צילומים: פלאש 90

כשנתניהו ינער את האבק, האתגר יחכה לו מימין לליכוד / יוסף טיקוצ'ינסקי

אחרי שהליכוד אמר את דברו הפנימי בפריימריז, הגיע העת לאתגר המורכב הבא: איך בונים גוש ימין • האם אנחנו בדרך לימים הרעים של ברית האחים' המסוכנת? • ובקיצור: מפלגת הליכוד תצטרך 'לעשות סדר' בנעשה מצד ימין שלה, לפני שהיא דואגת לעצמה

בשעה ששורות אלו נכתבות, עדיין לא נסגרו הקלפיות בפריימריז של הליכוד וטרם ניתן לדעת האם ועד כמה הצליח נתניהו לדחוק את סער לשולי המפלגה. אבל ביום שאחרי הפריימריז כשמפלגת הליכוד תתחיל להתארגן לדבר האמיתי לבחירות עצמן, היא כבר תגיע עייפה יותר ועם קצת פחות אנרגיות.

נתניהו בזבז את התחמושת הכבדה לפריימריז, הוא ערך מסעות מתישים לאורכה ולרוחבה של הארץ ופגש אלפי פעילים, העיר את השטח וגייס את כל הקסם והרטוריקה שלו במטרה לבסס את מעמדו בליכוד עצמו. את כל זה הוא לא יוכל לעשות שוב בבחירות לכנסת.

כשנתניהו ישוב ממסעותיו בארץ ויגיע הביתה, ינער את שולי בגדיו מאבק הדרכים ומשיירי פתקי הבחירות, הוא יביט לצד ימין וימצא זירה לא אופטימית בעליל. זירת התגוששות של רסיסי מפלגות, זירה שרחוקה מאוד מלאפשר את הקמתו של גוש ימין. הסקרים וההערכות מצביעים על כך שאין לליכוד מהיכן לגדול כל כך באופן משמעותי כל כך ולכן התקווה היחידה להגיע לאיזושהי הכרעה בבחירות, אם זה עדיין ריאלי, זה רק באמצעות גוש ימין חזק שיסייע לליכוד לגבש קואליציה של 61 מנדטים.

הגוש שמימין לליכוד, מה שכונה פעם בשם הכולל 'ציונות דתית', נמצא כיום באחת מתקופות השפל בתולדותיו. המפד"ל ההיסטורית כבר לא קיימת משום שהציבור הדת"לי עצמו כבר לא מאוגד תחת השקפה אחת. הזרמים בתוך הציונות הדתית חלחלו גם לצמרת הפוליטית והשפיעו עליה. כך בשנים האחרונות התחלק הגוש הזה לשתי מפלגות עיקריות: הבית היהודי והאיחוד הלאומי. הבית היהודי נחשבה למפלגה ליברלית יותר, האיחוד הלאומי ייצגה ציבור הנוטה יותר לכיוון החרד"לי, ועדיין הלכו שתיהן יחדיו.

אולם גם בתוך הגושים הללו החלו להיווצר זרמים ותת זרמים, מה שגרם בהמשך לבנט ושקד לפרוש מהבית היהודי ולהקים מפלגה יותר 'לייט' מהבית היהודי. באופן פרדוקסלי, הפכה הבית היהודי עצמה למעט יותר חרד"לית תחת הנהגתו של רפי פרץ, מה שגרם לרבים ממצביעי האיחוד הלאומי לחשוב אולי דווקא הבית היהודי בהרכבה החדש מייצגת אותם יותר במדויק.

פרץ של הפתעה

אל תוך המציאות הזאת, הגיע ההסכם שנחתם בשבוע שעבר, זמן קצר לפני כניסת שבת פרשת וישב ולפיו הוסכם על חיבור בין הבית היהודי לעוצמה יהודית, הנחשבת לאולטרה קיצונית ואפילו מעט מוקצה מחמת מיאוס בקרב קהלים מאוד גדולים ומשמעותיים בציונות הדתית.

מבחינה מהותית, ההסכם היווה נדבך נוסף בתדמיתה החדשה של מפלגת הבית היהודי שהפכה לקיצונית וימנית עוד יותר מהאיחוד הלאומי. מבחינה פוליטית ההסכם מהווה מנוף לחץ על סמוטריץ' להזדרז ולהיכנס גם הוא בחזרה לשותפות הוותיקה עם הבית היהודי ולהמשך הריצה המשותפת.

סמוטריץ' מצא אם כן את עצמו נבוך פעמיים. מבחינה פוליטית, פרץ עשה לו תרגיל. בשבועות האחרונים האיבה בין המפלגות הפכה גלויה והצדדים לא הצליחו להגיע לשום הסכמה שתוביל אותם לריצה משותפת, והנה מגיע פרץ ומתחיל לקבוע עובדות בשטח עם שותפים שנחשבים הרבה פחות טבעיים מאשר האיחוד הלאומי.

המבוכה השניה של סמוטריץ' היא המבוכה המהותית. הקהל הקיצוני יותר שהיה הבייס של האיחוד הלאומי, כבר יכול למצוא מנוחה בבית היהודי ולא אצלו. חבירה לבנט ושקד באמת לא באה בחשבון מבחינתו בגלל השוני המהותי, הקהל שלו זה לא הקהל שלהם ולהיפך. במבחן הזהות האיחוד הלאומי כבר לא כל כך מוצאת את דרכה בין המוטציה החדשה ששמה הבית היהודי, מפלגת נועם שנושפת בעורפה, בנט ושקד שהגדירו את עצמם מחדש והקושי למצוא קהל יעד מוגדר שיבדל אותה בסבך הזה.

למרות מלחמת הכל בכל השוררת בין רסיסי מפלגות הגוש הזה, מבינים כל הצדדים שאם הם לא יהיו תלויים זה בזה הם יהיו תלויים זה לצד זה. וכאן מתחילה המלחמה הפנימית שלהם בין האגו לבין ההבנה שבלי חיבורים ביניהם כולם יראו את הכנסת הבאה מבחוץ. פעילי המפלגה יזמו רעיון של הליכה לפריימריז גדולים רחבים, משותפים לבית היהודי ולאיחוד הלאומי ובהם יוכלו להתמודד גם פרץ, גם סמוטריץ', גם נציגים חדשים ואולי אפילו אילת שקד עוד לפני שהיא הכריזה על החלטתה האחרונה.

"פרץ הגה מהלך פוליטי מבריק". רפי פרץ ואיתמר בן גביר חותמים על הסכם לפני שבוע.

מדובר במהלך הכי הגיוני שגוש הימין יכול לעשות. פתיחת השורות לכוח הנהגתי חדש וקביעת הרשימה בידי הבוחרים, זה מה שיכול להחזיר את רוב מצביעי הגוש הזה ולמקסם את הכוח האלקטורלי. אבל בינתיים האיבה גוברת על השכל ולמרות הרצון הטוב, אף אחד לא באמת מצליח לגרום לזה לקרות.

פרץ עצמו הבין מיד, שמשמעות מהלך כזה היא הדחתו מתפקיד יו"ר הבית היהודי. למרות הרזומה העשיר שלו בתחומי החינוך והצבא, פרץ עדיין לא הוכיח את יכולותיו בזירה הפוליטית והוא הלך מעט לאיבוד בצילו של סמוטריץ'. בעיני רבים, היווה פרץ דוגמה נוספת לתופעה הנפוצה של אנשים מוצלחים מאוד במגוון תחומים, שאיבדו את כל זוהרם בזירה הפוליטית, הדורשת יותר חכמת המונים וערמומיות מאשר יכולות ביטחוניות, כלכליות או חינוכיות.

אבל בשבוע שעבר פתאום נראה שהמגמה משתנה ופרץ הגה מהלך פוליטי מבריק. הוא התעלם מרעשי הרגע הקוראים לפריימריז, המשיך לנהל כאילו מגעים עם האיחוד הלאומי אבל בינתיים סגר את ההסכם עם בן גביר. אפילו בתוך המפלגה עצמה לא ידעו על כך מראש, בכיר המפלגה ח"כ מוטי יוגב נשלח בכלל להמשיך את המגעים עם סמוטריץ' ופתאום הוא שומע בכלי התקשורת על ההסכם.

המהלך של פרץ לא התקבל בעין יפה ובכירי המפלגה עדיין דורשים מפרץ הסברים או לחלופין את ביטול ההסכם עם עוצמה יהודית, שנחשב בעיניהם כמהלך שנועד רק לסכל את הדחת פרץ ולא מהלך שנועד להגדיל את כוח המפלגה או את כוח הגוש.

חוסר ההסכמות שורר אם כן לא רק בין המפלגות אלא גם בתוך המפלגות עצמן. ובמצב כזה, תידרש עבודה רבה מאוד עד שמישהו יצליח אם בכלל לאסוף את השברים ולבנות מתווה בר קיימא שיאפשר את המשך קיומו של הגוש הזה.

מלכודת של זהב

מן העבר השני בתוך הגוש הזה עומדים בנט ושקד שהחליטו לצאת מחדש לדרך בה נכשלו בפעם הקודמת. קודם כל, עצם ההחלטה של שקד להמשיך עם בנט היא לא מובנת מאליה בכלל. גם בין השניים הללו שוררת איבה סמויה והרבה מתח זורם שם.

בפעם הראשונה שהם הלכו יחד והקימו את מפלגת הימין החדש, הם לא עברו את אחוז החסימה למרות שהסקרים צפו שהם יהיו מפלגה גדולה יותר מהבית היהודי – איחוד לאומי. נס ההצלה שלהם היה שנתניהו לא הצליח להקים ממשלה ולכן ניתנה להם הזדמנות שניה מהר מאוד, לפני שיפוג התוקף הפוליטי שלהם.

וכשהם חזרו, הם קיבלו הכל, את כל מה שרצו על מגש של כסף, ללא כל הסבר הגיוני. הרי לפרץ ולסמוטריץ' היו את כל הסיבות שבעולם להגדיר את בנט ושקד בהתאם לגודלם האמיתי ולתת להם מקומות נידחים ברשימה, רק כדי לספח את הקולות שלהם לאיחוד הזה. אבל במקום זאת התמקמו השניים בביטחה בקדמת הרשימה המשותפת שקיבלה את השם ימינה. ללא כל צידוק פוליטי, הגיוני, מוסרי או אלקטורלי.

"מן העבר השני בתוך הגוש". צילום: מרק ישראל סלם, פול

מהר מאוד הבינה גם שקד שבנט בנה לה מלכודת של זהב. הוא העניק לה את תפקיד היו"ר הבלעדי של ימינה, באופן רשמי היא זו שהובילה את מפלגת הימין הגדולה המאוחדת, אבל היא קלטה שההגה בכלל לא בידיים שלה. כבר למחרת הבחירות היא שמעה מכלי התקשורת שבנט וסמוטריץ' הגישו בקשה לוועדה המסדרת לפרק את השותפות ולחזור שוב לפקד כשתי סיעות. זמן קצר אחר כך קיבלו פרץ, סמוטריץ' ובנט תפקידי שרים ואילו לה לא נשאר דבר, אפילו יו"ר היא כבר לא.

שקד יצאה אז לדרך עצמאית. היא פגשה את כל מי שרק היה מוכן להציע לה בית פוליטי חדש, בדגש על הליכוד שם ראתה את תפקיד חלומותיה. אולם ההתנגדות מבלפור היתה חזקה יותר מכל החשבונות שלה. את הכתובת הבאה היא מצאה אצל ליברמן. במהלך החודשים האחרונים מאז הבחירות האחרונות, היא נפגשה עם ליברמן לעיתים קרובות והפעילה עליו לחץ חזק מאוד שיתרכך ויחזור לממשלת ימין. להבנתה, זה היה הסיכוי שלה היחיד לשרוד בשדה הפוליטי.

הרצון שלה היה כל כך חזק עד שהיא דיברה מעל כל במה אפשרית על כך שהמפלגות החרדיות הן אלה שצריכות לעשות פשרות בכל נושאי היהדות, העיקר להציל את ממשלת הימין. לא עלה בדעתה של שקד אפילו לרגע שגם ליברמן מצדו צריך להתפשר על משהו.

כשהמאמצים הללו לא צלחו, נפוצו אפילו שמועות ששקד תקבל שריון במפלגת ישראל ביתנו. הדיווח הזה נשמע הגיוני בעליל בגלל הקשר ההדוק בינה לליברמן. אבל גם החיבור הזה לא צלח ולשקד לא נותרה ברירה אלא לחזור מושפלת להמשך החיבור עם בנט. היא הבינה שזאת ההזדמנות היחידה והאחרונה שלה להישאר על הגלגל, אז היא חשקה שפתיים ובלעה את הגלולה המרה.

שורדים ומתרברבים

וכאן אירע דבר מופלא. השניים הללו ששרדו רק בגלל הכישלון של נתניהו בפעם הראשונה, השניים שהחיבור הפוליטי ביניהם מלא חורים יותר מאשר חיבורים, מצליחים שוב לצייר חלון ראווה נוצץ, מנופח וזוהר כאילו הם המפלגה הגדולה והמצליחה. הסקרים שוב עומדים לטובתם וצופים כי הם אלה שיעברו את אחוז החסימה ואילו הבית היהודי לא, גם במקרה של חיבור עם האיחוד הלאומי.

המצב הזה גורר תחושת דה-ז'וו חזקה. לפני פחות משנה, בבחירות סבב א' קיבלו בנט ושקד 6 מנדטים בסקרים ולבסוף לא עברו את אחוז החסימה. הבית היהודי לעומת זאת קיבלה בקלפי 6 מנדטים והיתה אמורה להיות חלק מהממשלה. אז איך יתכן שאחרי כל זה, עם כל הסכסוכים ביניהם וחוסר היכולת שלהם לגדול פוליטית, הם שוב מובילים בסקרים? אין לזה הסבר מניח דעת.

יתרה מכך. ההצלחה הזאת גם עלתה להם לראש. בימים האחרונים התחילו בנט ושקד לפרסם לא פחות ולא יותר מאשר את הדרישות שהם מתכוונים להציג כתנאי להצטרפות לממשלה הבאה. אין לזה הגדרה אחרת מלבד ההגדרה החז"לית של 'דל גאה'. בין היתר, הם הבהירו כי ידרשו את משרד הדתות, כדי לעשות בו סדר כלשונם ולהחזיר את אמון העם ברבנות ובמערכות שירותי הדת.

וזה לא נגמר כאן: לשניים יש גם תכנית סדורה איך לעשות זאת. לטענתם הם צריכים להביאו מינוי חיצוני לתפקיד שר הדתות, לא מישהו מהממשלה עצמה אלא איש מקצוע, כשאחת האפשרויות מצדם היא להביא מישהו מארגון רבני צוהר. על כל המשתמע.

 

בנט נגד המפלגות החרדיות: בימין החדש דורשים את תיק הדתות – "נתפשר בהכל"

 

אם נתעלם רגע מהאבסורד שיש בעצם העובדה שהם לא מתביישים לדרוש בכלל משהו בשלב זה בטרם הוכיחו את השווי הפוליטי שלהם, הרי שגם לדרוש את משרד הדתות ולהתבטא כך בנקודת הזמן הזאת, זה מהלך – איך נאמר זאת בעדינות? לא חכם.

אם בנט ושקד מגדירים את עצמם כמפלגת ימין המעוניינת להקים ממשלת ימין, הרי שהשותפות תהיה חייבת להיות עם המפלגות החרדיות. אבל עוד לפני שבכלל היו בחירות, ולפני שבכלל הגענו לשלב של מגעים קואליציוניים, כבר ממהרים השניים לבנות חומה גבוהה המפרידה מהותית בינם לבין המפלגות החרדיות. הרי תאוותם זו לא יכולה לצאת לפועל כשהם יושבים בממשלה עם מפלגות חרדיות, זה פשוט לא יתכן שהם יביאו מישהו מרבני צוהר לנהל את שירותי הדת בישראל, גם אם תיק הדתות בסופו של דבר יהיה בידם במסגרת הסכם קואליציוני כזה או אחר, יש גבולות שגם הם מבינים שאסור להם לחצות.

כשחושבים על זה ברצינות, אפשר להגיע לכמה מסקנות, האחת קשה מחברתה. אפשר להניח שבנט ושקד לא למדו כלום מהעבר, לא באמת הבינו איך לבנות את עצמם פוליטית והם שוב הולכים כעיוורים לפי תהום פוליטית. הנזק בכך יהיה לא רק להם אלא לכל גוש הימין בגלל הקולות שילכו לאיבוד. הרי בפעם הקודמת שהם נכשלו, הם שרפו לגוש הימין ארבעה מנדטים פחות 1400 קולות.

מצד שני, אפשר להניח שבנט ושקד יודעים טוב מאוד מה הם הולכים לעשות וזה כבר מטריד לכשעצמו. באופק כבר עולה שוב ריח הדה-ז'וו מתקופת ברית האחים שהיתה בבחירות 2015. יתכן שבנט ושקד מנסים להצהיר כבר עכשיו שפניהם כלל לא מכוונות לממשלת ימין על טהרת הימין, הם משדרים כבר עכשיו מסר לפיו הם פתוחים לחיבורים עם כל מפלגה אפשרית, כולל מפלגות שיאפשרו להם את תיק הדתות עם נציגות ארגון צוהר.

ליברמן עצמו כבר לעג להם השבוע כשאמר שהם בסך הכול חיקוי שלו, ואם כבר זה הכיוון אז הוא ממליץ להצביע לו, למקור, במקום לחיקוי שמציעים בנט ושקד. והבדיחה הזאת מפי ליברמן בעצם כבר אומרת הכול.

הבניין לפני הדירה

אם באמת כך הם פני הדברים, המשמעות היא שלנתניהו אין מה לבנות על בלוק ימין חזק כפי שהיה לו עכשיו בבחירות האחרונות. את המקל הראשון בגלגל הוא כבר קיבל השבוע מהימין החדש, הם רומזים כבר עכשיו שהם לא ילכו אתו.

ושוב אנו חוזרים לבוקה ומבולקה השוררת בין שברי הבית היהודי והאיחוד הלאומי, שם באמת מתקשים הפעם לבנות את הפלטפורמה שתקבל אליה אל המנדטים כפי שהיה לפחות בבחירות סבב א'. כך שאם בסופו של דבר יגבר שם האגו על השכל, הם לא יעברו את אחוז החסימה, בנט ושקד יעברו אולי אבל גם לא בטוח שיצטרפו לבלוק ימין והליכוד ימצא את עצמו מול שוקת שבורה.

 

"לנתניהו אין מה לבנות על בלוק ימין חזק"

 

ועוד לא דיברנו כמובן על מצבה של מפלגת הליכוד עצמה, כיצד היא תיראה ולאיזו תוצאה היא תצליח להגיע. אם נתניהו אכן מתכוון לצלוח את הבחירות האלה עם בלוק ימין כפי שעשה זאת הפעם, הוא צריך מהר מאוד לחשב מסלול מחדש. את האנרגיות שהשקיע במלחמה בסער, הוא צריך להשקיע עכשיו לא בליכוד אלא במפלגות השותפות. כרגע זה יותר חשוב לו ממפלגתו שלו. אם הוא לא יחבק אליו את כל גוש הימין ויעזור לו לבנות את עצמו, הרי שהוא מגיש לגנץ את ראשות הממשלה הבאה על מגש של כסף.

שבוע קשה מחכה לנתניהו. ביום שלישי יתקיים בבג"ץ הדיון בכשירות שלו להקים ממשלה תחת כתבי אישום, ביום חמישי יסתיים המועד בו הוא יכול לבקש חסינות מהכנסת, לא יהיה לו קל להתנהל. אבל אחרי כל זה ובמקביל לכל זה אסור לו לשכוח אפילו לרגע לפקוח עין על הנעשה מימינו. לא להחמיץ את המומנטום ולא לחכות שהתהום כבר תהיה פעורה לרגליו.

הטור פורסם הבוקר במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן

6 תגובות

הציונות הדתית אחראית עד עכשיו לעובדה שאין גוש ימין עם 61, וגם בעתיד הם ידפקו את האפשרות הזאת.

אתה לא צודק אדון זיתון

בנט ורק בנט דפק ודופק את הימין בלי הפרוד שבנט יזם בבחירות הראשונות ששרפו 3.5 מנדטים לימין לא היה צורך בבחירות שניות ולא שלישיות ועולי רביעיות . בוגד שדפק את ביבי דפק את הבית היהודי דפק את שקד דפק את המדינה הגיע הזמן שהציבור שלו ידפוק אותו

לכל הקנאים שונאי נתנייהו . הוא יינער את האבק . ואנו נעשה אבק גדול יותר בשבילו . נתניע לו מחדש . ונשמש מנוע סילוני עבור . ושהשמאל יקנאו . במיוחד יהיר היהיר
ואיווט השמן . ומר גנץ ההזוי

רק בנט אשם.
הוא שונא תורה ומפלג את הציונות הדתית, בלעדיו היו מתאחדים כל השאר.
הוא ערק והרס הכל.. ועוד מקבל קרדיט בתור שר בטחון ומפזז לכל עבר..

רק בנט אשם, הוא גרם לפילוג אצל הציונות הדתית, הוא לא רצה את בן גביר בפעמים קודמות, הוא פוזל לכיוון ליברלי, הוא נגד התורה בכל הזדמנות. הוא יזם ומשך את שקד אליו. עשרות טעויות בחסות בנט.
אסור לאדם כזה לרוץ לכנסת, זו חולה רעה.

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן