איחודים ופיצולים: הגעתון הפוליטי עלה על גדותיו / יוסף טיקוצ'ינסקי

אחת החוויות המרתקות שמביאה איתה מערכת בחירות, היא האירוע הצפוי להתרחש בכנסת בימים שלישי ורביעי הקרובים, ימי הגשת הרשימות, כשגולת הכותרת היא הערב האחרון, השעות האחרונות לסגירת הרשימות.

אחרי כמה שבועות של שיממון, סוף סוף מתעורר בנין הכנסת לחיים ושוב יש סיבה לכלי התקשורת להגיע ולהסתובב במסדרונות, לסקר ולצלם כאילו משהו באמת חשוב קורה. האירוע המיותר ביותר במערכת הבחירות הופך בדרך פלאית למוקד התעניינות ותשומת לב כמו שרק עונת מלפפונים תקשורתית יודעת לייצר. ואין עונת מלפפונים קשה מזו, כשאין כנסת מתפקדת, הרחש בחש הפוליטי מורכב כולו משמועות וספינים שגם הם זהים להחריד לשתי הפעמים הקודמות, אין מה לומר, הימים הללו לא קלים בכלל לפרשנים הפוליטיים.

בימים שלישי ורביעי הקרובים ייכנסו בזה אחר זה נציגי המפלגות ויניחו בכובד ראש את רשימות המועמדים על שולחן ועדת הבחירות, ילחצו יד לשופט צבי הנדל ולחברי הועדה, יחליפו אי אלו מילים רשמיות ויסתלקו בנימוס, לא לפני שיחייכו למצלמות שישדרו את שיחת הנימוסין בשידור חי.

אבל כמיטב המסורת בשתי מערכות הבחירות האחרונות, מסתמן כי דרמה כלשהי תתרחש בכל זאת בשעות האחרונות לפני סיום מועד הגשת הרשימות, אז כבר תתחיל התרחשות אמיתית. גם הפעם כמו בשתי הפעמים הקודמות, המפלגות שמימין לליכוד טרם התגבשו וטרם החליטו כיצד לרוץ, באיזה הרכב ובאלו איחודים או הסכמים. מסתבר שגם הפעם, כוכב הערב יהיה בצלאל סמוטריץ', שעשה זאת בשתי הפעמים הקודמות וכנראה יעשה זאת גם הפעם.

בבחירות סבב א', היתה זו השאלה האם מפלגת הבית היהודי – האיחוד הלאומי תצרף לשורותיה את מפלגת יחד של אלי ישי. בשעות ואף בדקות האחרונות לפני סגירת הרשימות, עדיין התרוצצו סמוטריץ' וישי במסדרונות הכנסת ואחריהם שיירת עיתונאים וצלמים, עד לרגע האחרון בו החליט ישי שלא להתמודד עם רשימתו.

בבחירות סבב ב' שוב היה זה סמוטריץ' והפעם מול איתמר בן גביר. ההסכם בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי עדיין נשמר, והשאלה היתה האם וכיצד לצרף את עוצמה יהודית לרשימה. פרץ וסמוטריץ' הסכימו לשריין לבן גביר את המקום השמיני, אבל הוא התעקש על החמישי. הוויכוח נמשך עד לרגע האחרון, וזמן קצר לפני סגירת הרשימות עדיין התרוצץ בן גביר מחוץ לחדר הועדה, נתניהו עצמו התערב ושוחח בטלפון עם דוד ביטן ועם מוטי יוגב שניסו לתווך בין הצדדים, אבל סמוטריץ' התעקש, בן גביר גם כן, עד שברגע האחרון החליט בן גביר להיכנס ולהגיש את רשימת עוצמה יהודית בנפרד, ללא הבית היהודי.

הבגידה וההלם

רק השבוע התברר, שהאירוע הזה לא הסתיים באותו ערב וגם לא כשעוצמה יהודית לא עברה את אחוז החסימה ונותרה עם עשרות אלפי קולותיה מחוץ לכנסת. השבוע רמז רפי פרץ בשיחות סגורות שכמובן דלפו מהר מאוד לרשת, שהפארסה הזאת היתה הגורם לאיחוד הבלתי מובן מאליו בינו לבין בן גביר לפני כשלושה שבועות. על פי מה שניתן היה להבין מדבריו של פרץ, בן גביר המשיך לשמור את הזעם על סמוטריץ' שהוביל מולו קו עיקש והשאיר אותו בחוץ.

לפני שבועות ספורים הוא יצר קשר עם סמוטריץ' והניח לפניו הצעה לאיחוד בין האיחוד הלאומי לעוצמה יהודית, בלי הבית היהודי. בנקודת הזמן הזאת כבר החל הקרע בין פרץ לסמוטריץ' שהיחסים ביניהם גם כך לא היו חמים מידי עוד כשהיו ברשימה אחת. השותפות בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי כבר התפרקה ושני הצדדים חיפשו את דרכם. ההצעה של בן גביר הגיעה בדיוק בזמן מבחינת סמוטריץ', שהתכוון להשתמש בזה כדי להיות ראשון שחותר לאיחודים וכך להפעיל לחץ על פרץ.

המשא ומתן בין השניים התקדם והם כבר הכינו טיוטה ראשונית להסכם. הכל הלך לפי התכנית, עד שבשלב מסוים, ביום שישי אחר הצהרים כמה דקות לפני שבת, מגלה בצלאל סמוטריץ' לתדהמתו דיווחים המתפשטים במהירות, כי בן גביר חתם על הסכם עם רפי פרץ וחבר לבית היהודי. פתאום הוא היה בהלם לגלות שאחרי שכבר היתה בידו טיוטה, הלך בן גביר לפרץ והציע לו את אותה טיוטה, כשהוא משכנע אותו לעקוף יחד את סמוטריץ' ולהציב עובדות בשטח.

פרץ, או ליתר דיוק יועציו, הבינו את גודל ההזדמנות ואת העובדה שאם הם לא יקפצו על המציאה, הם יקבלו במוצאי שבת איחוד בין סמוטריץ' לבן גביר על הראש שלהם, ולכן מיהרו לחתום עוד לפני כניסת שבת. כך הצליח יו"ר עוצמה יהודית ללהטט נכון בין הצדדים היריבים ולהשיג את מבוקשו.

באותן שיחות סגורות חשף פרץ, כי מאז אותו אירוע, סמוטריץ' כבר לא מתקשר איתו בכלל וביניהם שורר נתק מוחלט. אפשר להבין זאת בהתחשב בנסיבות, סמוטריץ' חש שננעצה בגבו סכין כפולה ומכופלת ומלבד הפגיעה עצמה, הוא הוצב בעל כרחו מול סיטואציה כמעט בלתי אפשרית מבחינתו במידה והוא רוצה לשרוד ולהיות גם בכנסת הבאה.

אפשרות אחת העומדת לרשותו היא להשפיל את כבודו ולחבור לשני האנשים שרק הרגע קשרו נגדו קשר ובגדו בו. אבל זאת האפשרות הבאמת אחרונה מבחינתו. הרי את האיבה בינו לבין פרץ ובינו לבין בו גביר אי אפשר היה להסתיר עוד לפני שהם עשו לו את התרגיל המשפיל. על אחת כמה וכמה עכשיו כשהם הציבו אותו במצב הזה, איזו סיבה יש לו בעולם לקפל כנפיים ולחבור אליהם?

האפשרות השניה העומדת לרשותו היא חבירה לבנט ושקד ולמפלגתם הימין החדש. אבל גם זה תרחיש מורכב מבחינתו. סמוטריץ' והאיחוד הלאומי מייצגים את הקהל החרד"לי יותר ואילו בנט ושקד מתיימרים לייצר מפלגה דתית לייט שתהיה דומה יותר לליכוד. במקרה של חבירה ביניהם, שני הצדדים עלולים להפסיד קולות. הקהל הביתי של סמוטריץ' לא ישמח להצביע לשקד והקהל הביתי של בנט לא ישמח לתת את קולו לסמוטריץ'.

כך ששני הצדדים לא ימהרו להתחבר והם יעשו זאת רק מחוסר ברירה, אם כי אפשר לתאר שכשזה יקרה, הסיכויים שלהם לעבור את אחוז החסימה יהיו גדולים יותר מאלה של פרץ ובן גביר. אבל עדיין, זה לא חיבור שיעשו אותו מרצון ולכן הוא גם לא יקרה, אם יקרה, לפני הרגע האחרון. המצב הסבוך הזה הביא את סמוטריץ' להתבטא שהוא לא פוסל גם אפשרות שהוא לא יהיה בכנסת הבאה.

לסתום את האף ולהתחבר

וכך הגענו לפעם השלישית בה יגיעו השבוע נציגי המפלגות כדי להגיש את הרשימות וכפי הנראה שוב יעמוד סמוטריץ' במרכז תשומת הלב בערב הדרמטי. כמו שזה נראה כעת, שלוש המפלגות ואפילו ארבעתן לא מצליחות להגיע לשום הסדר מניח דעת שיאפשר להן להתגבר על השנאה, על המתיחות הוותיקה ועל זו החדשה ולאחד כוחות כדי לשרוד את הקו המאיים של אחוז החסימה. סביר להניח שהסאגה תימשך שוב עד הרגע האחרון והיא תתרחש מול המצלמות בפתח אולם שפרינצק בכנסת בו יושבת ועדת הבחירות.

ובינתיים עומד נתניהו מהצד ומבין לאיזו תסבוכת הוא נקלע. המריבות הבלתי פוסקות בין רסיסי המפלגות שמימין לליכוד פוגעות בו יותר מאי פעם. מפלגת הליכוד גם כך נמצאת במצב רגיש, מספר המנדטים אמנם לא יורד בסקרים אחרי פרשת כתבי האישום אבל המנדטים גם לא עולים. המסע שהוא ערך ברחבי הארץ חיזק אותו מאוד בתוך הקהל הביתי המצומצם, זה שמתנגד לסער בתוך הליכוד ותו לא. לנתניהו אין יותר לאן לגדול ומהיכן לספח קולות.

הכוס היחידה אליה הוא יכול לתחוב את הקשית ולשתות היא כמובן הציונות הדתית, אבל אם גם שם המצב שביר, נתניהו עלול למצוא את עצמו עם גוש ימין קטן בהרבה מזה שהיה בבחירות האחרונות. בניתוח ריאלי, גם אם הציונות הדתית תרוץ בשתי מפלגות מרכזיות הן תהיינה שתיהן על גבול אחוז החסימה בסיכון גבוה. משום כך, נתניהו התחיל השבוע להפעיל את כל כובד משקלו כדי להביא לאיחוד כולל ולהקמת מפלגה אחת בלבד מימין לליכוד חוץ מהמפלגות החרדיות.

למרבה האבסורד, במצב החדש שנוצר שם פתאום הפך בנט לגורם המפשר, שרק הוא יכול לאחד את היריבים פרץ וסמוטריץ' לרשימה אחת. הם ביניהם הרי לא יגיעו להסדר ולכן אם ההסדר יהיה יחד עם הימין החדש, תהפוך הגלולה למרה קצת פחות ותרד קצת יותר בקלות בגרון של שני הצדדים. על פי אחד הספינים שנפוצו השבוע, נתניהו בדק גם אפשרות לחבר את כל המרכיבים הללו לגוש אחד גדול עם הליכוד, אבל זה כבר בוודאי לא מציאותי וזה יכול להיות מקסימום ספין שנועד לזרז איחוד בתוך הציונות הדתית עצמה.

ובדיוק כמו בשתי מערכות הבחירות האחרונות, מתחדדת עוד יותר ההבנה שבלי איחודים, בריתות וחיבורים, הרבה שרים וח"כים המכהנים היום עלולים לראות את הכנסת הבאה מבחוץ. בסופו של דבר ככל שיתקרב הדד ליין אנו נראה גם ריכוך כלשהו בעמדות ושוב יהיו דרמות של הרגע האחרון לפני סגירת הרשימות.

ששה בהנהגה אחת

ההבנה הזאת השוררת בימין, קיימת במידה זהה גם בגוש השמאל. גם שם נמצאות שתי מפלגות משמאל לכחול לבן ולשתיהן יש סיכוי לא לעבור את אחוז החסימה. מפלגת מרצ כבר הבטיחה את מקומה במסגרת המחנה הדמוקרטי, מסגרת שתאפשר לה להיות מפלגה קצת יותר גדולה וקצת יותר מקובלת מחוץ לתדמית הנישתית שבנתה לעצמה, אבל היא עדיין נתונה בסיכון.

סיכון זהה ניצב גם לפתחה של מפלגת העבודה, המפלגה שרק לפני שנה עוד אחזה ב-24 מנדטים ועכשיו בקושי מגדרת את ה-6 וגם זה רק ביחד עם אורלי לוי אבקסיס. בראש המפלגה עומד הח"כ הוותיק ביותר בכנסת, שראה כבר את כל המצבים ואת כל ההתרחשויות והדברים שחבריו עוד לא למדו הוא כבר הספיק לשכוח.

עמיר פרץ מבין גם הוא שבלי חיבור טוב הוא מסיים את הקריירה. מצד שני, הוא לא רוצה חיבור אחד קטן עם מרצ שעדיין נחשבת כאמור למפלגת נישה שמאלנית. מה גם שחיבור כזה לא יכול להיות מובן מאליו, קשה לראות את אורלי לוי שנחשבה לימין – מרכז והגיעה ממחוזות הימין הרדיקלי של ישראל ביתנו בימיה היפים, מתחברת למפלגה אחת עם ניצן הורביץ ותמר זנדברג.

לכן הפציע השבוע עמיר פרץ עם רעיון חדש שהוצג כלא פחות ממהפכני: איחוד כל מפלגות השמאל לגוש אחד, לרשימה אחת ולפתק אחד. כחול לבן שמורכבת גם היא משעטנז של גוונים ודעות, יכולה לדעתו של פרץ לספח אליה גם את העבודה, גם את לוי-אבקסיס וגם את מרצ. מה יש, אם כבר שעטנז אז עד הסוף.

רק נתון אחד לא לקח פרץ בחשבון: הדבר האחרון שכחול לבן צריכים זה עוד בעלי דעה ודורשי שררה בצמרת המפלגה. הרי כל חיבור עם מפלגה אחרת יביא איתו דרישה צודקת מצד המפלגות החדשות לשריין להן מקומות ריאליים ותפקידים. וכחול לבן גם כך כבר כורעת תחת נטל ארבעת הקודקודים, קוקפיט עם ארבעה טייסים שכל אחד מהם מגיע עם הדרישות שלו וההתחייבויות שלו לחבריו ובוחריו. כך שאין סיכוי שהם מעמיסים על עצמם את העול המיותר הזה. קוקפיט עם ששה טייסים זה כבר בוודאי לא קיים אפילו אליבא דנתניהו.

בפגישה שנערכה השבוע בין גנץ לפרץ, קיבל האחרון את התשובה המאוד ברורה הזאת ומיד אחריה הוא מיהר לפרסם הודעה ממורמרת לעיתונות. כעת יש לו את מי להאשים בכך שגוש השמאל לא יצליח להרכיב ממשלה. אחרי הבחירות הבאות יוכל פרץ לנפנף באירוע הזה ולהאשים את גנץ תוך התעלמות מהעובדה הפשוטה שהחיבור היה פשוט בלתי אפשרי וגם לא ממש היה עוזר להגדלת כח הגוש. כלל לא בטוח שהשלם הזה היה מצליח לשמור על גודל סך חלקיו.

להחליט שלא להחליט

ומעל לכל הוויכוחים וההתכתשויות הללו, ריחפה כמובן מילת הקסם: חסינות. הנושא המשפטי שהפך לפוליטי ולמרכז העיסוק של הכנסת והמפלגות. כחול לבן וליברמן מכוונים אקדח לרקה של יולי אדלשטיין ודורשים ממנו להקים את ועדת הכנסת, כדי שאפשר יהיה לדון בבקשת החסינות שהגיש נתניהו.

בניתוח פשוט של המצב, אפשר להבין מיד שאין סיכוי שנושא החסינות יסתיים לכאן או לכאן לפני הבחירות. ומדוע? כי ליברמן התחיל להביע בו דעה. הוא הצטרף לכחול לבן בדרישה להדיח את אדלשטיין אם יעכב את הקמת הוועדה. וכשליברמן אומר משהו ברור ומביע דעה מסוימת, זה אומר שהוא מבין שהדבר הזה לא מעשי ולא בכדי שיעשה.

בשנה האחרונה ליברמן אימץ לעצמו מנהג קבוע: לדבר ורק לדבר. לא להתחייב לאף אחד על כלום, לא למלכד את עצמו במשהו שהוא יהיה חייב לעשות ולא להכניס את עצמו למצב שהוא יצטרך לקבל החלטה. מה שליברמן עושה בשנה האחרונה זה רק לדבר, לצעוק, לפזר סיסמאות וכך לכבוש את הכותרות.

בכל פעם שהוא הגיע לצומת מעשי, הוא עקף אותו. כשהוא יכול היה להקים ממשלת ימין הוא התחמק, כשהוא יכול היה לחבור לממשלת מיעוט-שמאל הוא דילג הלאה, כשהיתה לו אפשרות מיד אחרי העברת המנדט לגנץ לתמוך בהחלפת יו"ר הכנסת הוא גם התחמק, במבט מהיר על השנה האחרונה עולה תמונה מאוד ברורה: ליברמן לא עשה שום צעד אמיתי, לא נקט באף עמדה בפועל, רק דיבר.

וגם היום הוא ממשיך לדבר. בעבר הוא התבטא שלא יתנגד לחסינות לנתניהו, וזה היה כשנתניהו עוד לא הגיש בקשה כזאת. לאחר מכן נתניהו הגיש את הבקשה ורק אז כשליברמן היה בטוח שזה כבר הרגע האחרון ולבקשת החסינות אין כרגע תוקף מעשי, הוא מיהר להצטרף לכחול לבן ולהצהיר שצריך לקדם את הדיון על החסינות כדי להשיב לנתניהו בשלילה.

בפועל, גם אם יוחלף עכשיו יו"ר כנסת, או גם אם תקום ועדת כנסת, דיון מהותי כמו חסינות אי אפשר לסיים בזמן כל כך קצר. מה גם שברגע שתקום ועדה כזאת היא תהיה מחויבת לעסוק קודם כל בבקשת החסינות שהגיש השר לשעבר חיים כץ, בקשה שעדיין ממתינה משום שטרם הוקמה ממשלה. דיונים על חסינות לוקחים זמן והם דומים להליך משפטי עם בדיקת ההאשמות והעדויות כדי להצדיק את מתן החסינות או את שלילתה.

שווה להשתעשע בתאוריה הלא מעשית לפיה פתאום מחליט אדלשטיין לאשר את הקמת הוועדה והיא מתחילה במרתון של דיונים בחסינות של נתניהו. הרי יהיה זה תרחיש אימה לליברמן כי פתאום הוא ייאלץ להביע דעה, להצביע ולנקוט צד. סביר מאוד להניח שאם מסיבה כלשהי זה יקרה, ליברמן יתנער ברגע האחרון ויימנע בדרך כלשהי מהצבעה בעד או נגד.

גם בסוף השבוע הזה ממשיך ליברמן ללהג נגד ממשלת ימין ונגד ממשלת שמאל. כן, גם אחרי שכבר הצטרף למקהלת כחול לבן נגד החסינות, ממשלה הוא עוד לא הולך להקים איתם. הוא שומר על זכות הדיבור, זכות הצעקה, זכות הבעת הדעה וזכות ההודעות הארוכות ברשתות החברתיות. זה הכח שלו ועל זה הוא נבנה. האויב הכי גדול של ליברמן בנקודת הזמן הזאת הוא הרגע בו הוא יצטרך להחליט על משהו. כי אז הוא כבר לא יוכל לדבר.

בקשת החסינות של נתניהו תמתין כמעט בוודאות לאחר הבחירות ולאחר הקמת ממשלה. בינתיים יכולים כחול לבן וגם ליברמן להשתמש בזה בשביל הקמפיין, בשביל לשמור על הנושא על סדר היום כדי להזכיר שנתניהו הולך לבחירות רק כדי לחמוק מהמשפט. משום כך, כשנשמע בשבועות הקרובים שוב ושוב את המילה חסינות, נהיה חייבים להזכיר לעצמנו שזו מילה נרדפת לקמפיין לשני הצדדים. לא דיון מהותי אלא שיח של ערב בחירות. זה הכל.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן