במקום קמפיין, קיבלו אזרחי ישראל שרשרת הצגות בידור רדודות ומביכות • בוואקום שנוצר, נכנסים מלבי השנאה וההסתה מהזירה הארצית והמוניציפלית ופועלים בחלל ריק באין מפריע • ויש מי שתוהה: מדוע הליכוד לא מרסן את נציגיו המכרסמים בחומות השבת

עם העובדה שמדינה שלמה נגררה לבחירות מיותרות שאין בהן צורך, כבר הצליחו אזרחי ישראל להשלים איכשהו, הצליחו להתרגל למצב החדש. אבל אם היה צורך בעוד המחשה עד כמה הבחירות הללו נטולות כל צורך אמתי ועד כמה הן נעדרות מהות ותוכן לחלוטין, הגיע השבוע האחרון והבליט את הדברים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, מוחשית עד כאב.

התפיסה המסורתית אמרה תמיד, שלפני הבחירות הקירות מדברים לאנשים ואילו אחרי הבחירות – אנשים מדברים לקירות. משום שלפני הבחירות היו יוצאות המפלגות בסיסמאות ובשלל הצהרות שהבטיחו לאזרחים חיים טובים יותר בביטחון, בכלכלה, בחינוך, בבריאות ובמה לא. אם ניתן היה לבנות מדינה לפי כרזות הבחירות הרי שמדובר היה במדינה מושלמת ונטולת חסרונות, מונהגת בידי אנשים מושלמים.

רק אחרי הבחירות היו האזרחים קולטים שלנבחריהם יש סדר עדיפויות שונה אשר מציב את טובתם האישית לפני טובת הבוחרים. כך זה היה תמיד וזו דרכה של פוליטיקה. אבל במערכות הבחירות האחרונות המגמה השתנתה מעט, במובן אחד בלבד: שגם לפני הבחירות, הקירות כבר הפסיקו לדבר לאנשים.

בבחירות האחרונות וגם בבחירות הללו, אנו מתקשים להגדיר את האג'נדות הפוליטיות של כל מפלגה ובמה היא שונה במהותה מחברתה. הימין כבר לא כל כך ימין, השמאל כבר לא כל כך שמאל, הקמפיינים כבר לא מדברים על הצהרות לעתיד טוב יותר, השיח נהיה אחר, שונה והוא מתמקד ללא בושה בטובתם האישית של הנבחרים ובעיקר בהשמצת הצד שכנגד.

הרי מערכת הבחירות הזאת כולה קמה ויצאה לדרך רק על בסיס אגו קטן של אנשים שלא הצליחו להקים ממשלה, ועם מי? עם אלה שמוגדרים כשותפים טבעיים שלהם. עם מפלגות הנחשבות לבעלות תפיסה דומה. רק בשבוע שעבר חשף העיתון 'מקור ראשון' כי בין נתניהו לליברמן היה הסכם לאחד את ישראל ביתנו עם הליכוד, אך לאחר הבחירות התחמק הליכוד מקיום ההבטחה וזאת הסיבה שליברמן כעס, לא מחל על כבודו ולכן מנע את הקמת הממשלה.

כשפוליטיקאי הופך לליצן

מפלגת הליכוד לא מפרסמת כבר שנים ארוכות מצע בחירות רשמי מפורט, לא מספקת הבטחות מה בכוונתה לעשות בשלל תחומי ניהול המדינה כמו ביטחון, כלכלה, בריאות וחברה. ההתנהלות הזאת כמו גם התנהלות המפלגה בפועל, מספקת הרבה חומר לאויביה אשר תוהים ובצדק מסוים במה נחשבת הליכוד למפלגת ימין.

לטענתם, ההתנהלות מול חמאס רופסת, ישראל סופגת טרור לדרום ומשיבה באיפוק ובאישור העברת מיליוני דולרים מקטאר לחמאס. ביהודה ושומרון אף אחד לא מעז להחיל ריבונות אפילו שהממשל האמריקני כבר מכשיר את הקרקע לכך, רק יחסי החוץ של ישראל פורחים באופן יחסי בבריתות המתחזקות מול מדינות ערב ומדינות נוספות.

