סער מימין, היועץ מנדלבליט משמאל, ההפגנה במרכז והסקרים מעל הראש, גרמו לליכוד לעצור הכל ולחשב מסלול מחדש • ככל שמתקרב מועד סיום 21 הימים, מתחדדת ההבנה כי רק מהלך מפתיע ולא צפוי יכול להביא פריצת דרך • ומה התוכנית של גדעון סער?

כבר שבוע ימים שהחידה הזאת מרחפת בחלל האוויר וטרם נמצאה לה תשובה.

כבר שבוע ימים מאז שהפציע גדעון סער למסכי החדשות והצהיר כי הוא קורא לנתניהו ללכת לפריימריז בזק, לבחור יו"ר לליכוד ולמנוע בחירות. בקושי שתי יממות חלפו מהרגע בו הכריז מנדלבליט את הכרזתו הדרמטית על הגשת כתב אישום בסעיף שוחד נגד נתניהו, וכבר רץ סער לאולפנים והתחיל את מה שנראה היה כתחילתו של פוטש במפלגה.

סער לא רק שאינו טיפש, הוא גם איש ליכוד וותיק. אף אחד לא צריך לספר לו מה המשמעות של הליכה נגד המנהיג במונחים ליכודיים. אף אחד לא צריך ללמד אותו מה הד.נ.א. של המפלגה שמתפארת בהיותה האנטי תזה של מפלגת העבודה, שם נשלפות הסכינים בנוהל נגד כל יו"ר מכהן.

סער יוצא להרפתקה מסוכנת. הוא יודע היטב איזה מחיר הוא ישלם אם היא תיכשל, אין לו מקום לטעויות והוא נכנס למסלול של הכל או כלום. או שהוא מצליח ומציב את עצמו בהנהגת הליכוד, או שהוא נזרק בחזרה מחוץ למפלגה ואולי אף מחוץ לפוליטיקה בכלל. לא מזמן הוא רק חזר מפסק זמן פוליטי והוא בהחלט עלול לחזור לשם והפעם באופן קבוע.

מה ראה לשטות זו. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

ודווקא העובדה שסער יודע היטב את כל זה, מעצימה את החידה עוד יותר ומחדדת את התהייה לאן האיש חותר, מה התכנית שלו, מדוע הוא נוטל סיכון גדול כל כך ומנין יש לו את האומץ לעשות את מה שלא עשו מעולם בליכוד, מדוע הוא ממשיך למתוח ביקורת על נתניהו ועל הליכוד ולטעון שראש הממשלה צריך להתפטר? סער שפיקח היה מה ראה לשטות זו?.

החידה הזאת מייצרת שני תרחישים אפשריים. האחד הוא שסער עוד לא סיים את מלאכתו, עוד לא אמר את מילתו האחרונה ויתכן שבהמשך הוא ישלוף שפנים נוספים מהכובע שיסבירו לאן פניו מועדות. התרחיש השני הוא שסער אכן טעה, אולי מיהר מידי, לא חשב עד הסוף ויתכן שהוא באמת עלה כבר על מסלול ההתרסקות.

ויש עוד מישהו שמכיר היטב היטב את הליכוד, מכיר היטב את המפה ויודע היטב את המצב. והמישהו הזה יושב בבלפור, או מתהפך שם על משכבו ושואל את עצמו בדיוק את אותן השאלות ששאלנו כאן. אבל אצלו השאלות הללו מתורגמות מהר מאוד למעשים.

קמפיין הרדיפה אינו רלוונטי

בערבו של יום שלישי התקיים מבחן מעשי נוסף למצבה האמיתי של מפלגת הליכוד, כשבתל אביב התאספו אלפי אוהדי נתניהו מכל הארץ וקיימו מפגן תמיכה ענק. בליכוד התכוננו להפגנה מראש וניסו לגרום לכמה שיותר שרים וח"כים מהמפלגה להשתתף בה. אחת התכניות המקוריות היתה שנתניהו עצמו יגיע גם הוא ויישא דברים.

אבל ככל שחלפו הימים החלו בליכוד לחשוש שמשהו לא יעבוד בתכנית הזאת. השרים וחברי הכנסת לא מיהרו להתלהב ולא מיהרו לאשר את השתתפותם, בליכוד חשבו אפילו להוציא הוראה שאין לח"כים להשתתף בכלל, כדי למנוע את המבוכה הכרוכה בנוכחות דלה של נבחרי ציבור. בסופו של דבר, הנוכחות המצומצמת של הח"כים בהפגנה הצטרפה למבוכה שנגרמה מהמחלוקת הציבורית סביב השאלה כמה אנשים באמת השתתפו באירוע.

ההפגנה עצמה היתה סוערת ואמוציונלית. אלפי תומכים מכל רחבי הארץ הניפו כרזות בהן נכתבו סיסמאות חיזוק לנתניהו וביקורת קשה על הפרקליטות ומערכת המשפט. עוד לפני שהסתיים האירוע כבר דובר על הפגנות המשך שיתקיימו בימים הבאים ובאופן כללי מדובר היה באירוע חיובי עבור נתניהו והליכוד. אבל יחד עם זאת הגיעו גם המסקנות שדרשו גם הן חשיבה נפרדת.

באותו ערב בו התקיימה ההפגנה, התפרסמו גם סקרים ראשונים שנערכו אחרי החלטתו של מנדלבליט. הסקרים לא בישרו טובות וצפו התחזקות לכחול לבן וירידה קלה לליכוד או לפחות דריכה במקום. הסקרים בדקו גם תרחיש בו גדעון סער הוא זה שמוביל את הליכוד וקבעו כי במקרה כזה המפלגה יורדת בכארבעה עד שבעה מנדטים.

הסקרים צפו גם שמערכת בחירות שלישית לא תשנה את מפת המנדטים באופן דרמטי ולכן הסיטואציה במוצאי הבחירות צפויה להיות זהה לזו של מוצאי הבחירות האחרונות. שום תועלת לא תצמח מהבחירות הללו ולא נראה שתהיה פריצת דרך משמעותית שתאפשר הקמת ממשלה בקלות.

בתקופות יפות בעבר, נתניהו היה אמור להתחזק אחרי ההכרזה הדרמטית של היועץ המשפטי. את כוחו הפוליטי בונה נתניהו כבר שנים רבות על שני מוטיבים מרכזיים: תדמית מר ביטחון וקמפיין רדיפה. ולכן אחרי רדיפה כזאת הרייטינג היה אמור לעלות לפחות במקצת – אבל זה לא קרה.

ההחלטה האחרונה של היועץ המשפטי שינתה במקצת את התמונה. הפעם נתניהו כבר לא יכול לגדול על בסיס הרדיפה הזאת משום שהמילה שוחד היא מילה חזקה מידי. נתניהו לא יכול להתמודד עם אישום כזה רק באמצעות קמפיין רדיפה, זאת בשונה מתרחיש בו האישומים היו מסתיימים במרמה והפרת אמונים, שם כבר היה ניתן לנצל זאת לקמפיין רדיפה אפקטיבי ומשנה מציאות.

את ההוכחה לכך קיבל נתניהו אחרי ההפגנה בתל אביב. השרים הכי קרובים אליו כמו יריב לוין, זאב אלקין, ישראל כץ, האנשים שהוא בטח בהם וראה בהם את הגרעין הקשה שלו, לא מיהרו להופיע בהפגנה הזאת, חלקם מצאו תירוצים כמו אירועים פרטיים, התחייבויות קודמות ועוד, אבל חלקם אמרו את האמת במפורש והודו שהם לא יכולים להיות מזוהים עם הפגנה שמהותה מחאה נגד מערכת המשפט, מערכת הכפופה לפחות רשמית לממשלה ולכנסת בה הם מכהנים.

נתניהו עושה את החשבון ומבין שגם קמפיין רדיפה חזק ככל שיהיה, כוחו מוגבל מאוד והוא יוכל להתנהל רק עד גבול מסוים. הוא לא יוכל ללכת רחוק מידי ולגרור רשמית את קמפיין הבחירות שלו למרד טוטאלי ומוחלט שיוציא את העם לרחובות ללינץ' במערכת המשפט כולה. גם השרים הקרובים אליו לא יאפשרו לו את זה ורמז ראשון לכך הם כבר שחררו לו השבוע.

נתניהו מביט בתמונות והסרטונים מההפגנה ומבין שהבייס שלו כבר לא מבוסס על לוין ואלקין, אלא על הפעיל החברתי רן כרמי בוזגלו, הפובליציסטית גלית דיסטל אטבריאן או עו"ד יורם שפטל, כולם פעילי ימין חיוביים ונחמדים שהובילו את ההפגה ואת המחאות מול בית היועהמ"ש בפתח תקוה, אבל הם לא מהווים כח שיביא לו את העליה התלולה במנדטים, עם כל הכבוד.

במצב כזה, חשוב לו לשמור קודם כל על הקיים, על הגרעין הקשה של 33 מנדטים שהליכוד הביא בבחירות האחרונות. עם הגרעין הזה אפשר יהיה בהמשך לבנות שוב בלוק ימין שיסכל קודם כל אפשרות של ממשלת שמאל ויהווה נקודת פתיחה למאמצים שיתחדשו שוב להקמת ממשלה אחרי הבחירות הבאות.

אבל כאן הוא מבין שוב עד כמה קפץ עליו רוגזו של סער.

כאוס מעבר לפינה

החידה ושמה סער מספקת כאמור שני תרחישים. נתניהו יושב בביתו או מתהפך על משכבו ומנסה לשאול את עצמו מה זומם סער, לאן הוא חותר, איזה תרחיש נכון יותר והיכן הוא יכול להזיק לו.

בהנחה שסער אכן עשה טעות, לנתניהו אין הרבה סיבות לדאגה והוא יכול להיות רגוע באשר לבלוק שלו. סערת סער תהיה מכה קלה בכנף וזה יסתיים בלא כלום. אבל מאידך, התרחיש השני מדאיג דיו. עד כמה מדאיג? עד כדי כך שנתניהו לא מיהר לערוך פריימריז בזק כפי שביקש סער.

הרי אם נתניהו לא היה חושש מכלום, מיד אחרי ההצהרה של סער הוא היה יוצא בהצהרת "אני מוכן" משלו. הוא היה הולך לפריימריז מהירים ומביס את סער בנוק אאוט. הפוטש בליכוד היה באמת מת סופית וסער לא היה יכול להתקומם יותר בעתיד הנראה לעין. אבל אם נתניהו בחר שלא לעשות זאת, אולי הוא יודע משהו או חושש ממשהו שעדיין לא כולם רואים.

אולי סער לא יצא לתקשורת לפני שהכין שיעורי בית, דיבר עם האנשים המתאימים וכרת בריתות פוליטיות חדשות, אולי, סיכוי נמוך שזה קרה אבל עדיין אין לפסול אפשרות כזאת. ומזה חושש נתניהו.

נתניהו פוליטיקאי מספיק חכם כדי לבנות תאוריות שיתכן וסער עצמו אפילו לא חשב עליהן. הרי על פי חלק מהסקרים כבר עכשיו יש ירידה בכוחה של הליכוד ובשתי המפלגות הגדולות יש מספיק חברי כנסת הממוקמים על גבול המקומות הריאליים והם חוששים על עתידם. החשש הזה עלול להתעצם עד כדי כך שהם יהיו מוכנים לשמוע על כל תרחיש שימנע בחירות וישאיר אותם בכנסת.

מזה חושש נתניהו. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

התקדים המסוכן כבר נוצר בבחירות לתפקיד יו"ר הליכוד בכנסת כשלא פחות מ-11 ח"כים נתנו את קולם בהצבעה חשאית למועמד של סער. בשבוע האחרון קמו גם כמה ראשי ערים חברי ליכוד והצהירו על העברת תמיכתם לסער, כל הנתונים הללו יכולים להעיד על מגמה ראשונה כלשהי של זרמים לא רצויים במפלגה.

נוסיף לכל זאת את הקמפיין שנמצא באוויר כבר הרבה זמן, בו כל ראשי המפלגות מצהירים על הסכנה שבהליכה לבחירות שלישיות, מתוך מטרה לגלגל את האשמה על הצד שכנגד, אבל בסופו של דבר האזרח מן השורה קולט את המסר וכך גם חברי כנסת מסוימים, מצב כזה יכול להוביל לכך שמישהו יקום ויעשה מעשה מפתיע כדי להיות הגיבור המציל את ישראל מבחירות.

ככלל, מילת המפתח בפוליטיקה כיום היא ההפתעה. בחודשים האחרונים נוצר מצב שרק מהלך בלתי צפוי יכול לשנות את המציאות. אחרי ארבע שנים של קואליציה יציבה וחדגונית, נוצר מצב שמהלכים לא צפויים החלו לשנות את המפה. זה התחיל בהתעקשות הלא ברורה של ליברמן לא להצטרף לגוש הימין, המשיך בכך שהוא לא שלל חבירה לגוש שמאל וערבים, זה המשיך בחיפזון הלא צפוי של היועץ המשפטי לממשלה לפרסם את ההחלטה על השוחד וזה נמשך גם במהלך הלא צפוי של סער שעשה את הבלתי ייאמן ופתח קרב בתוך הליכוד.

במציאות בה כל הסקרים צופים שהבחירות הבאות יניבו את אותה תוצאה בדיוק, מתחדדת ההבנה שרק מהלך מפתיע ובלתי צפוי יכול לשנות את המצב. רק מצבים של הפרת הבטחה, בגידה או בריתות חדשות בפוליטיקה יכולים להביא שינוי.

נתניהו חושב על כל זה ומבין שאי אפשר להתייחס לסער כאפיזודה חולפת, אי אפשר לבטל במחי יד את האיום שהוא מציב ואי אפשר להתעלם מהתמרורים בהם הוא מנפנף. אמנם הסיכויים שסער יצליח לעשות מהלך דרמטי שובר שוויון הם נמוכים מאוד, אבל לזעזע את המערכת הוא מצליח כבר עכשיו וזה ההישג הראשון שלו. אז מי לידיו יתקע שסער לא ימשיך הלאה וינקוט מהלך דרמטי נוסף כלשהו? הרי על פי המגמה בה החל, יש סיכוי כלשהו שהוא ימשיך ויפתיע גם בהמשך.

כולם מצפים לבלתי צפוי

בסיכומו של דבר, חידת סער יחד עם לקחי ההפגנה ומסקנות הסקרים, יצרו תמונת מצב חדשה שדרשה מנתניהו חשיבה מחודשת והוא אכן עשה זאת. כבר למחרת היום בצהרי יום רביעי הפציע פתאום יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין בהצהרה שרעיון ממשלת האחדות חזר לשולחן הדיונים.

מדובר באמירה מפתיעה ואפילו קצת מנותקת. כל אנשי כחול לבן הצהירו שוב ושוב כי לא ישבו עם נתניהו אחרי שכבר הוחלט להגיש נגדו כתב אישום, הפערים שכבר נדונו בין המפלגות לא ניתנים לגישור אבל אדלשטיין התעקש שהוא הולך על זה.

הוא זימן את נציגי שתי המפלגות לפגישות אישיות, זאת ככל הנראה בהוראה ישירה מנתניהו, תוך הבנה שאחרי שרעיון כזה עולה לאוויר ויוצא לתקשורת, כחול לבן כבר לא יכולה לסרב. ואכן במפלגה בירכו על היוזמה, בירכו מן השפה ולחוץ כאשר בפועל ההבנה היא כי היוזמה לא תניב שום תוצאה.

גם בליכוד יודעים היטב שהמתווה שהציע אדלשטיין חסר תוחלת, כחול לבן לא יסכימו לכך שנתניהו יהיה הראשון ברוטציה ולאחר מספר חודשים ייצא לנבצרות, משום שהם חוששים ממה שהוא מסוגל לעשות בחודשים הללו כמו למשל להפיל את הממשלה וללכת שוב לבחירות מחדש. אבל בליכוד בונים על זה שהיוזמה תעניק כמה ימים של חסד במשא ומתן כל שהוא ולאחר מכן ניתן יהיה להאשים את כחול לבן בהליכה לבחירות.

אדלשטיין בהצהרתו השבוע. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אך הרווח המשני ואולי העיקרי שיש במהלך היא עצירת כל פעולה אחרת אם קיימת ביוזמת סער. הרי ברגע שרעיון האחדות שוב חוזר לשולחן, זה מחזיר את נתניהו להובלת המשא ומתן ומוריד את כחול לבן ממגעים אחרים שאולי מתנהלים. כך שאם סער כבר התחיל באיזושהי יוזמה, הרי שהדיבורים על אחדות יכולים לסכל את אותה יוזמה או לפחות לעכב אותה.

וגם אם תכנית כזאת לא באמת קיימת, אזי לפחות השיח הציבורי עובר לעסוק במגעים לאחדות ופחות במלחמה החדשה שהצית סער בתוך הליכוד. ממהלך כזה אין לליכוד מה להפסיד וזה יכול להביא רק תועלת.

אז אם יש דבר אחד אותו הצליח סער בוודאות לעשות, זה לטלטל את המערכת. הוא הצליח לגרום לנתניהו להגיב, לשנות תכניות ולפעול בהתאם למציאות החדשה.

הסיטואציה הזאת מביאה בכנפיה מסקנה נוספת: ניתוח פשוט של המצב כפי שנתניהו עושה, מעלה שבאופן ריאלי נתניהו לא מצליח להרכיב ממשלה, לא אחרי הבחירות הבאות ובוודאי שלא בשבוע וחצי שנשארו עד לתום 21 הימים אחריהם תתפזר הכנסת אוטומטית. כפי שזה נראה לנתניהו אין הרבה סיכוי לראות את עצמו ממשיך בראשות הממשלה והוא מבין שגם הוא תלוי בגורם ההפתעה. גם המשך ישיבתו בבלפור תלויה רק במהלך מפתיע ובלתי צפוי שצריך לקרות ובלי זה, גם התפקיד שלו כבר לא בטוח. המערכת הפוליטית על כל צדדיה סומכת אם כן על הבלתי צפוי שאולי יפציע.

חמאס אינו חבר

ובינתיים בדרום, נמשכת שגרת המלחמה, שגרת הירי ושגרת התסכול מכך שמדינת ישראל כאילו שכחה חצי מיליון אזרחים ולא מתרגשת מכך שהם משמשים ברווזים במטווח. פחות משבועיים חלפו מאז החיסול הממוקד של מפקד הג'יהאד בהאא אבו אלעטא וישראל שוב חטפה השבוע ירי משמעותי לדרום.

הירי הזה העמיד את מערכת הביטחון במבוכה. ישראל התפארה בחיסול ההרואי של המפקד והעניקה למבצע את השם הראוותני 'חגורה שחורה', מושג הלקוח מעולמות של גבורה גופנית וגאווה ביכולת ההיאבקות והניצחון, ולא בכדי.

בשנים האחרונות שינתה ישראל את הגישה כלפי חמאס מתוך הבנה שארגון הטרור הזה לא הולך לשום מקום והוא כאן כדי להישאר. ובכאלה מקרים כפי שכבר נעשה במקומות אחרים בעולם, הפטנט הוא למצוא אויב חדש מסוכן יותר וכך בעצם להכשיר כביכול את האויב הקודם הנראה כמאיים פחות.

על פי חלק מהקונספירציות, ארה"ב עשתה כך עם איראן כשהמציאה את דאע"ש ובכך הכשירה למעשה את שיתוף הפעולה עם איראן שפתאום נראתה מתונה יותר. בישראל זה עבד עם אש"ף, ארגון הטרור שהפך להיות רשות פלשתינית לגיטימית רק מתוקף העובדה שהיה את חמאס שנחשב מסוכן יותר ושטף את ישראל בפיצוצי אוטובוסים ובים של דם ושכול.

תקיפות צה"ל השבוע ברצועה. צילום: עבד רחים חטיב, פפלאש 90

אחרי שחמאס התבסס בעזה, קמו ברצועה ארגונים שנקראו תחילה קיקיוניים, אחר כך סוררים ולבסוף קרמו עור וגידים ונהיו זרוע רשמית של הג'יהאד האסלאמי. לצד הדאגה מהאיום שהם מהווים, עצם קיומם יכול להיות פתאום תירוץ טוב לנהל מגעים עם חמאס.

פתאום גם חמאס הופך לישות רשמית ופחות לארגון טרור וישראל כבר מנהלת איתו בפועל מגעים בתיווך מצרי. המטרה היא להגיע להסדרה ארוכת טווח בחסות מצרים וקטאר ובכך להחזיר את השקט המיוחל לתושבי הדרום, מתוך הבנה שאין פתרון צבאי לצרעת העזתית. למרבה האבסורד, ממשלות ימין של נתניהו, ליברמן ובנט הן אלה שיישמו את המדיניות הזאת הלקוחה בעצם ממצע מפלגות השמאל.

הג'יהאד הפך להיות האויב המשותף עליו אפשר להתבסס כדי לקדם הסדרה כזאת. כך נכנס לעזה הכסף הקטארי וכך ננקטה גם מדיניות ההבלגה וההכלה מול עזה. מבצע חגורה שחורה אמור היה להוות אבן דרך חשובה במהלך כדי לסמן את הג'יהאד כאויב ולבסס את המגעים עם חמאס.

אבל בפועל משהו השתבש. הג'יהאד המחוצף העז לירות שוב לישראל גם אחרי שהמפקד הנערץ חוסל ובכך ערער מעט את התזה. עכשיו יהיה יותר קשה לבנות מדיניות לפיה חמאס שולט בגובה הלהבות בעזה ולכן צריך לדבר איתו. פתאום גם חמאס הפך לאשם. גם בתוך הרצועה גברה התסיסה נגד חמאס, ההסתה המטורפת שניהל הארגון נגד ישראל לאורך השנים חוזרת אליו עכשיו כבומרנג והתושבים מכנים את חמאס בוגדים בגלל ההבלגה היחסית שלהם מול ישראל.

מגדל הקלפים שנבנה בתל אביב ובקהיר פתאום מתחיל לקרוס. ההסדרה מול חמאס מתרחקת והרצועה הופכת למקום מסוכן עוד יותר שמציב מול ישראל אתגר משמעותי הרבה יותר, החגורה השחורה כבר לא נוצצת כל כך והירי השבוע לעבר הדרום הזכיר שבמקום לנפנף בחגורה עדיף לזכור כי 'אל יתהלל חוגר כמפתח'.

הטור פורסם הבוקר ב'יתד נאמן'