גם פרשת החסינות, גם פרשת סיפוח הבקעה ואפילו הוועידה ההיסטורית בירושלים, לא הצליחו וגם לא יצליחו להניע את הספינה הפוליטית שנתקעה • ואיך הצליחה הישראלית הכלואה ברוסיה לנצח את תושבי הדרום שחייהם המסויטים לא מעניינים איש?

הייתה זו שעתו היפה של נתניהו, בשעת ערב מוקדמת של יום שלישי, כשבמשך שעה קלה הוא הצליח להשכיח מעצמו ומתומכיו את פרשת החסינות המעיקה, את הסקרים הלא מחמיאים ואת התוהו ובוהו של מערכת בחירות שלישית שהתחילה את דרכה בצליעה.

נתניהו עמד על הבמה בבנייני האומה ופתח בנאום חגיגי את קמפיין הבחירות של הליכוד. ההופעה היתה מושלמת, אין חולק על כך שכישורי הבמה והרטוריקה של נתניהו משאירים מאחור את כל מתחריו והוא אכן לא אכזב. נתניהו עמד מול המיקרופון והתחיל לחסל את יריביו אחד לאחד.

כולם זכו שם לחיצי לעג מלווים בקריאות בוז מהקהל: בני גנץ על ההססנות וחוסר ההחלטיות שלו, לפיד על הזגזגנות שלו, חברי כנסת מכחול לבן הוצגו בתמונותיהם זה מול זה עם דעותיהם הסותרות זו את זו, ההצגה היתה מושלמת יחד עם החידוש שהונהג בליכוד, לחקות את נאומיהם של נשיאי ארה"ב: קבוצת נערים צעירים עמדה מאחורי נתניהו על הבמה ושימשה לו כרקע, כשהם מריעים ומוחאים כפיים בהתאם להוראות הבמאי, בדיוק כפי שהמליצו היועצים האמריקאים ששכר נתניהו, ושאגב סיימו השבוע במפתיע את תפקידם בטרם עת, ללא כל הסבר מניח דעת מצד הליכוד.

האווירה באולם היתה מחשמלת ונתניהו היה שבע רצון. כך בדיוק נראו גם הכינוסים שערך לפני הפריימריז ברחבי הארץ ולשם הוא חותר גם בבחירות הללו. הרבה רעש, אווירה ואוויר חם. בהמשך, בעיצומו של הנאום, הכניסו שני סדרנים לוח גדול וטוש, ונתניהו שרטט עליו את החשבון שלו לבחירות הבאות.

נתניהו טען ובצדק, כי לכחול לבן אין כל אפשרות להקים ממשלה ללא תמיכת הרשימה הערבית המשותפת, למרות הניסיון הנואש של גנץ ולפיד לשבור ימינה ולנסות לספח את הקולות המתנדנדים בציונות הדתית הקורסת.

"הנה הבלוף הכי גדול", אמר נתניהו. "בלי המשותפת הם לא יכולים להקים ממשלה. הנה כחול לבן, יש להם 34, יודעים מה, עלי 36, בסדר? אח"כ מרצ-פרץ, כמה? 8? עלי, 10! אח"כ ליברמן, הוא איתם, אנחנו יודעים, 7. חברו את הכל: 46, לארג'- 53. הם לא יכולים להקים ממשלה בלי הרשימה המשותפת. הם לא יכולים, זה בלתי אפשרי בשבילם", הכריז נתניהו והגיע לשורת המחץ: "לכן יש רק שתי אפשרויות אם אתה מצביע כחול לבן: או שקיבלת ממשלת שמאל עם מרצ שנשענת על הרשימה המשותפת, או שתקבל דבר אחר וזו האמת: הצבעת כחול לבן, קיבלת בחירות רביעיות".