גם השמאל בישראל הוא כבר לא כל כך שמאל. מפלגות כמו מפלגת העבודה כבר לא מדברות על הסכמי שלום ומסירת שטחים, רעיונות כאלה נשמעים בקושי ובלחש רק במצע של מרצ. על כחול לבן מיותר אפילו להרחיב משום שבאמת אין סיכוי לקבל מצע ברור ועמדה אחידה ממפלגה הבנויה כולה מאוסף של הפכים, שהמכנה המשותף היחיד בין כל החברים שם הוא עצם השוני ביניהם.

למה הולכים לבחירות? פיזור הכנסת ה-21. הצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אז על מה ישראל הולכת לבחירות? איך אמור האזרח הקטן הממוצע להחליט למי לתת את קולו? ולמה בכלל הוא מוצא את עצמו בעוד מערכת בחירות מעצבנת? וכאן מגיעים הפוליטיקאים החדשים ומאתגרים את האזרח עם מה שהוא אוהב: הומור ובידור.

כבר כמה מערכות בחירות שהקמפיינים עוברים באופן טבעי מהקירות ומלוחות המודעות לזירה הדיגיטלית, לרשתות החברתיות שכבר הפכו מזמן לכיכר העיר המודרנית. בזירה הזו החליטו הפוליטיקאים לערוך הסבת מקצוע ולספק מדי יום לקהל הרחב מופעי בידור קצרים ומביכים עד אימה.

אם בתחילה היה מדובר בקוריוז נחמד ומעלה חיוך, הרי שעד מהרה צברה התופעה מימדים מחרידים והיא כבר עברה אפילו את גבולות המבוכה. פוליטיקאים מכובדים המתיימרים להנהיג את המדינה מול שלל האיומים מבית ומחוץ, מעסיקים את עצמם בשידורים חיים מאולתרים ברשתות החברתיות ובהפקת סרטוני הומור שרוב קוראי 'יתד נאמן' יכולים רק להודות על כך שהתופעה הזאת נחסכת מהם.

בסיומו של שבוע כזה, אנו מתקשים לעשות את מה שאמורה במה צנועה זו לעשות כמדי שבוע, לסכם את השבוע הפוליטי שהיה. המשימה כמעט בלתי אפשרית. כי מה היה לנו בעצם? מנתניהו ועד ברק, מלפיד ועד ליברמן, עסקו נבחרי העם בתפקידי שחקנים וליצנים, כאשר כל אחד מפיק סרטון תגובה יותר הומוריסטי ויותר עוקצני לסרטון שיריבו הפוליטי הפיק זמן קצר קודם לכן.

לא שמענו מהם בינתיים שום דבר על מהות, על תוכן, על אג'נדה, מה הם מתכוונים לעשות מול הדרום הבוער, מול קריסת מערכת הבריאות, מה הם מתכוונים לעשות מול הגירעון התקציבי חוץ מלדבר עליו, כיצד הם מתכוונים לפעול כדי להגיע מוכנים לבחירות, עם בריתות וחיבורים בתוך הגושים, אבל הם כבר לא טורחים אפילו להעמיד פנים וכבר לא נותנים לקירות לדבר לאנשים על מה שמפריע להם.

קשה לראות את המערכת הפוליטית במצב כזה. אפילו שבפועל אין כאן חידוש מהותי ותמיד ידענו שזו הפוליטיקה. אבל עכשיו כבר אבדה הבושה, ראשי מפלגות מכובדים כבר לא טורחים אפילו לעטות מסכה ולעשות כאילו אכפת להם ממשהו. מופעי הבידור הנמוכים הללו כאילו מעבירים מסר לאזרח: אין לנו באמת מה למכור לך, משכנו אותך בגרון בכוח למערכת בחירות רק מתוקף העובדה שלא באמת יכולת להתנגד לה, וגם אחרי הבחירות לא יהיה לנו מה לתת לך יותר ממופע הבידור הזה שאתה צופה בו, אז תהנה עכשיו כי זה בערך כל מה שיהיה לך.
הפתגם העתיק אומר שכשאדם קטן עושה צל גדול זה סימן שהשמש שוקעת, על משקל זה ניתן לומר שכשפוליטיקאי קטן הופך את עצמו לליצן גדול, זה סימן שההצגה נגמרת.

מלחמת אגו

עיקרון ברור אחד כן ניתן היה למצוא בכל זאת בגל המבוכה ששטף את הרשת. והוא השיח האם כן ביבי או לא ביבי. וזה כבר הפך לנושא המרכזי של הבחירות הללו. ליתר דיוק, זו בעצם הסיבה שמלכתחילה הגענו לבחירות הללו משום שליברמן היה זה שגרר אותנו לשם רק כדי למנוע מביבי את הקמת הממשלה.

אהוד ברק אמר כבר בערב הראשון בו השיק את מפלגתו כי המטרה היא לנצח את "החשוד מבלפור". גם הוא לא הציג עמדה מדינית או כלכלית מובהקת מעבר למלל המאולץ המתבקש במצבים כאלה, ולצד התכנית שלו לביטול חוק הדיחוי הוא דיבר בעיקר על הצורך בהחלפת נתניהו. גם כחול לבן שכבר היו על סף פירוק, חזרו בעקבות הבחירות החוזרות וחיזקו שוב את הדבק המלאכותי ביניהם שהוא בעצם ההצהרה של 'רק לא ביבי'.

והתשובה של נתניהו לא איחרה לבוא. בפרסומים שלו בהם הוא תוקף את ברק ואת גנץ, נאמר במפורש כי לדעת נתניהו הבחירות הללו הן רק על דבר אחד: מי יהיה ראש ממשלה בישראל. האם זה יהיה נתניהו או שמישהו אחר יחליף אותו. חד וחלק, לא על שום נושא מהותי אחר, לא על עקרונות ולא על ערכים. הבחירות הן מריבה אישית בין נתניהו לבין מתנגדיו. מריבה על עתידו הפוליטי של נתניהו, האם ימשיך או יחדול.

"השיח האם כן ביבי או לא ביבי". צילום: נועם רבקין, פנתון, פלאש 90

בשלל הסרטונים והשידורים מדברים ברק, גנץ, פרץ, לפיד וחבריהם על הצורך להחליף את השלטון בישראל ועל הצורך בהדחת נתניהו משום שלטענתם כל מסע הבחירות שלו הוא רק לצורך התמודדות עם ההליך המשפטי המתנהל נגדו. גם הם מקדישים את קמפיין הבחירות שלהם ל'רק לא ביבי'. התוצאה היא שגם הם לא עוסקים בשום דבר אחר המטריד את האזרח מן השורה. כך הם יוצרים מערכת בחירות פשוטה, חלקה ונטולת סיבוכים, למה להם להטריח את עצמם בדברים אחרים?

כך שבאופן רשמי ומוצהר, הפוליטיקאים לא מטריחים עצמם במהות, לא טורחים לחדד את ההבדלים ביניהם כי למעשה אין כאלה. הרי לאף אחד מראשי המפלגות אין תשובה אחרת לתושבי הדרום, לאף אחד אין פתרון קסם לאיום האיראני, ליוקר המחיה וליוקר הדיור. אף אחד מהם לא מתכוון ליישם מדיניות אחרת מול הפלשתינים ואפילו מפלגות השמאל לא באמת מתכוונות להחיל כאן כלכלה סוציאליסטית. כך שאין באמת סיבה להחליף שלטון כדי להחליף מהות. אז מה נותר? משחק אגו דמוקרטי. כן ביבי או לא ביבי. וזה הפך להיות חזות הכל.

זה כבר לא יהיה נדוש ולא מאולץ לומר שטוב שיש לנו את חברי הכנסת מהסיעות החרדיות. המפלגות הללו הן כמעט היחידות שעדיין מדברות על מהות, על תוכן, על שליחות ועל צורך אמיתי בכניסה לכנסת ולעמדות ההשפעה. ממש אי קטן של שפיות, של אנשים שמשום מה לא שכחו למה באו ומה תפקידם, משום שמישהו שלח אותם לשם.

ואקום מסוכן

תוצאה מטרידה נוספת של התופעה הזאת היא ההתגברות המדאיגה של שיח השנאה וההסתה נגד הציבור החרדי. באופן טבעי, כשבור הפוליטיקה ריק ואין בו מים, אזי נכנסים כל אותם נחשים ועקרבים. כשאין לפוליטיקאים אג'נדה אמיתית כלשהי, שיח השנאה הוא הפתרון הטוב ביותר למלא בו את החלל.

השיטה הזאת הדוגלת בשימוש בכלי השנאה וההסתה כנגד החרדים לצרכים פוליטיים, היא לא שיטה חדשה. טומי לפיד המציא אותה בעבר והוריש אותה לבנו שאף שכלל והרחיב אותה. במשך שנים זה עבד לא רע למרות שהיה שקוף שההסתה היא רק לצרכי בחירות. ההסתה הזאת הצליחה ליצור גלים של הצלחה אבל למרבה הפלא אותם גלים גם התנפצו באותה מהירות בה התרוממו. מפלגת שינוי נמחקה וגם לפיד לא ממש מצליח היום להתרומם להיכן שציפה להתרומם.

לכן מעניין לראות, שבמערכת הבחירות הקודמת ועוד יותר במערכת הבחירות הנוכחית, אותם פוליטיקאים כבר נשמעים רגועים יותר. המסר שהם משדרים כלפי הציבור החרדי כבר מתון ופרגמטי. אפילו לפיד עצמו כבר לא נובח לחלל האוויר סיסמאות נבובות נגד החרדים המסוכנים.
ראשי המפלגות מבינים כיום שהמפלגות החרדיות יהיו חלק מהקואליציה ברוב המקרים, וגם במקרים בהם הם ישבו באופוזיציה, עדיין הציבור החרדי הוא כוח פוליטי שלא ניתן להתעלם מקיומו והוא יהיה תמיד חלק מהמפה. הבולט שבהם הוא בני גנץ שמאז פיזור הכנסת שומר על שתיקה מסקרנת ולא משמיע שום הצהרה פוליטית בעלת משמעות, לא בעד ולא נגד אף אחד. גם עמיר פרץ לא שולל שום אופציה באשר לשותפות עם המפלגות החרדיות למרות שגם יהדות התורה וגם שס מצהירות באופן הברור ביותר, שהתמיכה שלהן נתונה לבנימין נתניהו ושבשום מצב לא ישבו עם לפיד.

מנגד, למרות הרגיעה היחסית המורגשת מצד המסיתים הוותיקים, נכנסו לזירה חקיינים המנסים להעתיק את השיטה ולשכלל אותה בזירות אחרות. כשאין סדר יום פוליטי ברור לפוליטיקאים וכשהם עסוקים בתכניות בידור במקום במהות, נוצר ואקום אליו נכנסים אינטרסנטים קטנים יותר והם פועלים שם באין מפריע.

הראשון שבהם הוא ליברמן, שאחרי שנים ארוכות של שותפות עם החרדים הוא שינה פתאום את עורו כשהבין שרוב מצביעיו בעבר שהעניקו לו את 15 המנדטים בתקופות היפות, נמצאים היום ביש עתיד. הוא רק לא שם לב שהשיטה לא באמת עוזרת לו, אף אחד לא באמת קונה את פרצופו החדש ולא מאמין לו. אף אחד לא האמין לו כבר כשהוא דיבר על חוק הדיחוי וכולם הבינו שמדובר בתירוץ עלוב בדרך להפיל את נתניהו ממניעים אישיים.

הבאים בתור להיכנס לוואקום הזה הם ראשי ערים שגם להם אין יכולת אמיתית להתניע ולהצמיח את הרשויות בראשן הם עומדים ולכן מעדיפים לפנות לדרך הקלה והנעימה של פופוליזם והסתה נגד הציבור החרדי ומנהיגיו. אף אחד מהם לא לומד את הלקח מהזירה הארצית או מרשויות אחרות כמו ירושלים וחיפה ולא מבין ששיח השנאה לא הביא את המסיתים הקודמים לשום מקום טוב אלא בדיוק ההיפך.

"מעדיפים לפנות לדרך הקלה והנעימה של פופוליזם". צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

וכך אנו מוצאים את עצמנו מול זירה פוליטית ארצית חלולה אבל רגועה מעט מהבחינה הזאת, אך במקביל מתמודדים עם זירות מוניציפליות מטרידות בהחלט. אותם ראשי ערים המכרסמים בחומת הסטטוס קוו פועלים בחלל ריק, אף אחד לא עומד בדרכם ואף אחד לא מפריע להם. לכל אחד מראשי הערים הללו ושותפיהם בקואליציה יש פטרון בזירה הארצית, רובם משויכים למפלגה כלשהי ואמורים לפעול בהתאם לקו שלה ולכן כשזה לא קורה, התופעה הופכת מטרידה עוד יותר.

הבולט שבין ראשי הערים המסיתים הוא כמובן רון קובי, אבל המקרה שלו שונה משום שהוא לא מזוהה עם אף מפלגה ארצית. מנגד, במקרה של כרמל שאמה הכהן ברמת גן ורמי גרינברג בפתח תקווה, הסיטואציה שונה משום ששניהם אנשי ליכוד מובהקים. העובדה הזאת גרמה ללחשושים מלגלגים בשורות כחול לבן דווקא, שם צופים בחיוך בסיטואציה משום שלטענתם במצב בו המפלגות החרדיות הולכות נגד הזרם התקשורתי ומצהירות על תמיכה בלתי מתפשרת בנתניהו, ניתן היה לצפות מבכירי הליכוד למעט יחס הדדי דומה.

גורמים בכחול לבן אמרו שלא לייחוס כמובן, כי זו לא דרישה גדולה מדי לצפות מבעלי השפעה במפלגת השלטון, לתפוס שיחה קצרה עם נציגיהם באותן רשויות מקומיות שפרצו את חומת השבת ולבקש מהם קצת להרגיע, קצת למתן את הדהירה הפראית שלהם לשנות סדרי עולם ולפרוץ את החומות שנשמרו במשך שנים ארוכות, קצת לגלות סולידריות לאינטרסים של המפלגה שזוכה כעת לחיבוק רחב וחם כל כך מהמגזר החרדי.

ככל שזה לא קורה, הציפייה בכחול לבן ובמפלגות נוספות היא שלמרות התמיכה הבלתי מסויגת של המפלגות החרדיות בליכוד, בסופו של דבר יתברר שהליכוד כבר לא נחשבת למפלגה הקרובה לאידישקייט יותר מאשר מפלגות השמאל. לטענתם, בכירי הליכוד יושבים נינוחים מול נציגיהם המשתוללים משום שזה עוזר להם כקלף מול ליברמן, הטוען שהליכוד רוצה להפוך את ישראל למדינת הלכה, אז הנה ההוכחה שזה לא כך.

בפועל, המפלגות החרדיות לא עוסקות בחשבונות הללו ופועלות לפי ההנחיות הברורות המתקבלות ממקבלי ההחלטות האמיתיים. במציאות בה המערכת הפוליטית נעשית יותר חלולה ופחות מהותית, אולי באמת יש פחות מקום לחשבונות מסוג זה. גם האינטרסים יכולים להשתנות מקצה לקצה בהתאם להתפתחויות הפוליטיות ובינתיים נשארים אזרחי ישראל במבוכה, מול פוליטיקאים שלא סופרים אותם ויחד עם זאת גם מנסים להצחיק אותם. את האזרח הקטן מסתבר, זה לגמרי כבר לא מצחיק.

הטור פורסם הבוקר ב'יתד נאמן'