גם אחרי ההישג ההיסטורי, קשה להאמין שנתניהו אכן יספח שטחים לפני הבחירות, אבל באותה מידה קשה להאמין שהוא לא יעשה זאת • בסיומו של משחק המילים האכזרי, נדהמו נתניהו וגנץ לגלות שאזרחי ישראל לא התרגשו מכתב האישום וגם לא מהדרמה בבית הלבן

אסור לזלזל ואין להפחית אפילו במעט מעוצמת הדרמה שהתחוללה השבוע בבית הלבן ומהמשמעות ההיסטורית, המדינית והמהותית שיש בהצעת 'עסקת המאה' שהניח נשיא ארצות הברית על השולחן, מול המצלמות ולקול תרועת החצוצרות ומחיאות הכפיים.

גם הציניקנים, שהופיעו בעיקר מהצד השמאלי של המפה, ואמרו כי מדובר ב'ספין בחירות' משותף לשני מנהיגים החוששים מסוף דרכם הפוליטית, נאלצו להודות שאי אפשר לבטל את עצם ההישג ההיסטורי, כשבפעם הראשונה הממשל בארצות הברית מכיר בזכותה של ישראל על שטחי היישובים ביהודה, שומרון ובקעת הירדן ומוכן לאפשר עקרונית את החלת הריבונות שם ללא הסכמה מצד הפלשתינים.

ההבדל המהותי בין ממשל טראמפ לממשלים הקודמים, הביא לשינוי של 180 מעלות בתפיסת המצב במזרח התיכון. בעוד שהממשלים הקודמים הן מהצד הדמוקרטי והן הרפובליקני ניסו ללהטט בחכמה בין הצדדים ולקדם את השלום בנאיביות אמריקנית טיפוסית, הגיע טראמפ והחליט לראות את הדברים אחרת.

אי אפשר לבטל את עצם ההישג ההיסטורי. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

טראמפ הוא נשיא שהגיע אל הפסגה בעזרת המיאוס שחש הבוחר האמריקני מהפולטיקלי קורט ומהממלכתיות המעושה. וככזה, טראמפ מסתכל על המציאות במזרח התיכון בצורה קצת פשטנית ובעיניים מעט ילדותיות – במידה מסוימת ובמובן הטוב של המילה, ככה הוא מבין היטב מי הטוב ומי הרע, מי בעל ברית פוטנציאלי עבורו ומי רק ינצל את טוב הלב האמריקני כדי להנציח לעצמו את דמות הקרבן והנרדף לאורך שנים. ולכן הזמירות שהוא השמיע מול נתניהו ואבו מאזן היו לא פחות ממהפכה.

בשלוש השנים הללו הוכיח טראמפ שהוא הנשיא הכי ידידותי שהיה לישראל אי פעם בבית הלבן. הוא סירב בתחילה להשתמש במושג שתי מדינות לשני עמים, הוא הכיר בירושלים, הכיר בגולן, שחרר את רובשקין, יצא מהסכם הגרעין עם איראן והתנהלותו באופן כללי היא של ידידות מופרזת ומוחצנת כלפי ישראל וכלפי נתניהו.

אבל גם אחרי כל זה, אפשר לומר שההצהרה שהשמיע ביום שלישי בבית הלבן הייתה הצעד המשמעותי ביותר כלפי ישראל. עסקת המאה שהוצגה כוללת אמנם את הסעיפים על הקמת מדינה פלשתינית, הקפאת בניה בהתנחלויות לתקופת המשא ומתן וחפירת מנהרה מעזה ליו"ש, אבל מדובר בסעיפים תאורטיים בלבד משום שכל זה יתרחש על פי התכנית רק אחרי שהפלשתינים יסכימו לשאר התנאים שהוצגו להם בעסקה. והתנאים הללו מופרכים לא פחות מההטבות התאוריות שמציע להם הממשל.

תקווה חסרת סיכוי

הסיכוי שהפלשתינים יסכימו להכיר בישראל, לפרק את חמאס מנשקו ולוותר על הר הבית, שווים לסיכויים שקים ג'ונג און יתגייר או שחסן רוחאני יבקש לצרף את איראן כחברה בארצות הברית. הפלשתינים הרי סירבו להסכמי שלום שהיו נדיבים כלפיהם באופן חסר היגיון ומסוכן, ברק ואולמרט הסכימו למכור הכל לאבו מאזן כדי שיחתום על הסכם שלום וזה הנס הגדול של ישראל, כי אם הפלשתינים היו חפצי שלום אז כבר לפני הרבה שנים הגולן היה בידיהם, מדינה פלשתינית כבר היתה מתפקדת על כל שטחי יו"ש והטילים כבר היו עפים על נתב"ג. הסרבנות הפלשתינית היא החסד הגדול לעם ישראל.

הפלשתינים לא יכולים לוותר על דמות הקרבן ועל נרטיב העם הנכבש משום שזה שומט מידיהם את יסוד הקיום שלהם, את האג'נדה עליה הם בנויים וממנה הם מתפרנסים ואת זה הבין לראשונה טראמפ, בניגוד לנשיאים שקדמו לו שלא רצו להבין. כך שהתכנית שהוא הציג נותנת לפלשתינים את כל מה שהם ירצו, אבל רק על הנייר. כמו אליבי משפטי שעורכי דין מכניסים בחוזה. טראמפ הכין להם את האופציה התיאורית כדי שהם לא יוכלו לומר שלא לקחו אותם בחשבון.

אולם בפועל, התכנית נבנתה חד משמעית לטובת ישראל. רק ישראל יכולה על פי ההצהרה לבצע מהלכים חד צדדיים ולא לחכות להסכמה הפלשתינית. ולכן ההסכם שהוצג גם אם הוא עדיין לא יוצא לפועל, הוא היסטורי ודרמטי לפי כל קנה מידה, הוא מציג שינוי ראשון ומהותי בתפיסת האמריקנים את המזרח התיכון ולכן אין להמעיט ולו במאומה מעוצמת החגיגיות ששררה ביום שלישי בבית הלבן.

האוויר החם מתחיל לרדת

בשלב הזה לא מגיע שום 'אבל'. בשורות הבאות לא ננסה לומר ש'התכנית האמריקנית טובה – אבל'. אלא נלך עם ההתרחשויות כפי שהן. ההצהרה בבית הלבן מסתיימת וההתרגשות בישראל מטפסת לשיאים חדשים. האופוריה שולטת מכל הכיוונים כאשר גם בימין וגם בשמאל מודים שמדובר בהיסטוריה.

כלי התקשורת יוצאים מגדרם ובצדק. סדר היום משתנה והתחושה היא של משהו חדש שמרחף באוויר. בסביבתו של נתניהו כבר מכריזים שהחלת הריבונות תוצג בפועל בישיבת הממשלה הקרובה. דוברו של ראש הממשלה טרח להקליד: "החלת ריבונות על כל ההתיישבות ביום ראשון". אבל אחרי שעה קלה ההודעה הזו נמחקה וזה היה רמז ראשון לבאות.

למעשה, את הערב הדרמטי ליוותה תחושת הפתעה. ההצהרה עצמה לא הפתיעה כי היא מסתדרת עם הרוח הנושבת בבית הלבן, אבל החידוש היה שהפעם מדברים על סיפוח למעשה ואת זה איש לא צפה מראש.

הזיכרון הפוליטי קצר,נתניהו שבוע לפני בחירות סבב ב' מצהיר שיספח את בקעת הירדן. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

הזיכרון הפוליטי הקצר בישראל השכיח מאתנו שביום שלישי י' אלול תשע"ט, שבוע לפני בחירות סבב ב' עמד נתניהו והשמיע הצהרה דרמטית לפיה הוא יספח את בקעת הירדן והוא כבר קיבל לכך הסכמה שבשתיקה מהאמריקנים שבאופן רשמי לא הודו בכך.

למרות שהיה ברור שמדובר בספין בחירות, היו כאלה שקיוו אז שנתניהו אכן מתכוון למה שהוא אומר והוא יספח את הבקעה. לכן בתחילת השבוע כשנתניהו התחיל לרמוז על היסטוריה שעומדת להתרחש בבית הלבן, ונשיא ארה"ב כבר הודיע שהוא עומד לחשוף את עסקת המאה, העריכו רוב הפרשנים שהטקס ביום שלישי יכלול משהו הצהרתי, דרמטי יותר או דרמטי פחות אבל עדיין בגבולות ההצהרה כאשר צעדים מעשיים יישמרו לעידן בו מישהו מהצדדים יצליח אולי לעשות את הבלתי ייאמן ולהגיע לאיזשהן הבנות עם הפלשתינים. אף אחד לא תיאר לעצמו שצעדים כאלה יינקטו בפועל בערב בחירות.

לכן באותו ערב, כשנתניהו ומקורביו דיברו על החלת ריבונות בפועל, הורגשה גם אי וודאות ומבוכה מסוימת כשרבים כבר התחילו לתאר לעצמם שהנה משהו לא ייאמן קורה פה. גם בנקודת הזמן הנוכחית בעת כתיבת שורות אלו, לא ניתן לקבוע בוודאות האם באמת עומדת להתרחש פה היסטוריה או שכל צעד מעשי יידחה בסופו של דבר. אבל מה שברור נכון לשעה זו, הוא שהאוויר החם שמילא את הבלון מתחיל לרדת מעט. גם בארה"ב וגם בירושלים מתחילים כבר לדבר על כך שהסיפוח אולי ימתין לאחר הבחירות, רק אולי…

הסולם גבוה מידי

ושוב, בלי שום 'אבל' ובלי להמעיט בערכו של איש, עלינו להבין את התהליך שהתרחש כאן כדי לנסות לתפוס נכון את התמונה. גם נתניהו, גם טראמפ וגם מקורביהם אינם חשודים על הטיפשות. אי אפשר לחשוד בהם שהם נסחפו להצהרה דרמטית, אבל אז חטפו רגליים קרות והחליטו – לא, לא כדאי לספח, בעצם אולי נחכה קצת. ברור שלא.