 

נתניהו מציג את ממשלת כחול לבן. צילום: אוליבייה פיטוסי / Flash90

 

חשבון דו צדדי

במבט ראשון, נתניהו צודק. החשבון הגיוני לחלוטין בהסתמך על הסקרים השונים ובפרט על שני הסקרים הכי אמינים שהיו כאן בשנה האחרונה, קרי שתי מערכות בחירות שהביאו את אותן תוצאות בדיוק. אבל גם אחרי שנדמו מחיאות הכפיים ותשואות התמיכה, לא היו רבים באולם שחשבו על השלב הבא: נכון, גנץ לא יכול להקים ממשלה, אבל גם נתניהו לא יכול להקים ממשלה בלי גנץ, או בלי כל התפתחות בלתי צפויה אחרת. כשנתניהו אומר שגנץ לא יכול להקים ממשלה הוא לא מציין את השורה הצמודה לזה: גם הוא עצמו לא יכול.

זו כבר מערכת בחירות שניה שנתניהו מצליח לשכנע את מקורביו ותומכיו, שאם רק יעבדו קשה ויעשו את כל המאמצים, מערכת הבחירות תוכרע לטובת גוש ימין. הוא עשה זאת לראשונה בבחירות סבב ב' ואז זה עוד היה נשמע הגיוני, אבל אחרי שגם הבחירות הללו הסתיימו באותה תוצאה, יש מקום לחשוב על זה שוב.

אבל בינתיים מצליח נתניהו לסחוף את הליכוד להרפתקה הזאת וכפי שכבר נכתב מעל במה צנועה זו, תכנית העבודה הרשמית בליכוד היא שאם גם הבחירות הללו מסתיימות ללא הכרעה ושוב חוזרת אותה סיטואציה, אזי הבחירות הרביעיות לא יהיו ברירת מחדל אלא תכנית א' לכתחילה, לשם שוב צריך לחתור, לעוד בחירות ועוד בחירות עד שאולי פעם אחת יהיה סוף סוף גוש ימין גדול דיו.

נתניהו מסתמך על האווירה שהוא מצליח ליצור אבל בעיקר על העובדה שגם אחרי כל התיקים שנקשרו בשמו וגם אחרי שכבר הוחלט להגיש נגדו כתב אישום על שוחד, מפלגת הליכוד לא יורדת ולא מאבדת מכוחה. בפועל, נתניהו שומר על הבייס שלו למרות ואולי אפילו בגלל הרדיפה שהוא עובר מצד מערכת המשפט והתקשורת.

מדובר בנתון מעודד מאוד עבור נתניהו, זה לא היה מובן מאליו שהציבור הליכודי יתלכד סביבו גם במצב כזה. אבל מצד שני, גם אחרי מיצוי קמפיין הרדיפה וסחיטת כל כלי הנשק הפוליטיים עד תומם, הליכוד לא מצליחה להתחזק ולא לעלות בסקרים.

כלומר: לליכוד יש בנק, יש מלאי ברור וקשיח של 30 עד 32 מנדטים שילכו עם נתניהו באש ובמים. אבל מעבר לזה אין לו כבר את היכולת לגדול משמעותית וכאן מתחילה הבעיה. גוש הימין גם הוא לא מצליח לבנות את עצמו וכך אנו מגיעים לאותה בעיה של חוסר היכולת להכריע את הבחירות.

בן גביר לא אשם

בניסיון לצאת מהמצב הזה, הפעיל נתניהו לחץ אדיר על בן גביר לפרוש מהמירוץ, כדי לא לאבד עשרות אלפי קולות יקרים לימין וכך לנסות להתקרב עד כמה שניתן לגבול של 60 מנדטים לגוש, כך עם קצת משחק של אחוזי הצבעה כלליים והסכמי עודפים, החלום להגיע ל-61 נראה אולי קצת פחות רחוק.

וכשבן גביר הכריז השבוע כי הוא החליט להמשיך את המירוץ למרות הכול, הוא כמובן זכה לקיתונות של ביקורת גם מצד הליכוד וגם מצד חבריו בגוש הימין שבגדו בו, שהביאו אותו למצב הזה ועכשיו גם דורשים ממנו לפרוש. התגובה של בן גביר כלפיהם היתה שהם בבחינת 'רצחת וגם ירשת' ואפשר להבין שזאת התחושה שלו, למרות שגם הוא לא טלית שכולה תכלת כשרק לפני שבועות ספורים הוא עשה מהלך דומה נגד סמוטריץ'.בן גביר במסיבת העיתונאים השבוע. צילום: יונתן סינדל / פלאש 90

 

בפועל, לאף אחד בגוש הימין אין את הפריבילגיה להאשים את בן גביר בכך שגוש הימין לא מגיע להכרעה. לא הוא האשם בזה, הוא רק הסימפטום.

בהנחה שבן גביר אכן היה שומע לקולם והיה פורש, גם אז לא בטוח שהימין לא היה מאבד קולות. בן גביר כבר הוכיח שיש לו בנק יציב של לפחות 20 אלף מצביעים, בבחירות האחרונות הוא קיבל 80 אלף קולות אבל נניח שהקהל הבסיסי שלו הוא לא כזה גדול. בכל מקרה, אותם 20 אלף שבוודאי יש לו מרגישים פגועים מאוד ואם בן גביר היה פורש בלחץ חבריו, התומכים שלו לא היו יוצאים לקלפי ויתכן מאוד שלא היו נותנים את קולם לגוש הימין.

אבל גם אם נלך צעד אחורה ונצייר לעצמנו שהדרמה בימין לא היתה מתרחשת, גם אז היו שני תרחישים: תרחיש ראשון הוא שבן גביר היה חלק מהאיחוד הכולל של כלל מפלגות הימין, ואז מצביעים רבים היו בורחים ולא הולכים לקלפי או נותנים את קולם למפלגות אחרות, כדי לא להזדהות עם בן גביר הקיצוני שנחשב נטע זר גם בציונות הדתית עצמה.

תרחיש שני הוא שהגוש הזה באמת היה רץ בשתי מפלגות, אחת של פרץ ובן גביר והשניה של בנט שקד וסמוטריץ'. זה התרחיש ממנו חשש נתניהו משום שרוב הסיכויים שפרץ ובן גביר לא היו עוברים את אחוז החסימה וכך היו הולכים לאיבוד שלוש וחצי מנדטים פחות או יותר. כך שמכל כיוון שלא נסתכל על זה, מצבו של גוש הימין אינו מזהיר וזה לא בגלל בן גביר. זה היה לפניו וזה המצב שנשאר גם בלעדיו.

תותחים כבדים, תוצאה קלה

גם בגוש השמאל המצב לא שונה בהרבה. בדיוק כמו הליכוד, גם כחול לבן מיצתה למעשה את היכולת שלה ולא נראה שיש לה איך לגדול ומהיכן לשאוב מנדטים. האיחוד בין העבודה למרצ הוכיח שהשלם קטן מסך חלקיו, סתיו שפיר שפרשה לא השאירה אחריה ירושה ואף אחד לא הצליח ליהנות מהמצביעים שהותירה אחריה, אולי משום שמעולם לא היו כאלה.

לכן אם זה לא היה ברור עד עכשיו, הרי שההתפתחויות האחרונות הוכיחו זאת למעלה מכל ספק: המפה הפוליטית בישראל יציבה מאוד במצבה הנוכחי. כל מפלגה הוכיחה את כוחה והיא שומרת עליו ככזה, בלי לרדת ובלי לעלות. זה המצב גם בליכוד, גם בגוש הימין על כל תנודותיו, זה המצב בכחול לבן ולצערנו זה המצב גם אצל ליברמן שממשיך לשמור על כוחו ולהחזיק את כלל המפלגות כבנות ערובה לחוסר ההחלטיות שלו. מספר הקולות המתלבטים בין מפלגה למפלגה, הוא קטן מאוד ולא משמעותי מידי מבחינת מנדטים.

מנקודת הפתיחה הזאת, מנסות המפלגות לנהל את קמפיין הבחירות שלהן. ההבנה היא כי הקמפיין לא מיועד לסחוף כמות גדולה של מנדטים, לא לחולל מהפך ולא לספח קהלים חדשים כי זה פשוט כבר לא יכול לקרות. הקמפיין מיועד לשמור קודם כל על הקהל הביתי, לחמם את האווירה ולשמור על אחדות השורות, ורק אחר כך לנסות לפנות לאחוזים הבודדים והכמעט זניחים של הקולות המתנדנדים.

מי שעושה זאת בצורה הכי טובה הוא כמובן נתניהו. הוא יודע טוב מכולם להביא את הקהל שלו לכינוסים, להלהיב אותם, לייצר הצגה ורעש בהפקה מושלמת והוא זה שיודע הכי טוב להעלות לסדר היום נושאים שיככבו בראשי הכותרות וייצרו עבורו שיח ציבורי מושלם.

הפעם הוא בחר לנושא המרכזי את סיפוח בקעת הירדן. כולם הרי מבינים שקשה מאוד עד בלתי אפשרי לעשות מהלך מדיני דרמטי כל כך בתקופת בחירות, גם אם ארצות הברית תומכת בכך. ואגב, הקולות בבית הלבן לא נשמעים נלהבים במיוחד ואפילו קצת כועסים שם על נקיטת מהלך כזה לפני שטראמפ מפרסם את עסקת המאה שלו.

אבל הסיפוח הוא נושא נהדר שאפשר לנפנף בו ולחזק את הקהל המחוזק שלו והשבוע זה עבד מצוין כשגנץ עצמו נפל בפח הזה והצטרף גם הוא לקריאות התמיכה בהחלת הריבונות. לקח לו חמש דקות בדיוק כדי להבין איזו טעות הוא עשה ולכן הוא מיהר לחזור בו.

אבל הטעות הזאת הוכיחה שבשונה מנתניהו, גנץ לא מצליח לכוון את הקמפיין לקהל הביתי שלו משום שלקהל הזה אין כיוון אחיד ברור. בדיוק כפי שצייר נתניהו בנאומו, הקולות במפלגה הזאת סותרים זה את זה, חלק תומכים בהסדר מדיני והקמת מדינה פלשתינית וחלק תומכים בסיפוח הבקעה, הגדיל לעשות יאיר לפיד שהצליח בעצמו לתמוך בשתי הדעות הללו ולסתור את עצמו מחדש בכל ראיון תקשורתי.

הקמפיין של כחול לבן, לא מצליח אם כן להשיג את מטרתו הראשונה שהיא שמירה על הבייס, ולכן בונים שם על קולות מתנדנדים מהציונות הדתית. חברי הכנסת הימניים המובהקים שבמפלגה, יועז הנדל וצבי האוזר גויסו למשימה וקראו למאוכזבי הימין למצוא בית בכחול לבן.

אבל המשימה העיקרית של כחול לבן היא כמובן קידום דיון בנושא חסינות נתניהו והשאיפה להגיע להכרעה עוד לפני הבחירות, להסיר את החסינות ולהפקיר את נתניהו לידיה של מערכת המשפט. אם זה יצליח הם יראו בזה הישג יוצא דופן שישמש אותם לקמפיין בחירות מושלם.

לכן מפעילה כחול לבן את כל התותחים הכבדים, ביום שני הקרוב תתכנס המליאה כדי לאשר את הקמת ועדת הכנסת ובכחול לבן כבר קבעו לו"ז מדויק ואינטנסיבי לכינוס הוועדה, עוד לפני שהביצה הזאת בכלל נולדה. בליכוד הבינו שהמשחק מכור וכבר שוקלים שם להחרים את כל דיוני המליאה והוועדה משום שאינם רלוונטיים למציאות והם נועדו רק לתפאורת רקע בקמפיין של גנץ.

אבל כאן אנחנו שוב חוזרים לאותה הנקודה, כחול לבן נמצאת בדיוק באותה בעיה בה נמצא נתניהו. נניח שהמשימה אכן תצליח וחסינות נתניהו תוסר לפני הבחירות. מה יקרה אז? כחול לבן תקבל ארבעים מנדטים? ברור שלא. הרי המפה כבר הוכיחה זאת. הקהל הקשה של הליכוד לא ישתכנע לעבור לתמוך בגנץ בגלל הדבר הזה אלא ההיפך. מי שהמשיך לתמוך בנתניהו ובימין אחרי כתב אישום על שוחד, אין סיבה שישנה את דעתו אחרי אירוע הרבה פחות משמעותי כמו הסרת חסינות.

בשבוע הקרוב יחלו גם הדיונים בוועדת הבחירות המרכזית על בקשות הפסילה שהוגשו נגד מפלגות ומועמדים. גם האירוע הזה הוא כולו הצגה של המפלגות השונות, כך ראינו תחרות בין המפלגות מי ממהר לתמוך בפסילת היבא יזבק, חברת הכנסת הערביה שהביע תמיכה במחבלים, ומי ממהר לתמוך בפסילת ישראל ביתנו או בפסילת מפלגתה הקיקיונית והלא רלוונטית של לריסה טרימבובלר שנועדה לקרוא לשחרור יגאל עמיר. כל המהלכים הללו הם הצגה שנועדה להגיע לאוזני הבוחר, אבל גם היא לא תעלה ולא תוריד במאומה.

תמונת המצב היא אם כן, שגם הליכוד וגם כחול לבן משקיעות הרבה אנרגיה במשימות גרנדיוזיות שבסופו של דבר לא יניבו מנדטים משמעותיים. לא נראה שכל הסערות הללו ישנו את תמונת המצב הפוליטית, המשחק הוא משחק של ייאוש, של ניסיון אחרון לעשות מה שאפשר כטובע הנאחז בקש. ההכרעה לא תגיע מהאירועים הללו אלא רק מהתפתחות חדשה ובלתי צפויה, כמו עריקת מפלגות או חברי כנסת מגוש לגוש, הפרת הסכמים, בגידות או כל אירוע אחר שבשלב זה לא נראה לעין. כל השאר – ספינים.

נשיאים ו(הרבה)רוח

הדבר נכון באותה מידה גם לגבי האירוע ההיסטורי שנערך בירושלים. בפעם הראשונה בהיסטוריה הגיעו לישראל קרוב לחמישים נשיאים, מלכים, ראשי ממשלות ובכירים פרלמנטריים מרחבי העולם, כמות כזאת של מכובדים לא הגיעה מעולם לישראל בצורה מרוכזת לאירוע ממלכתי רשמי, האירוע הכי קרוב לזה בממדיו היה מסע ההלוויה של רבין.

לאירוע הזה יש משמעות מסוימת בכך שמנהיגי העולם מתאספים בישראל ומשמיעים יחד קריאות ברורות נגד האנטישמיות המרימה ראש בשנים האחרונות באירופה, בארה"ב ובמקומות נוספים בעולם. אין להקל ראש באירוע כזה ובמשמעותו הסמלית.

אבל מעבר לזה, מדובר באירוע ללא משמעות מעשית. בינתיים אנחנו לא רואים שראשי מדינות במערב עושים צעד אקטיבי נגד האנטישמיות ואם כבר אז ההיפך. ממשלות אירופה רועדות מהרוב המוסלמי הכובש את ערי הבירה שלהן, האיחוד האירופי תומך באופן חד משמעי בנרטיב הפלשתיני והאו"ם מגנה את ישראל באופן קבוע תוך התעלמות ממדינות בהן נעשים יום יום פשעים נגד האנושות. מהכינוס הנוצץ בירושלים לא יצאה בשורה מעשית נגד כל זה, אבל גם צעד סמלי ותקשורתי הוא חשוב.

הסמיכות של האירוע הזה למערכת הבחירות, ישמש בוודאי את נתניהו כדי להדוף את הטענות על בידוד מדיני, נתניהו אוהב להעלות על נס בנאומיו את ההישגים המדיניים של ישראל בעולם ואת הקשרים שהוא רוקם עם מדינות חדשות, אירוע כזה משחק בדיוק לידיים שלו למרות שהיוזם והמוביל של כל האירוע זה יריבו הפוליטי, הנשיא ראובן ריבלין.

וכך המריאו מנהיגי העולם בזה אחר זה מנתב"ג לארבע רוחות השמים והותירו אחריהם את נתניהו עם קמפיין שישמש אותו עוד טיפה לחיזוק הקהל הביתי, יסחוט עבורו עוד קצת מחיאות כפיים אבל שוב: לא יזיז את ספינתו התקועה אפילו במילימטר. גם האירוע המרשים הזה לא חזק מספיק כדי לשנות את תמונת המצב הפוליטית הקשוחה שנוצרה בישראל.

האיום לא מספיק צבעוני

ובשולי הדרמות הפוליטית שהעסיקו מדינה שלמה במהלך השבוע הזה, אסור להתעלם מהתפתחות חדשה ומסוכנת שלא רבים מאתנו מודעים לה, משום שיש מי שרוצה שלא נדבר על זה הרבה.

אחינו תושבי הדרום מנהלים בשבוע האחרון את חייהם בפחד תמידי שמישהו יהרוג אותם מהאוויר, פשוטו כמשמעו. טרור בלוני הנפץ שהתחדש לא זכה לתשומת הלב התקשורתית המתאימה, לתקשורת היה הרבה יותר נח ומענין לעסוק בקריאות לשחרורה של נעמה יששכר ולמערכת הפוליטית היה אינטרס שאנחנו לא נשים לב לזרי הבלונים המרהיבים המתעופפים בשמי הדרום במטרה להרוג אזרחים וילדים חפים מפשע.

במלחמת המפרץ תחת אימת הסקאדים, נולדה הלצה האומרת שלפני שחוצים כביש בישראל, יש להביט שמאלה, ימינה, שוב שמאלה ואז למעלה. לתושבי הדרום זאת לא בדיחה. הם לא יוצאים מהבית לפני שמביטים למעלה לראות שלא מגיע איזה בלון עם מטען חבלה. הורים חוששים לשלוח את הילדים החוצה כי אולי מישהו בטעות ייגע במטען נפץ שנחת בחצר או בגינה ועדיין לא שמו לב אליו. וכל זה מתלבש על הטראומה שכבר קיימת שם מסבבי האזעקות והפיצוצים שחרכו שריטה עמוקה בבריאות הנפש של הילדים והמבוגרים שם.

למערכת הביטחון אין הרבה מה לעשות מול האיום הזה, צה"ל על כל יכולותיו המודיעיניות, הטכנולוגיות והמתקדמות, עומד חסר אונים מול בלון גומי נפוח ופשוט אליו מחובר מטען חבלה פרימיטיבי שהרכיב נער בן 17 משועמם בעזה. אפשר גם להסכים שלא בכל מצב אפשר ונכון להיכנס למערכה משמעותית מול חמאס, יתכן שבאמת אין פתרון קסם מידי למצב הבלתי נתפס הזה, אבל ההתעלמות הציבורית מהנושא היא לא פחות מאבסורד.

טרור בלוני הנפץ מעזה. צילום: : Ail Ahmed / Flash90

 

נתניהו וגנץ מתווכחים ביניהם על סיפוח דמיוני של בקעת הירדן, כשתושבי הדרום מוכנים להציע שאולי ישראל תספח קודם כל את עוטף עזה. הליכוד וימינה מתחרות ביניהן מי יצעק יותר חזק על הקמת ממשלת ימין מול השמאל המסוכן, כשבפועל נתניהו ובנט מיישמים את מדיניות ממשלות השמאל וחותרים להסדרה מדינית עם ארגון הטרור חמאס תוך התעלמות מהטרור הנפוח.

זאת הנקודה שכואבת לתושבי הדרום. הם היו רוצים שהמנהיגים הללו לפחות יירדו אליהם ויסתכלו להם בעיניים, שיפסיקו לעסוק במגדלים פורחים באוויר ויעסקו בבלונים הפורחים באוויר, גם אם לא יביאו פתרון אז לפחות שיעשו כאילו זה אכפת להם. אבל בינתיים זה לא קורה, כי גם נתניהו, גם בנט וגם גנץ מבינים שאם הם יעסקו בנושא הזה הם יידרשו לספק תשובות אמיתיות, הרבה יותר נח ופופוליסטי להמשיך להתווכח על דמיונות.

אז לפחות נעשה את זה אנחנו. בצידי השבוע הפוליטי שהיה עמוס באירועים מיותרים, נזכיר לפחות אנחנו שיש מאות אלפים מאחינו תושבי הדרום שיושבים שם ורועדים מול זר בלונים ססגוני שאצלנו מעורר שמחה ועליצות של יום הולדת. הם מפחדים על החיים שלהם וזאת לא גוזמה. אף אחד מאתנו לא רוצה שהילדים שלו ילכו ברחוב ליד הבית ופתאום ייפול עליהם מטען חבלה מהאוויר.

מהספה בסלון שלנו עם העיתון ביד, לפחות נחשוב גם עליהם ונתפלל עליהם, הם כבר יחשבו לבד האם וכיצד הם ישמיעו את תשובתם בקלפי.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן