נתניהו מבקש חסינות. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

החסינות ובג"ץ העבירו את אתגרי נתניהו לאחרי הבחירות / יוסף טיקוצ'ינסקי

אדלשטיין עומד למבחן, האם יעמוד בלחץ השמאל והתקשורת ויגן על נתניהו • שופטי בג"ץ לא סתם סיימו את הדיון ללא הכרעה, הם הניחו על שולחנו של נתניהו אקדח מעשן • תושבי הדרום שואלים את עצמם האם ההתנהלות כעת מול עזה היא של ממשלת ימין?

בעוד שעם ישראל עסוק בדרמה ההיסטורית שהתרחשה כאן, כשפעם הראשונה בתולדותיה של ישראל הגיש ראש ממשלה מכהן בקשה לחסינות מהכנסת, יש בליכוד חבר כנסת אחד שעדיין מסתובב לא רגוע ורואה את התרחיש שמפניו חשש, עשוי להתממש נגד עיניו.

לפני קצת יותר משבועיים, ביום האחרון לפיזור הכנסת ה-22 התכנסה הוועדה המסדרת כדי לאשר באופן טכני את סדרי פגרת הבחירות ועבודת הכנסת בימי הפגרה. הפיל הגדול שעמד בחדר היה כמובן נושא החסינות וההערכה שנתניהו אכן יממש את זכותו ויגיש אותה. נציג הליכוד בוועדה ויושב הראש שלה לשעבר ח"כ מיקי זוהר, ישב בדיונים וחישב בראשו במהירות כיצד הוא מקדם את פני הרעה.

כאב הבטן של זוהר

כדי לדון בבקשת חסינות יש צורך להקים ועדת כנסת, כי רק היא מוסמכת לדון בכך. כדי להקים ועדת כנסת יש לקבל אישור של הוועדה המסדרת. אבל הוועדה נתונה כעת בידי ח"כ ניסנקורן מכחול-לבן, ואם הוא יחליט להקים ועדת כנסת אזי הליכוד תצטרך לדאוג שיהיה רוב תומך בחסינות. כדי לקבל רוב יש צורך בתמיכתו של ליברמן, ועל ליברמן כמובן אי אפשר לסמוך. הוא עלול ברגע האחרון לשנות את דעתו, כפי שראינו השבוע שאכן קרה.

לכן זוהר הבין שהמטרה העיקרית שלו כרגע היא לסכל כל אפשרות של הקמת ועדת כנסת, כך שבקשת החסינות תצטרך להמתין עד אחרי הבחירות והקמת ממשלה. כשהתקווה מבחינתו היא שנתניהו אכן יצליח להקים ממשלת ימין של 61 שתתמוך בחסינות שלו.

זוהר פשוט לא סמך על אדלשטיין. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בשל כך ניסה מיקי זוהר להעלות להצבעה את הדרישה לפיה הקמת ועדת כנסת צריכה לא רק את אישורה של הוועדה המסדרת אלא גם את אישורה של ועדת ההסכמות, עוד ועדה זמנית המתפקדת בימי בחירות ובראשה עומד לא אחר מאשר זוהר עצמו. ניסנקורן הבין את המוקש שטומן לו זוהר והתנגד בכל תוקף. הטונים בוועדה עלו לגבהים צורמים וזוהר אף עזב את החדר בכעס במהלך הדיון.

בסופו של דבר התערב היועץ המשפטי של הכנסת איל ינון, והציע פשרה לפיה הוועדה המסדרת תוכל להכריע על הקמת ועדת כנסת, אבל יהיה צורך גם באישור של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. מיקי זוהר נאלץ להסכים לפשרה אבל הוא יצא מהחדר ונמנע מלהצביע עליה. יודעי דבר טוענים שהסיבה היא שזוהר פשוט לא סמך על אדלשטיין. הוא חשש בתוך ליבו שאלדשטיין לא נאמן לנתניהו והוא עשוי לעשות יד אחת עם ניסנקורן, להקים ועדה ולהשליך את נתניהו לטרף שיניה של מערכת המשפט.

כזכור, הימים היו ימי ערב פריימריז בליכוד, האיום של סער עדיין ריחף באוויר ואדלשטיין עדיין לא הביע שום תמיכה באחד מהצדדים. השתיקה של יו"ר הכנסת העלתה את החשש הכי גדול בקרב מחנה נתניהו ולכן הפשרה שהושגה בוועדה המסדרת השאירה את מיקי זוהר עם הרבה פחד בלב.

מלחמה על התודעה

וכך הגענו לאירוע הדרמטי באמת שהתרחש ביום רביעי בערב, כשנתניהו הגיש רשמית ומעשית את בקשת החסינות. דבר כזה עוד לא קרה בתולדות הכנסת, כולם דיברו על המהלך, התווכחו האם הוא נכון או לא, האם הוא לטובת הימין או לא, אבל מאחורי הוויכוח עדיין יושב מיקי זוהר וכוסס ציפורניים. הפחד שלו עוד עלול להתממש.

אדלשטיין כבר הודיע אמנם לניסנקורן שהוא שוהה בחו"ל ולכן רק בתחילת השבוע הבא הוא ייפגש איתו. מצד שני, אדלשטיין נתון עכשיו תחת לחץ כבד מאוד מצד התקשורת ומצד מפלגות השמאל, הם יציגו אותו שוב ושוב כמי ששותף לקנוניה השומרת על נתניהו מפני ההליך המשפטי ואדלשטיין לא אוהב את זה. העיניים שלו צופיות לעתיד אל התפקיד הנכסף במעון הנשיא. הוא מנסה תמיד להישאר ממלכתי ולא לעמוד במרכזן של פרובוקציות ציבוריות ולכן בבלפור עולה בחשש ובשקט השאלה האם יולי יעמוד בלחץ.

בסופו של דבר, כולם מבינים שגם את תקום ועדת כנסת היא לא באמת תוכל לדחות את בקשתו של נתניהו ולזרז את העמדתו לדין. דיונים בנושא חסינות הם מורכבים וארוכים ובכל מקרה הנושא ייגרר לכנסת הבאה. אבל בכחול-לבן לא באמת רוצים לדחות כעת את החסינות אלא לשמור על הנושא חם שיישאר בראש הכותרות.

נתניהו מצדו הרי קיווה שבבקשת החסינות הנושא ייעלם מסדר היום והציבור ישכח מעט, שזה פחות ישפיע על קמפיין הבחירות. נתניהו מצדו גם לא רוצה למקד את הקמפיין על הנושא הזה כדי לא להפוך את הבחירות הללו למרי אזרחי במערכת המשפט ולכן הוא קיווה למעט שקט בנושא הזה.

נתון עכשיו תחת לחץ כבד מאוד. צילום: פלאש 90

אבל כחול-לבן כבר נטלו את היוזמה ולכן חשוב להם להקים ועדת כנסת, כדי לקיים דיונים רציפים שישודרו בכלי התקשורת, לשמור על הנושא באוויר ולהזכיר לכולם שנתניהו הלך לבחירות רק כדי להימלט ממשפטו. ומזה חוששים בבלפור, בדיוק את זה מיקי זוהר ניסה למנוע. הכדור נמצא כעת בידיים של אדלשטיין ורק בשבוע הבא נראה האם הוא באמת מתפקד כשליח נאמן של נתניהו או שהוא נותן לדברים להתנהל אחרת.

לצד זאת, מי שהצליח שוב להזכיר לכולנו עד כמה הוא בלון נפוח רק מתוכן הוא אביגדור ליברמן, שמיהר להצהיר רגע אחרי הגשת בקשת החסינות שהוא ומפלגתו הולכים להתנגד לה. זה אותו ליברמן שאמר בעבר שיתמוך בחסינות כי צריך לתת לעם להכריע, וזה אותו ליברמן שקרא לא מזמן להחליף את אדלשטיין ולמנות יו"ר כנסת מכחול-לבן משום שהיא המפלגה הגדולה.

אולם כשזה הגיע למעשה, ליברמן התקפל ולא תמך בהחלפת אדלשטיין. כשהיו לו הזדמנויות אמיתיות להחליף את השלטון בישראל או לקדם את ההתנגדות לחסינות הוא לא עשה זאת. רק עכשיו כשהחסינות פחות מעשית, לא אכפת לו לדבר ולפזר הצהרות. הוא הרי לא יידרש לספק להן כיסוי. ושוב הוא הוכיח שהוא חזק בדיבורים ובספינים אבל הרבה פחות במעשים.

הכל (יהיה) שפיט

בינתיים, על שולחנו של נתניהו מונח אקדח שהניחו בפניו השבוע שופטי בג"ץ. אקדח מאיים שלא יירה במערכה הראשונה אבל מאיים עליו מאוד בימים שאחרי המערכה השלישית.

שופטי בג"ץ התכנסו ביום שלישי כדי לדון בעתירה שהוגשה בפניהם ואשר דורשת מהם להכריע, האם ניתן יהיה להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה הבאה לאור שלושת כתבי האישום המצפים לו.

הימים שלפני הדיון היו מתוחים מאוד ורבים השתעשעו בספקולציות מה יקרה אם אכן בג"ץ יפסול את נתניהו. האם הדבר יגרור מחאה אזרחית רחבה, עד כמה זה יעזור לליכוד או אולי להיפך. מה גם שעצם הדיון הוא תקדימי ומעולם לא נדרשו שופטי בג"ץ להכריע בנושא רגיש כל כך מבחינה פוליטית. על הכף היה מונח כל הנושא הסבוך וההיסטורי של יחסי הרשות השופטת מול הרשות המחוקקת.

בסופו של דבר, השופטים דחו את העתירה עוד לפני שהחלו לדון בה. במבט מהצד היה נראה שהם מנסים אפילו להתנער ממנה וכאילו מעדיפים שהנושא לא היה מגיע לפתחם מלכתחילה. אבל בהכירנו את בג"ץ ומערכת המשפט, אנו לא ממהרים להאמין שיש מושג כזה שהשופטים יחליטו על משהו שהוא לא בתחום סמכותם או שהם לא ראויים – או אפילו חייבים לדון בו. מדיניות הכול שפיט עדיין שולטת במסדרונות הללו.

מה ששופטי בג"ץ עשו בפועל, זה להשאיר את האיום שימשיך לרחף על ראשו של נתניהו. אם הם היו מכריעים שהוא יכול להקים ממשלה, אז נתניהו היה משתמש בזה בקמפיין כדי להוכיח את ניקיון כפיו. אם הם היו מכריעים שאסור לו, הם היו מכינים לו תשתית לקמפיין רדיפה חזק מאוד שיפעל לטובת הליכוד. לכן הם העדיפו להכריז שההכרעה עדיין אינה רלוונטית והיא תדון כשתגיע השעה לכך.

מדיניות הכול שפיט עדיין שולטת. צילום: פלרש 90

המשמעות היא שאם הסקרים נכונים והבחירות הקרובות יביאו אותנו לאותו מצב בו היינו בשתי מערכות הבחירות הקודמות, ששני הגושים לא מצליחים להקים ממשלה אזי כל מי שיקבל את המנדט לנסות ולהרכיב ממשלה יצטרך לעשות זאת בצל הבג"ץ.

מה שהשופטים עשו השבוע זה לא לצאת ללא הכרעה, אלא לדחות אותה למועד בו היא תהיה הרבה יותר משמעותית וכבדת משקל, למועד בו הפוליטיקאים יהיו באמת תלויים בפסיקה הזאת ולא רק בעצמם או בכוחם הפוליטי. כשבינתיים הם לא מעניקים לאף צד את האפשרות להשתמש במערכת המשפט, בעדה או נגדה לקמפיין הבחירות שלו.

עכשיו ננסה לתאר לעצמנו תרחיש בו גוש הימין מקבל תוצאה זהה לזו של היום ונתניהו מקבל את המנדט לנסות ולהקים ממשלה. באותו רגע יכולים שופטי בג"ץ להתכנס ולהכריע שאסור לנתניהו לעשות זאת במצבו המשפטי הנוכחי. הארץ תרעש ותגעש, אנשים ייצאו לרחובות אבל לא תהיה לזה כבר שום משמעות פוליטית. הקלפיות כבר נסגרו ומכאן יהיה כבר יותר קל לאכוף את ההכרעה המשפטית על רצון העם ועל דברו שנאמר בקלפי. הפסיקה תאלץ את כלל המפלגות להסתדר עם מה שיש ולהקים ממשלה בלי נתניהו.

לכן בדיון שערכו השבוע, בעצם הניחו השופטים את האקדח המעשן על שולחנו של נתניהו. הזכירו לו שהם לא יעזרו לו משום כיוון, לא יתמכו בו ולא יאפשרו לו להפוך אותם למטרה בקמפיין, אבל האיום שלהם עדיין כאן. במילים אחרות: אנחנו מחכים לך מעבר לסיבוב השלישי, כדאי שתיזהר…

האתגר של נתניהו אם כן הוא כפול ומשולש. הוא כבר לא נדרש רק לנסות לנצח בבחירות, לא רק להקים ממשלה אלא גם לצלוח את איום בג"ץ. ואם יצליח בזה, הוא עובר לאתגר הבא: דיוני החסינות שנדחו ביוזמתו לממשלה הבאה. הדרך לראשות הממשלה מעולם לא היתה עבורו ארוכה יותר.

דהירה מסוכנת להסדרה

בשולי השבוע הפוליטי הסוער, אסור להתעלם מהתפתחות חדשה, ואולי אף מסוכנת, במישור הביטחוני ובדגש על הנעשה בדרום הארץ, כשההשלכות על המצב הפוליטי הן בלתי נמנעות, כמיטב המסורת הישראלית בה לא ניתן לנתק את הביטחון מהפוליטיקה ולהיפך.

הקבינט המדיני ביטחוני התכנס השבוע פעמיים כדי לדון בהסכם הסדרה ארוכת טווח עם חמאס. מדובר בהסכם שישראל מאוד מאוד רוצה בו משום שהוא יאפשר את העברת תשומת הלב הצבאית והביטחונית לנעשה בצפון, שם האיום באמת הרבה יותר גדול, בסדר גודל שונה לחלוטין מהאיום העזתי.

את רעיון ההסדרה יזם וגם קידם המודיעין המצרי שגם הוא רוצה רק שקט מכיוון קן הצרעות המטריד ששמו רצועת עזה. קהיר השקיעה הרבה מאוד זמן ומאמץ כדי לבנות מתווה לפיו ארגון הטרור חמאס יקבל סל הטבות נדיב מישראל כדי שישמור על השקט. במסגרת זו הסכימה ישראל להעניק הקלות במעברים, המשך אישור העברת המיליונים מקטאר לכיסי חמאס, השקעה בפרויקטים כמו בתי חולים ומפעלים ברצועת עזה ועוד שורה ארוכה של הטבות.

חמאס מצדו בנדיבות יוצאת דופן הביע נכונות לקבל את ההטבות אבל לא ממש התחייב לתת משהו בתמורה. כשמאיר בן שבת ראש המל"ל הופיע השבוע בפני השרים, הוא הציג בפניהם הסכמה של חמאס להשתדל לצמצם את ירי הטילים לישראל ולצמצם את התפרעויות צעדות השיבה על הגדרות. לא משהו מהותי מעבר לזה ובוודאי שלא התחייבות לשקט.

תמונת המצב המטרידה המצטיירת כאן היא שישראל חותרת בכל הכוח להסדרה שחמאס אינו רוצה בה. באופן רשמי הרי חמאס מכחיש את כל הדיווחים על התקדמות במגעים מול ישראל. אבל ישראל מצדה ממשיכה לדהור קדימה.

מבצע 'חגורה שחורה' שהתקיים לפני שבועות ספורים היה אמור להעלות לסדר היום את הנרטיב החדש של מערכת הביטחון שנועד להכשיר את ההסדרה. תשומת הלב הופנתה פתאום לארגון הג'יהאד האסלאמי שהוא האשם החדש בירי לישראל. המדינה כולה נכנסה לכוננות והושבתה ליום שלם אחרי שישראל החליטה לחסל את המפקד הבכיר של ארגון הג'יהאד אבו אל-עטא. לא את ראשי חמאס אלא את מפקד הג'יהאד.

ידע להשמיע לאורך השנים הצהרות רהב. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

המסר היה פשוט: עם חמאס אנחנו מדברים ויכולים להגיע להסכמות, אבל הבעיה היא הג'יהאד. כך למשל בשבוע שעבר כשנורה טיל לעבר העיר אשקלון בעת ביקורו של נתניהו, הצהיר צה"ל כי פעילי הג'יהאד ביצעו את הירי. אולם מקורות פנימיים מהימנים לחשו באוזני העיתונאים שמי שביצע את הירי בפועל היו פעילי חמאס. אבל ישראל העדיפה להתעלם מכך ולכוון את האש להג'יהאד כדי לא לפגוע בהסדרה.

המצב בעזה מזכיר את המצב מול הפלשתינים ביו"ש. ישראל מאוד רוצה שלום ומוכנה להעניק להם את הכול עבור כך, אבל מה שמציל את ישראל מעצמה זה הסירוב הפלשתיני העיקש. הרי אם הפלשתינים היו חפצי שלום באמת, כבר מזמן הם היו שולטים בכל שטחי יו"ש והגולן עם מדינה פלשתינית מתפקדת. הנס הגדול שלנו הוא שהם פשוט לא רוצים שלום וגם ממש לא רוצים מדינה. זה הורס להם את כל התדמית של עם כבוש, נרדף, אומלל שזקוק לחסדי העולם מול ישראל האכזרית.

זה בדיוק מה שקורה עכשיו עם חמאס. בישראל מאוד רוצים לסמן וי על אזור הדרום ולהתמקד בצפון, אבל חמאס משום מה מסרב לסייע. הוא ממשיך להתל בישראל, לפזר הבטחות מעורפלות ולהמשיך את הטרור, באופן ישיר או בעידוד עקיף. כפי שזה נראה כעת, הסדרה אמיתית לא תהיה ותושבי הדרום עוד לא יכולים לחלום על שקט ללא שגרת הירי, החרדה והחיים הבלתי נסבלים.

האבסורד הוא, שבכיסא שר הביטחון יושב נפתלי בנט שידע להשמיע לאורך השנים הצהרות רהב מאוד ברורות על הצורך להכריע את חמאס וכיצד להחזיר את השקט לתושבי הדרום. אבל במשמרת שלו הוא מקדם פתאום את אותה הסדרה מפוקפקת. קולו לא נשמע בסאגה הזאת עכשיו.

בפועל, נתניהו ובנט מיישמים הלכה למעשה את מדיניות ממשלות השמאל שטענו תמיד להסדרה מדינית עם ארגוני הטרור במקום להכרעה צבאית. אבל בקמפיין הבחירות המתקרב ימשיכו השניים הללו לטעון שהם צריכים להיבחר כי רק הם אנשי ימין ורק הם ימנעו ממשלת שמאל מסוכנת.

איש מהמצביעים שלהם לא ישאל את השאלה המתבקשת: מדוע בעצם אם תקום ממשלת שמאל היא תהיה מסוכנת? כי היא תדבר עם חמאס במקום להכריע אותו?…

הטור פורסם הבוקר במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן

2 תגובות

מעניין שהביביסטים שתומכים כל הזמן בזכות העם, ו'העם הוא הריבון' ובצדק, פתאום כשיש רוב מובהק להקמת וועדת הכנסת שידון בעניין החסינות, הם מתחילים לדבר על מינהל תקין וכו', והשאלה אם אדלשטיין יכנע לתקשורת והשמאל, זה בכלל לא בסמכותו, אבל כנראה שהרצון ללכת עם נתניהו הוא מעל ההגיון

ועוד דבר זה ממש לא תלוי באידלשטיין כי אם כחול לבן תרצה הוא יכולה למנות יו"ר כנסת אחר.

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נתקלתם בחדשה מרעישה? ידיעה מעניינת מוזמנים לספר לנו

דילוג לתוכן