ככל שחולפים הימים ומתקרב המועד בו תסתיים הגשת הרשימות הסופית לוועדת הבחירות, עולה מפלס המתח בכוורת הפוליטית והיא הופכת להיות רוחשת והיסטרית יותר ויותר.
כמו במשחק כיסאות, בו מתרוצצים הילדים סחור סחור סביב כמות מוגבלת של כיסאות ומנסים בכל כוחם לתפוס לעצמם כיסא לפני שתיפסק המנגינה ולא יישאר כיסא פנוי, כך פחות או יותר מתנהלים הפוליטיקאים בימים האחרונים שלפני סגירת הרשימות. ההתרוצצויות אינן פוסקות וכולם סובבים סחור סחור בניסיון להגיע ליום חמישי הקרוב עם כמה שיותר סיכויים למקום ריאלי במירוץ לי"ז באלול.
התוצאה היא, כי גם האידאולוגיות שפורסמו, גם הצהרות שניתנו ע"י אותם פוליטיקאים לאורך השבועות האחרונים, כמו גם מגמות שהסתמנו או קווי מתאר עקרוניים שצוירו, כולם נעשים פחות רלוונטיים כשמגיע רגע המבחן ושעת קבלת ההחלטות האמיתית.
לכל מתמודד ולכל מפלגה יש רק מטרה אחת: להגיע לכנסת הבאה ועדיף כמובן גם לממשלה הבאה. לצורך כך הם רואים לנכון להתאים את עצמם לדרך הטובה ביותר שתוביל אותם להצלחה. ומשכך, המטרה מקדשת את כל האמצעים. שום דבר כבר אינו חשוב יותר. המילה אינה מילה, הבטחה אינה הבטחה והדרך כלל לא משנה.
וזה בלט מאוד השבוע גם מימין וגם משמאל. החיבורים שכבר נעשו והחיבורים שאולי עדיין בדרך סותרים ברובם לכל הצהרה מוקדמת אחרת שניתנה על ידי אותם פוליטיקאים. חיבורים שנראו רק לפני מספר ימים כבלתי אפשריים, הולכים ומתגבשים, קורמים עור וגידים ויוצאים לפועל באופן מעורר פליאה, כמו שרק הפוליטיקה יודעת לייצר. משום שכשעל כף המאזניים מונחת השאלה האם לוותר על הכיסא או לוותר על העקרונות, התשובה ברורה מאוד מראש.
לאן נעלמה השחיתות?
החיבור הבלתי מובן מאליו לחלוטין התרחש אך אתמול (חמישי) בגוש השמאל. הגוש שמאז רגע היציאה לבחירות היה נראה שהוא לא יצליח לאחד כוחות. הסיכוי לאיחוד כזה הלך ופחת כשעמיר פרץ הכניס למפלגתו את מפלגת גשר של אורלי לוי אבקסיס ויחד עם המיזוג הגיעה ההצהרה שתמו המגעים עם מרצ ועם ברק. העבודה הולכת לבד.
בגוש השמאל נותרו אם כן מרצ וברק, שהחיבור ביניהם כלל לא מובן מאליו. ברק שחזר אחרי פסק זמן ארוך מאוד, קיווה לעשות קאמבק מפואר ומהדהד, הוא רצה להיות המושיע של השמאל ושל ישראל כולה, כמעט כל הפרשנים סברו כי אם ברק חוזר, זה כדי להוביל ולא כדי להיות נגרר, לא להיות מספר 2 של אף אחד.
אבל מסובב הסיבות רצה אחרת ובינתיים התחילו הדברים להשתבש. הסקרים החלו למצב את ברק במקום נמוך מאוד, במקום ששמור יותר ל'מפלגות נישה', שמנסות את מזלן בבחירות ולוקחות הימור שאולי יצליחו ואולי לא. אפילו פייגלין כבר גרף יותר מנדטים בסקרי הבחירות הקודמות. ברק הבין שלא כך אמורה להיראות מפלגה המתיימרת להיות באמת הפתעת בחירות.
אך החיבור עם העבודה כבר אבד ונשארה רק מרצ. אבל מרצ היא לא מפלגה שיכולה להתחבר עם אדם כמו אהוד ברק. מרצ היא שמאל רדיקלי, שמאל המתחבר לערביי ישראל ולפלשתינים ואילו ברק חרף היותו שמאלני, הוא עדיין נושא את עברו כגנרל בצבא הכיבוש.
זאת ועוד, לאט לאט החלו להיפתח פרשיות ברק מהעבר, והפרשיות הללו רבות מאוד. כפי שנכתב לא פעם ובין היתר גם מעל במה זו, אצל ברק רב הנסתר על הנגלה ומעורבותו בפרשיות עלומות לוטה בערפל ובטשטוש עקבות עקבי ומתמיד.
המעט שכן פרץ והתפרסם, כבר מספיק כדי שמרצ לא תרצה להתחבר איתו. מרצ היתה רוצה לחרוט על שלטי החוצות שלה את המלחמה בשחיתות והיא לא תוכל לעשות את זה עם אדם שלא מצליח כבר שנים להסביר, להיכן נעלמו מיליוני הדולרים שקיבל מקרן וקסנר עבור מחקר אקדמאי עלום שמעולם לא פורסם ולא נערך, מרצ לא יכולה לחבור לאדם שניהל קשרים מפוקפקים עם העבריין האמריקני המורשע ג'פרי אפשטיין, מרצ לא יכולה לחבור לאדם הנחשב לאחד מבעלי ההון הגדולים בישראל המשדר תפיסה כלכלית שונה לחלוטין מהשמאל הסוציאליסטי.
ספין טרי מהעבר
אבל כשהמטרה היא כאמור להגיע לכיסא בכנסת, העקרונות הללו הופכים להיות מעט יותר נזילים. ברק עצמו החל להפנים שמצבו לא טוב, מקום בהנהגה כבר לא מובטח לו והחבטות הפומביות שהוא סופג לא מתאימות לאופי שהוא סיגל לעצמו לברוח מכל חשיפה מביכה שעלולה לדרוש ממנו לספק תשובות. לא לזה הוא ציפה והוא החל להפנים שעליו לחשב מסלול מחדש.
וכך, קבלנו פתאום אהוד ברק חדש, עניו וצנוע ובעל מידות אשר מוכן בנדיבות לב להעניק את ההנהגה לכל אדם אחר שיתאים לכך, ובלבד שהמטרה של החלפת שלטון נתניהו תצליח להתממש. פתאום לא בוער לו להנהיג. "השאלה היא לא מי מאתנו יעמוד בראש הרשימה", מצא את עצמו ברק משרבט ברשתות החברתיות. "אלא האם נתניהו ימשיך לעמוד בראשות המדינה. אין לנו זמן לבזבז על משחקי אגו ועל חלומות אלקטורליות. אנחנו חייבים להתאחד. על כל המחנה הדמוקרטי לשלב ידיים יחד, זו המשימה הדחופה ביותר עבורנו כרגע".
אבל בזאת לא תמו עלילות מידותיו התרומיות של האיש הישן עם הזקן החדש. בבוקר יום שלישי פורסם בעיתון הארץ מאמר פרי עטו של חבר הכנסת עיסאווי פריג' הממלא את משבצת הערבי במפלגת מרצ, מאמר שנכתב בסרקזם כמכתב התנצלות של ברק בפני ערביי ישראל על אירועי אוקטובר 2000. פריג' הדגיש כי זה מה שהוא היה מצפה לשמוע מברק לפני שהאחרון מתיימר לחזור לפוליטיקה ולבקש את תמיכת השמאל.
למרבה הפלא, בתזמון מענין בתוך כמה שעות, ברק אכן פרסם התנצלות על חלקו באותם אירועים של ראש השנה תשס"א בהם נהרגו 12 פורעים מערביי ישראל כשהוא כיהן כראש ממשלה. קשה להבין מה בער לפריג' לדרוש מברק להתנצל דווקא על הפרשה הזו, כאילו זאת הבעיה היחידה של ברק מול הציבור הערבי מכל שנותיו בצבא ובפוליטיקה. עוד יותר קשה להבין, מה גרם לברק לנהוג בענווה מופתית כל כך ולמהר להתנצל רק בגלל שח"כ ערבי כלשהו דרש זאת בטור פובליציסטי בעיתון.
וכאן שוב פוגשים אנו את העקרונות הנזילים. קשה להוכיח אבל קל מאוד לשער שסיפור ההתנצלות היה מתואם להפליא. גם מפלגת מרצ וגם אהוד ברק רואים מאוד מקרוב את אחוז החסימה, הם מביטים עליו מלמעלה וגם מלמטה. תלוי לפי איזה סקרים ולכן שוב עולה שאלת הכיסא או העקרונות, שאלה שנפתרת מהר מאוד בתשובה ברורה וצפויה לפיה הם חייבים להיות תלויים זה בזה.
כך נשלפת מהארכיון פרשה היסטורית מלפני 19 שנה, פרשה שהספיקה להישכח בגלי המלחמות, הפיגועים ואלפי אירועי הטרור שפקדו את הארץ, אבל היא עדיין טובה וברת תוקף כדי להשתמש בה כספין יעיל מאוד. אחרי התנצלות כזאת של ברק כבר פחות ידברו על שחיתות, על קשרים מפוקפקים ועל תפיסות עולם חברתיות וכלכליות שונות. יש כבר מכנה משותף שאפשר לצאת איתו לדרך.
וכבר באותו יום כבר דווח על מגעים שמתנהלים בין ברק למרצ, דיווחים מהם ניתן להבין שהם לא החלו כלל באותו יום, כאשר השושבין המרכזי מטעם מרצ הוא לא אחר מאשר פריג' עצמו. כמה טיפש הם חושבים שהציבור יכול להיות…?
עונת המעבר: סתיו
והשיאים הללו ממשיכים לטפס. בבוקר יום חמישי כשנחתם ההסכם הראשון לריצה משותפת של שתי המפלגות, התברר כי מי שהובילה אותו היא לא אחרת מחברת הכנסת הצעירה ממפלגת העבודה סתיו שפר. אותה שפיר שאמרה כמה פעמים רק בשבועות האחרונים שאין בכוונתה לפרוש ממפלגת העבודה, פרשה מהמפלגה והצטרפה לאיחוד החדש ולא סתם הצטרפה אלא היתה מהיוזמים והמובילים של המהלך הזה כשהיא קוראת לשותפה איציק שמולי לעשות כמוה.
וכאן שוב מתגלה הצביעות במלוא כיעורה. שפיר בנתה את הקריירה שלה בדיוק על אותם קווים שברק מייצג את ההיפך מהם. היא הובילה מחאה חברתית ונפנפה בדגלי מלחמה בשחיתות, היא קידשה ערכים חברתיים הפוכים לחלוטין מכל מה שברק מייצג בקשריו הבעייתיים עם אותם אנשים מפוקפקים, בעולם מתוקן שפיר היתה אמורה להיות הלוחמת מספר 1 נגד ברק ונגד כל מה שהוא מייצג.
אבל החיבור הזה קם ונהיה. סתיו שפיר רואה את עגלת מפלגת העבודה הולכת ושוקעת בבוץ ויחד איתה שוקעים הסיכויים שלה להגיע לעמדה משופרת בכנסת הבאה. אז שוב יש לה את התשובה הברורה מראש לשאלת העיקרון מול הכיסא.
בינתיים, מאחורי כל הבלגן הזה, מתמקם לו ברק בבטחה במקום העשירי במפלגה, מקום שהריאליות שלו מוטלת בספק אבל עם הבטחה שהוא יוכל לבחור ראשון תפקיד בכיר במידה והבלתי ייאמן יקרה והמפלגה תיכנס לממשלה. כך הוא מבטיח לעצמו אופציה לתפקיד משמעותי אבל יחד עם זאת הוא כבר הכין את שביל המילוט שלו אל מחוץ לפוליטיקה במקרה של כישלון, שביל שיקח אותו עם כמה שפחות ביזיונות והשפלה בחזרה אל ההיסטוריה. אהוד שוב יברח.
את המחיר הפוליטי המידי תשלם מפלגת העבודה, שהגוש החדש שהוקם ייקח ממנה נתח משמעותי מאוד של מצביעים. מפלגת העבודה שעוברת את תהליך הגסיסה הארוך ביותר בהיסטוריה הפוליטית עלולה להגיע לקביעת מוות מוחי ולבבי אחרי הבחירות הללו.
את קולות השמאל המתון בואכה מרכז, כבר לקחו כחול לבן. את קולות השמאל הרדיקלי יותר ייקח הגוש החדש ומפלגת העבודה, המפלגה שהקימה את המדינה עלולה למצוא את עצמה לראשונה מחוץ לכנסת. ההבנה הזאת עלולה גם להביא להפתעות של הרגע האחרון משום שהיא מגבירה את הלחץ על עמיר פרץ לחשוב בכל זאת על חבירה כלשהי לגוש הזה בדרך זו או אחרת.
המעגל השני של אפקט הפרפר הזה, מגיע כבר לגוש הימין. כמה שזה נשמע אבסורדי, האיחוד בגוש השמאל משפיע מאוד על רמת הלחץ בימין. משום שמה שקורה כעת בשמאל זה בעצם תהליך של מיקסום מנדטים ומניעת איבוד קולות יקרים. גוש השמאל כרגע עשה הכל כדי לשמור על כוחו האלקטורלי ולהביא את אותו מספר מנדטים לגוש כולו רק בזכות החלוקה המחודשת.
חלוקה שונה לתוצאה זהה
כזכור, מפת ההצבעות העקרונית בישראל לא משתנה משמעותית בשנים האחרונות. גם התקווה של מפלגת העבודה להביא אליה קולות חדשים מהימין בזכות החיבור עם אורלי לוי, לא ממש ריאלי והציבור יצביע באופן מסורתי לאותה מפת גושים פחות או יותר. לכן כשגוש השמאל מתלכד אל תוך עצמו זה מחייב שבעתיים את הימין לפעול באופן דומה ולהביא בחזרה את אותו מספר מנדטים כדי להצליח להקים את הממשלה הבאה.
על פי רוב התרחישים, המפה הסופית של הגושים בכללותה לא צפויה להיות שונה מהותית מהבחירות הקודמות ועל הימין לעשות כל מאמץ שהוא כדי להגיע לרוב של 61 מנדטים בלי ליברמן. אחרי הבחירות כבר אפשר יהיה לחשוב על הרחבת הממשלה עם אי אלו עריקים מגוש המרכז שמאל אבל קודם כל יש להבטיח רוב מינימלי של גוש ימין.
בליכוד מאוד מקווים לשמור על שלושים וחמשה המנדטים למרות שהסקרים צופים לה שלושים בלבד, אבל שם מתנחמים בכך שזה מה שצפו הסקרים גם לפני הבחירות הקודמות. במפלגות החרדיות גם מקווים כמובן לשמור על הכח הקיים בע"ה בפרט לאחר שהוכח בבחירות הקודמות כי הביטוי כל קול קובע הוא מציאותי ונכון עד מאוד. משכך עובר המאמץ לגיבוש גוש המפלגות שמימין לליכוד.
וכאן זו כבר זירה קשה ומורכבת מאוד. בבחירות הקודמות הלכו לאיבוד כמעט שבעה מנדטים, הכמעט ארבעה שאיבדו שקד ובנט והכמעט שלושה שבזבז פייגלין. המנדטים היקירים הללו היו יכולים להכריע את הכף ולחסוך את הבחירות הללו אבל כפי שזה נראה הלקח לא ממש נלמד ושוב מתמודד הימין עם אותן מריבות של חלקי מפלגות ושאלות מי בראש.
המגמה המרכזית של פרץ, סמוטריץ', שקד ובנט היא להקים גוש אחד ולרוץ יחד בחיבור טכני. אבל בשעה ששורות אלו נכתבות ניטשת מחלוקת קשה בין הימין החדש לבין הבית היהודי והאיחוד הלאומי. שקד ובנט מנפנפים בסקרים המעניקים להם שמונה מנדטים לעומת 5 בלבד לאיחוד הימין ובסקר נוסף הטוען כי גוש ימין אחד בהובלת שקד קוצר לא פחות מ-13 מנדטים.
משום כך הם דורשים קודם כל מפרץ וסמוטריץ' להתאחד עם עוצמה יהודית לרשימה אחת, ורק אחר כך להתאחד איתם כאשר שקד בראש ומשם בחלוקה שווה: מקום אחד לאיחוד הימין של שלושת המפלגות, ומקום אחד לימין החדש וכך הלאה בשיטת ריצ'רץ'. כלומר: הימין החדש בעמדת כוח שווה מול שלוש המפלגות האחרות.
לעומת זאת, באיחוד הימין טוענים ובצדק שסקרים שווא ידברו. הרי המציאות הוכיחה שבנט ושקד שקבלו שמונה מנדטים בסקרים שלפני הבחירות הקודמות, לא עברו את אחוז החסימה ואילו איחוד הימין הכניסה ששה חברי כנסת. אז באיזו זכות שקד דורשת לא רק ייצוג שווה אלא גם את ההובלה? בבית היהודי עדיין מתקשים לסלוח על הבגידה של בנט ושקד שפרשו מהמפלגה והקימו את הימין החדש ולכן מתקשים גם לכבוש את הזעם מול הדרישות המפורזות של הצמד חמד הזה.
פירוד לצורך איחוד
בינתיים, גם הבית בבלפור בוחש במגעים הללו. נתניהו חושש שגוש גדול בהובלת שקד עלול לנגוס משמעותית בקולות הליכוד ולכן הוא עושה הכול כדי לסכל אותו. דיווחים שאמנם הוכחשו טענו שרעיית ראש הממשלה נפגשה עם רעייתו של הרב פרץ ודרשה ממנה לעשות הכול כדי למנוע מבעלה לוותר על מקומו בהנהגת המפלגה לאיילת שקד, הנחשבת לסדין אדום בלשכת ראה"מ.
למעשה, לא ברור האם המאמצים הללו אכן יועילו לגוש הימין או יזיקו לו. הניסיונות של נתניהו לסכל את האיחוד בימין לא נעשה מתוך רצון לשמור על כוח הימין אלא מתוך אינטרסים ואמוציות. אך בפועל יתכן וזה יביא דווקא תועלת.
בימין החרד"לי נשמעים קולות רבים נגד איחוד עם שקד וחוגים אדוקים יותר כבר אומרים שלא יצביעו למפלגה שאשה חילונית עומדת בראשה. כך שאיחוד גדול בימין יגרום גם לאיבוד קולות בשוליים שספק אם ייצאו בכלל להצביע אבל בוודאי שלא יצביעו לגוש הזה. משום כך, דווקא מתווה של הליכה נפרדת יכול למנוע איבוד קולות.
המתווה היותר ריאלי הוא שאיחוד הימין מתאחד עם עוצמה יהודית ועם המפלגה החרד"לית החדשה נועם, ואילו הימין החדש מתאחד עם פייגלין למפלגה ליברלית יותר. כך כל מצביעי הימין ואנשי הציונות הדתית לסוגיה וגווניה מוצאים את מקומם באחת מהמפלגות הללו. זה המתווה היותר הגיוני למיקסום המנדטים בצד הימני.
הכוורת הזאת תמשיך לרחוש ולסחרר את עצמה לדעת עד ליום חמישי הקרוב בערב, אז ייסגרו הרשימות והמפה הפוליטית תהיה ברורה יותר. ככל הנראה זו תהיה מפה שונה מזו שצפינו כשהוחלט על פיזור הכנסת ובחמשת הימים הללו כנראה עוד צפויות לנו הפתעות כמו שרק הפוליטיקה יודעת לייצר.
הטור פורסם הבוקר בעיתון 'יתד נאמן'
מילים כדורבנות
פרשן אלוף, גם אחרי שכבר טחנו הכל הוא יודע לנתח את כל הניואנסים ולהגדיר כל שחקן במשחק הכיסאות הזה. תודה למערכת JDN שיודעת להביא דברים טובים.
בנט תפסיק למכור אותנו ואת המדינה בשביל הכיסא