המהומה שחוללה ה'חונטה' המשפטית, הייתה רק 'פרומו' / יוסף טיקוצ'ינסקי

נדמה שלא היו ימים טובים לליכוד כימים הללו של ערב פריימריז, שנכפה על המפלגה אחרי שלא התקיימו במשך כמה שנים. הסומק חזר ללחיי פעילי הליכוד והאדרנלין חזר לזרום, כשנתניהו לא ראה כמעט את ביתו השבוע והוא חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה כדי לעורר את השטח ולהרחיב את התמיכה לקראת הפריימריז.

קילומטראז' כמו שנתניהו צבר השבוע, הוא לא צבר כנראה גם בראשית ימיו כמועמד טרי בליכוד. לא זכור דבר כזה שבתוך שבוע אחד כמעט ולא היה פעיל ליכוד, מתפקד או חבר מפלגה מקרית שמונה ועד באר שבע שלא פגש את נתניהו פנים אל פנים, פיזז מולו בכנסי התמיכה ואולי אף הצליח ללחוץ את ידו.

באולמות אירועים, מרכזי כינוסים, מתנ"סים, או אפילו סתם בסלון ביתו של ח"כ או פעיל דומיננטי כזה או אחר, הצטופפו תומכי נתניהו נלהבים וקידמו את פניו בשירה, בשילוט ובקריאות עידוד בגרון ניחר. הם האזינו לנאומים הנלהבים שנשא בפניהם והדרמטיות שאפיינה את האירועים הללו כבר לא נראתה זמן רב. מפלגת הליכוד שהתמקמה לה בשלטון כבר יותר מעשר שנים, כבר הספיקה לשכוח את האירועים הבוערים הללו, של פעילי שטח עם האש בעיניים.

אין מה לומר. נתניהו כמו נתניהו, יודע בדיוק איך להחזיר אליו את אהדת הקהל, את דעת הקהל, את תחושת האחווה והמסירות הבלתי מתפשרת שמרגיש פעיל ליכוד תומך נתניהו. יודע נתניהו את נפש תומכיו והוא מצליח לעשות בדיוק את מה שצריך כדי לסגור את השורות, לחשק את מעגלי התמיכה ולהחזיר את התמיכה הבלתי מעורערת.

נתניהו עמד על הבמות או על הכיסאות המאולתרים שמצא בדרכו, ושלהב את הקהל שלו כמו שרק הוא יודע. הוא דיבר על ההישגים המדיניים, על הבריתות החדשות שכרת עם מדינות העולם, על האומץ שהיה לו לעמוד מול הממשל העוין של אובמה ועל השקט הביטחוני היחסי השורר בגבולות ובתוך ישראל. הוא חזר שוב ושוב על דף המסרים החדש של הליכוד הדוגל בקמפיין פוזיטיבי ופחות בקמפיין הגעוולד המסורתי. וזה עבד, ועוד איך.

רק מילה אחת לא נשמעה בכל הכנסים הללו, מילה נפיצה מאוד מהשורש ס.ע.ר. דווקא שמו של האיש שהצית את כל החגיגה הזאת, לא הוזכר שם ביותר מאשר רמזים קלים.

הרי כל זה קרה רק בגלל דבר אחד: שבפעם הראשונה מזה הרבה מאוד שנים, מישהו בליכוד העז לקרוא תיגר על שלטונו של נתניהו, מישהו אחד העז לסדוק את חומת המוסכמה הבלתי כתובה, החקוקה על ליבו של כל תומך ליכוד ואומרת כי הליכוד זה בעצם נתניהו ונתניהו זה הליכוד.

הקמפיינים המוצלחים שערך נתניהו לאורך מערכות הבחירות האחרונות, הצליחו לשרטט סדר יום חדש בליכוד ולחלחל את המסר שבלי נתניהו אין הליכוד. רק הוא מנהיג ימין ומי שאינו תומך בלב שלם בנתניהו, הרי שהוא כבר איש שמאל. מפלגת הליכוד הפכה הלכה למעשה למפלגה של איש אחד.

גם המילה שמאל הפכה למושג של מוקצה מחמת מיאוס וגם זה בזכות המושגים שהציב נתניהו כסטנדרט. המסרים שהוא החדיר היו מאוד פשוטים: ימין זה טוב, שמאל זה רע, ומי שיודע להיות ימין זה רק ביבי. בהתאם לכך, חייבים שרק נתניהו יעמוד בראשות הממשלה משום שרק הוא יידע לשמור על ישראל מפני ממשלת שמאל.

בין מציאות לאווירה

רוב מתפקדי הליכוד, לא ידעו אם כן איך לבלוע את המציאות החדשה בה מתעורר מישהו מתוך שורות המפלגה ומנסה לשכנע אותם שיש גם ימין חוץ מנתניהו, ושמפלגת הליכוד היתה גם לפני נתניהו ואפילו כמפלגת שלטון. אבל בתכל'ס, זה עבד. בבת אחת המפלגה כאילו ניעורה לחיים ורק על זה לבד נתניהו צריך לשלוח זר פרחים גדול מאוד לגדעון סער.

התוצאה של שבוע עמוס כזה היא שהבייס של נתניהו נצמד אליו הרבה יותר, גם הרבה מהמתלבטים שישבו על בגדר נסחפו באווירה וחזרו למעגלים שסביב נתניהו, בסך הכול יכול נתניהו להגיע לשבת הקרובה נינוח ומרוצה, ולבקש לשבת בשלווה בלי שיקפוץ עליו רוגזו של סער.

אבל רוגזו של סער קופץ והוא די מטריד את מנוחתו של נתניהו. בפועל, על פי כל הסקרים ולמרות התמיכה האדירה שזכה לה נתניהו, קיימת זליגה מסוימת בתוך המפלגה לכיוונו של סער וגם הוא מצדו חורש את הארץ ומגדיל את מעגלי התמיכה בו, אם כי באופן מצומצם יותר.

לסער אין סיכוי לנצח את נתניהו, הוא בוודאי לא יוכל לרשת את תפקיד יו"ר הליכוד ביום חמישי הקרוב. כולם מבינים את זה וסער עצמו אפילו לא חותר לזה. אבל יש לו כוונה אחרת ובדיוק ממנה חושש גם נתניהו.

המלחמה בין נתניהו לסער תהיה על כל אחוז שינסה סער לנכס לעצמו. סער ינסה להגדיל את כוחו ולהגיע לכמה שיותר אחוזי הצבעה עבורו וכל אחוז נוסף יהיה הצלחה. המטרה של סער כרגע היא לא לכבוש את ראשות הליכוד אלא לקבוע מציאות לפיה יש גם הליכוד ללא נתניהו. יש גם ממשלת ימין שאינה ביבי.

ככל שיגדלו אחוזי התמיכה בסער, כך דעת הקהל במפלגה ומחוצה לה תהיה לטובתו. כל אחוז נוסף נותן לו עוד קצת לגיטימציה ומעניק תעודת הכשר לכך שיש גם הליכוד וימין ללא נתניהו. ואת זה מנסים בבלפור למנוע.

יתרה מכך: החלום הוורוד של סער הוא להגיע לשלושים אחוזי תמיכה, מספר שיכול להיות מציאותי למרות סיכוייו הנמוכים. במקרה כזה, דעת הקהל בליכוד תהיה לטובתו עד כדי כך שאם הבחירות הקרובות יסתיימו ללא הכרעה, יוכל סער לשכנע שליש סיעה לפרוש איתו מהליכוד, לחבור לממשלה עם כחול לבן ולהציל את ישראל מבחירות רביעיות. השטח כבר ייתן לגיטימציה לצעד כזה גם משום כוחו של סער שכבר צבר תמיכה ואהדה וגם בגלל התסכול המתמשך מהמשבר הפוליטי.

משום כך הפך סער להיות המטרה המרכזית בבנק מטרות החיסול של נתניהו. את כל התותחים הכבדים הוא הפנה כעת למאבק הזה. וזה לכשעצמו מעלה תחושה מעט לא נעימה. הרי נתניהו לא נלחם כאן על חייו הפוליטיים, הוא לא נלחם על כסאו כיו"ר הליכוד, הכיסא הזה מובטח לו בכל מקרה. על מה הוא נלחם? על מספר האחוזים שיקבל סער, האם המספר יהיה חד ספרתי או שיטפס לכיוון השלושים אחוז.

בשביל זה עוזב נתניהו את כל עיסוקיו וחורש את הארץ לאורכה ולרוחבה, בשביל זה הוא משקיע את כל זמנו ואת כל הכישרון הפוליטי והרטורי שלו, על זה הוא נלחם כאילו אין מערכת בחירות בפתח וכאילו אין מדינה לנהל בינתיים. במאמר המוסגר יוזכר כי בזמן הניסיונות להקמת ממשלה, איימו נתניהו וגנץ כי לישראל יש איומים ביטחוניים משמעותיים שבגללם חייבים להקים ממשלת חירום. אבל כעת משום מה אף אחד לא זוכר את האיומים הביטחוניים הללו. המסקנה היא אחת מהשתיים: או שהדיבור על איומים היה שקר, או שמישהו עכשיו מסכן את כולנו בכל שהוא מתעסק בדברים אחרים במקום בזה.

כשחושבים באמת על מהות המאבק בין נתניהו לסער, פתאום הדרמה המחשמלת המורגשת בכנסי הליכוד, כבר לא מרשימה כל כך, יש בה אפילו מעט טעם לפגם. לא נעים לחשוב שמנהיג בסדר גודל של נתניהו, שאין חולק על כך שהמערכת הפוליטית כיום לא מציעה אף מנהיג או פוליטיקאי שישווה לו או שיתקרב אליו בכישרון וביכולת, מבזבז את כל זמנו וכישרונו כדי להילחם במישהו מתוך המפלגה שאפילו לא מערער על שלטונו.

סער מצדו מפעיל גם כן את התותחים הכבדים ככל שיש ברשותו. הוא מדגיש בקמפיין שלו שרק הוא יכול לחלץ את ישראל מהמשבר משום שעל פי הסקרים, מפלגת הליכוד בראשותו תקטן אמנם, אבל גוש הימין יגדל משמעותית מה שיאפשר יותר בקלות להקים ממשלת ימין. בסרטוני התעמולה שלו הוא מצייר את עצמו כסיוט הגדול של גנץ ולפיד, למרות שזה לא נכון כי גנץ ולפיד יעדיפו את סער בראש הליכוד משום שאיתו אפשר יהיה להקים ממשלת אחדות.

בכך מבקש סער למעשה להזכיר בין השורות כי כשנתניהו אומר שרק ממשלה בראשותו היא ממשלת ימין, זה לא נכון משום שבפועל ביבי לא מצליח להקים ממשלת ימין ואילו הוא יכול בהחלט לעשות זאת, הוא רומז שנתניהו מממש את מדיניות השמאל בכך שהוא חותר להסדרה מדינית מול חמאס ומעביר לו כסף, סער רומז לכך שמשפחה ממוצעת בישראל לא יכולה לגמור את החודש ולא מסוגלת לרכוש דירה. סער מבקש בעצם לחדד את העובדה שהחשמל באוויר בכנסי הליכוד הוא אוויר חם ותו לא, משום שנתניהו לא באמת מספק את התשובות שמבקש מצביע ימין שפוי לקבל והוא בסך הכל מלבה ומעצים את ההערצה העיוורת השוררת כלפיו בקרב מצביעי הליכוד, הערצה המבוססת על התלהבות ורגש יותר מאשר על מציאות ושכל. ועל זה ניטש המאבק שיימשך עד ליום חמישי הקרוב.

הצביעות השקופה תימשך

ובעולם אחר כמעט ביקום מקביל, התנהל השבוע מאבק נוסף שנמצא כנראה רק בראשיתו, בתוך קבוצה קטנה וסגורה השומרת כבר שנים ארוכות על הומוגניות וסטריליות משלה ובעיקר על היותה מנותקת מהעם ומהמציאות.

מערכת המשפט בישראל מוצאת את עצמה במבוכה מול שר משפטים שהתמנה לתפקיד זמני עד שתקום ממשלת קבע בישראל, והשר הזה מחליט משום מה ליישם את מה שהימין צועק כבר 42 שנה. דווקא בתקופה זו בה הצליחה הפרקליטות לגבש כתבי אישום נגד ראש הממשלה שלא מוכן לפנות את כסאו, מגיע שר משפטים מטעמו ומחליט להשתמש בסמכות שמקנה לו החוק כדי לבצע מינוי לתפקיד פרקליט המדינה במקום שי ניצן המסיים את תפקידו.

כל מערכות המשפט נזעקו השבוע ויצאו למחאה תקשורתית גורפת נגד מינויה של אורלי בן ארי-גינזברג לממלאת מקומו של שי ניצן. אף אחד לא פקפק ביכולת שלה למלא את התפקיד, אבל על גבה השחוח הם ניהלו את המאבק בשר אוחנה, שהשתמש בזכות שלו שלא להתייעץ עם היועץ המשפטי לממשלה ועם נציב שירות המדינה לפני שהוא מכריז על המינוי.

את האזרח הממוצע בישראל לא ממש מעניין מי יושב על כס פרקליט המדינה ואת מי הוא משרת. אבל מה שכן מעניין את הציבור בישראל זאת התופעה, התופעה הקיימת כאן כבר 42 שנה מאז שהימין עלה בפעם הראשונה לשלטון בניצחונו של בגין. המציאות שהתקבעה מאז היא שרוב העם אכן ימני אבל מערכות המשפט נותרו בשליטת אנשי שמאל העושים בהן כרצונם. דוגמאות למכביר ניתן למצוא במאמריו של עמיתנו ר' חיים ולדר הי"ו אשר כבר שנים ארוכות מוביל את הזעקה על התופעה המקוממת, על עליונות מערכת המשפט והניתוק שלה מהעם.

עם ישראל כאילו התרגל שיש את האזרחים ומולם יש את מערכת המשפט והתקשורת, קומץ קטן יחסית שמנהל את המדינה ושולט גם על הרשות המחוקקת ונבחרי הציבור. כבר שנים ארוכות שכולנו התרגלנו לרטון על תופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, כיצד למשל נתניהו עומד לדין בכתבי אישום שבקושי מחזיקים את עצמם ולעומת זאת פרשות חמורות בהרבה הקשורות בשמם של גנץ, אשכנזי, ברק ועוד, אפילו לא נחקרות.

כבר שנים ארוכות הרגילו אותנו לרטון על התקשורת המציגה את המציאות רק מהזווית שלה, השמאלנית בדרך כלל וכיצד הזווית הימנית שלא לדבר על הזווית הדתית – חרדית אינה באה לידי ביטוי. המציאות שהתקבעה היא שהימין נמצא אמנם בשלטון רוב הזמן אבל הוא לא באמת שולט במדינה.

וכשהתופעה הזאת עולה לסדר היום שוב ושוב במקרים כאלה ואחרים, כולנו משמיעים שוב את אותן טענות צודקות. וכאן הבן שואל: איך יתכן שהמציאות הזאת כל כך שקופה, כל כך ידועה, כל כך ברורה, ועדיין היא נמשכת? כבר 42 שנה שהשיירה נובחת והכלבים עוברים. הימין ימשיך לצעוק ולזעוק אבל המערכת תמשיך לעבוד בדיוק באותה צורה, האם מערכת המשפט לא טורחת אפילו לנסות לייפות מעט את המציאות ולו רק כדי לא להציג את הצביעות בצורה שקופה כל כך?

השאלה הזאת התחדדה מאוד השבוע מול זעקת מערכת המשפט כולה נגד המינוי של אוחנה. הרי מדובר במינוי זמני של שר זמני, הרי התקווה של כולם היא שבתוך חודשים ספורים תקום ממשלה ואפשר יהיה לדון מחדש על מינויים קובעים חדשים גם לתפקיד שר משפטים וגם לתפקיד פרקליט המדינה. אז על מה הזעם של המערכת נגד שר שלא מיישר קו עם החונטה, האם בכירי המערכת לא מנסים אפילו לרגע להיראות כאילו ממלכתיים, לספוג את האירועים, להכיל אותם ולהמשיך הלאה? הם לא מנסים אפילו לשנות ולו משהו מההתנהלות שהימין זועק נגדה בכל פעם מחדש?

קשה לענות תשובה אחת חד משמעית על השאלה הזאת. התופעה דורשת דיון מעמיק והיא ראויה להבנה סוציולוגית רחבה יותר. אולם באופן פשטני וקצר אפשר לומר שהתשובה היא אכן – לא. למערכת אין בושה והיא תמשיך להתנהל כך רק מסיבה אחת ויחידה: כי היא יכולה. כל זמן שאפשרי לשלוט ולקבוע, זה יקרה למרות הצעקות ולמרות הצביעות השקופה.

בשורות הימין אין חולק על כך שהדבר שבגין היה צריך לעשות כבר ב-77 היה לרענן את מערכות המשפט והתקשורת, להחליף את הקודקודים שם בלי לפחד ממה יאמרו. אבל מאז ועד היום, כל ראשי הממשלות ושרי המשפטים פחדו לעשות זאת, ניסו להיות ממלכתיים מול מערכת הרחוקה בעצמה מכל ממלכתיות.

אבל עכשיו הגיע לשכונה בחור חדש והוא מתחיל פתאום לממש את מה שהימין צועק כבר שנים ארוכות, פתאום המערכת קולטת שיתכן והיא לא תוכל להמשיך להתנהל כך כי היא כבר לא תהיה יכולה. ולכן הם נחרדו כל כך ומיהרו לזעוק. הם מבינים פתאום שיש מישהו שמסוגל באמת להחליף אותם, להרחיק אותם מההגה. מישהו מסוגל לממש את האיום ולממש בישראל את מדיניות הימין.

מינויה של בן ארי לתפקיד הפרקליטה הוא פרומו, מבוא למה שנראה כאן אם ייבחר שר משפטים ימני שימשיך ליישם את המדיניות הזאת ולא רק לדבר עליה. המאבק יהיה קשה אבל גם במערכות השלטון מחלחלת ההבנה שהפתרון היחיד שיביא איזון בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת הוא לקחת מהרשות השופטת את היכולת הטכנית להמשיך בהתנהלותה, להחליף בפועל חלק מהאנשים שם, אין פתרון אחר.

הטור פורסם הבוקר ב'יתד נאמן'