האיש ביצע את אחד המהלכים המביכים שנראו בפוליטיקה הישראלית. שרשרת הזיגזגים שהוא הצליח לבצע בפרק זמן כל כך קצר יכולה בהחלט לשמור לו מקום של כבוד בספר השיאים.
זה התחיל עם המהלך של סיכול ממשלת ימין באמצעות התעקשות לא ברורה על חוק דיחוי בניגוד לכל היגיון, בלי לתת אפשרות לבית המחוקקים לעשות את ההליך הפרלמנטרי הבסיסי המוטל עליו ולדון בחוק לפני קריאה שניה ושלישית. עם התירוץ המפוקפק והאבסורדי הזה הוא פירק ממשלה כשהוא ממשיך לדבר על ממשלת ימין ועל סיסמאות של "ימין חילוני".
השבוע הגיע המהפך המופלא כשליברמן החליט להתפשר מעט על המילה "ימין" ולהתמקד יותר ב"חילוני". פתאום כבר לא חשובה לו ממשלת ימין והוא החל להפריח ספינים על ממשלת אחדות של כחול לבן וישראל ביתנו שיכפו על הליכוד להצטרף אליהם ללא החרדים, ללא הדתיים וללא מרצ והערבים.
אבל גם הספין הזה הוכח כמזויף מתוכו, חסר כל היתכנות מעשית כפי שנכתב השבוע בהרחבה ב'יתד נאמן'. לכן הוא מיהר לספין הבא והתחיל לגלגל עיניים בדאגה על גורל הגירעון התקציבי של המדינה. ביום שני הקרוב תתכנס הכנסת לדיון פגרה בנושא לאחר שישראל ביתנו הצליחה להשיג את חתימות חברי הכנסת הדרושות כדי לכנס דיון כזה.
אבל גם ליברמן עצמו לא באמת חושב שכינוס הפגרה הזה יפתור כבמטה קסם את בעיית הגרעון שצברה הממשלה שהוא עצמו היה חלק ממנה. מדובר בספין שתאריך התפוגה שלו קצר מאוד ולכן הוא מיהר להשתמש בספין החדש שהגיע מצפון הארץ, כאשר רון קובי החליט שאם הוא נכשל כראש עיר, זאת ההוכחה שיש לו את כל הכישורים להיות חבר כנסת, ולא סתם חבר כנסת אלא שר פנים, לא פחות ולא יותר.
קובי השתמש באותן מילים של ליברמן: ימין חילוני. משום כך, בישראל ביתנו החליטו כי מי שעומד מאחורי קובי זה הליכוד, אשר מעודד אותו ללכת על אותו קמפיין כזה כדי לגזול קולות לליברמן ולהחליש אותו.
אם קבלנו סחרחורת קלה מכמות הספינים כדאי לזכור שזו רק התחלה והזיגזג עוד יימשך מן הסתם. למעשה, ספינים הם חלק מחייו של פוליטיקאי, ליברמן לא המציא את הגלגל הזה. גם הקמת מפלגות קיקיוניות בידי אנשים כמו קובי, הן לא תופעה חדשה ובכל מערכת בחירות זה קורה. לאף אחד אין טענות כנגד ליברמן או כנגד רון קובי על עצם הפעולות שהם עושים, הטענה היא יותר על המהות.
ליברמן הוא פוליטיקאי וותיק שצבר לא מעט שנות ניסיון ובכל זאת, אחרי הקריירה הארוכה שלו קשה לשים את האצבע על הישג אחד ראוי לשמו שהוא השיג, על עשיה פוליטית או ציבורית מעשית שהוא הצליח לקדם, האיש לא הצליח להטביע חותם בשום נקודה בהיסטוריה הפוליטית. גם ההבטחות וההצהרות שהשמיע לאורך השנים לא החזיקו מים ובראשן ההצהרה השחוקה על 48 השעות שהעניק להנייה.
למרבה האבסורד ליברמן הוא זה שהשתמש באחת ממערכות הבחירות הקודמות בסלוגן 'מילה זו מילה' והוא עצמו היה זה שהוכיח את ההיפך. המפלגה בראשותו היתה היחידה שהסתבכה בפרשת פלילים ענקית בה היו מעורבים רוב חבריה ונציגיה. במבט לאחור, מתקבלת המסקנה שמדובר בפוליטיקאי לא מוצלח במיוחד שעמד בראש מפלגה לא מצליחה במיוחד.
ובכל זאת, ליברמן מצטייר כבעל דעה וכבעל חשיבות, כפוליטיקאי מרכזי ומשפיע העומד במרכז המפה והשיח, שכל מילה או מהלך שלו זוכים מיד להתעניינות תקשורתית רחבה. הוא מסוקר ונחשב לפוליטיקאי דומיננטי והתדמית שלו מתקבלת כשחקן חשוב ומרכזי, כל זאת ללא כל סיבה מוצדקת. קשה מאוד להבין מדוע.
מנגד, את רון קובי אי אפשר להשוות לליברמן בשום פרמטר. אבל השבוע כשהשניים נכנסו לאותה משבצת פוליטית עלה מכנה משותף אחד ביניהם. קובי הצליח גם הוא להגיע למרכז תשומת הלב הציבורית אבל מסיבות אחרות לגמרי משל ליברמן. הוא כפה את עצמו על הציבור והציבור השיב לו בתשומת לב שניתנה ביד רחבה.
למעשה, קשה להגדיר את רון קובי כפוליטיקאי כושל, משום שהוא בקושי התחיל להיות פוליטיקאי. ניסיון נואש אחד קצר להנהיג עיר גדולה ללא שום ידע או ניסיון קודם, עדיין לא מקנה לו את התואר פוליטיקאי. ובכל זאת, כבר חודשים ארוכים שרבים מאיתנו לא מפסיקים לדבר עליו. האיש הזה הוא בכלל קוריוז, העובדה שהוא יושב על כסא של ראש עיר היא תאונה בנתיב מהיר. הוא נכנס לפוליטיקה בטעות והוא ייצא ממנה מהר מאוד, ובכל זאת הוא תופס ענין ותשומת לב שאפשר רק להשתומם מההיקפים שלה.
לכן המכנה המשותף בין השניים, הוא שהטענה המהותית כלפי שני האישים הללו זהה. גם ליברמן וגם קובי גרמו לנו לדבר עליהם בלי שתהיה לכך סיבה אמיתית. הרי בהיעדר הישג פוליטי אחר, ההישג היחיד והמרכזי הוא בעצם זה שידברו עליהם. העיסוק סביבם כבר מעצים אותם. ולמרבה הפלא שניהם הצליחו לגרור את כולנו לזה בניגוד לרצוננו, אנו כעיתונאים נאלצנו לאחרונה לדבר עליהם הרבה ולעסוק בהם הרבה, כשבפועל ראוי היה להתעלם מקיומם לחלוטין. ועל זה אנו לא נסלח להם.