המהלך הזה תוכנן מראש וכפי שזה נראה הוא עדיין מתנהל לפי תכנית מוכתבת ומוסכמת בין הצדדים. נתניהו כמו נתניהו היה חייב לנסות לשלוט בסדר היום, להעיף מהכותרות את סאגת החסינות, את כתב האישום שהוגש נגדו ולהחזיר לכותרות את סדר היום הביטחוני ואת הישגיו המדיניים. ואת זה הוא עשה מעולה באמצעות מהלך מדוקדק כמו שרק הוא יודע לעשות.

למעשה, ההצהרה השבוע היא המשך דומה להצהרת הסיפוח שהשמיע לפני הבחירות הקודמות. הספין הוא אותו ספין, סדנא דביבי חד הוא. אלא שבפעם שעברה זה היה ספין במידה סמול ועכשיו הספין עבר למידה אקסטרה אקסטרה אקסטה לארג'. בפעם הקודמת הוא עלה על שרפרף והפעם הוא העפיל על סולם גבוה. זו כבר לא הצהרה סמלית על כוונה לספח אחרי הבחירות את הבקעה, אלא הצהרה אמריקנית דרמטית על סיפוח מלא מלא, כאן ועכשיו.

ואז הגיע שלב המהלכים שאחרי ההצהרה. זה יכול להיות מנדלבליט, זה יכול להיות ג'ארד קושנר או דייויד פרידמן, יש הרבה אנשים שיוכלו מהפוזיציה שלהם לומר: נכון, סיפוח מיד, אבל כדאי לחכות עוד טיפה, רק טיפה עד אחרי הבחירות. נתניהו ייתפס כגיבור שרוצה לקדם את הסיפוח אלא שהוא מתחשב באנשי המקצוע הידידותיים שסביבו ומחכה רק קצת, רק טיפה, הנה זה או-טו-טו קורה.

המשמעות המעשית כמובן היא שנתניהו מצטייר כגואל הימין, כאיש הבשורה ובלעדיו לא יהיה שום סיפוח ושום ריבונות. זה קמפיין הבחירות המושלם שנתניהו בנה בעזרת ידידיו האמריקניים. הדבר האחרון שנתניהו היה צריך עכשיו זה סיפוח מעשי, מכל הסיבות. זה גם יכול להסלים את המצב הביטחוני אבל בעיקר זה יגרום לו להיות מיותר. הרי אם כל השטחים סופחו לישראל לפני הבחירות, למה שמישהו יצטרך עכשיו את נתניהו אחרי הבחירות?

האיזון המושלם שנתניהו מנסה להגיע אליו הוא העצמת השיח על הריבונות, הטמעת התחושה שהנה זה קורה אבל בשביל שזה יקרה צריכים את נתניהו, רק הוא מביא איתו את ההבטחה מארה"ב ואם הוא לא יהיה בבלפור לא תוחל ריבונות. גם נתניהו וגם טראמפ לא התכוונו בשום שלב לספח שטחים לפני הבחירות, זה הדבר האחרון ששניהם צריכים, אבל הדיבור על זה הוא הקמפיין המושלם.

יש הרבה אנשים שיוכלו מהפוזיציה שלהם לומר שכדאי לחכות עד אחרי הבחירות. מנדלבליט. צילום: תמר ניוברג.

מצד שני, הסיכון שנתניהו לוקח על עצמו הוא לא פחות ממטורף. כי אם אחרי כל הדרמה שעצרה את נשימת העולם כולו, הוא מגיע לבחירות בלי שום צעד מעשי בשטח, אז ההתרסקות שלו עלולה להיות כפולה ומכופלת, כי הימין כבר לא יקבל את זה. הוא נמצא במלכודת והנפילה מהסולם הגבוה שטיפס עליו יכולה להיות כואבת מאוד ואפילו קטלנית, הציפיות הגבוהות שהוא יצר עלולות לחזור אליו כבומרנג ולכן יתכן שהוא יצר מצב בו הוא מאלץ את עצמו לנקוט במהלך כלשהו לפני הבחירות וכבר אין לו דרך חזרה מהשביל שנכנס אליו.

בנט מצידו מזהה את המגמה הזאת ולכן הוא כבר מתחיל ללחוץ בכל הכח להחיל ריבונות מיד ללא שהות. הוא מאגף את נתניהו באגרסיביות מימין ואיתו כל ראשי ההתיישבות. יחד הם רוצים להפיל את נתניהו במלכודת שבנה לעצמו כי אם הם לא יעשו זאת, הוא זה שישתה את המנדטים שלהם עם אופוריית הסיפוח.

אחרי שנושא הסיפוח כבר באוויר והעם מחכה לבשורה. מתחיל עכשיו קרב אכזרי על המקומות בגוש הימין. נתניהו הצליח להביא את עצמו למקום אולטרה ימני של איש בשורה וזה יבוא על חשבון בנט, שקד, סמוטריץ' ופרץ. לכן הם לוקחים את זה עוד צעד קדימה ומנסים כבר עכשיו לחשוף את העובדה שנתניהו לא באמת מתכוון לספח הכול ובוודאי שלא עכשיו ולכן הימין זקוק להם, הם יהיו אלה שיעמדו שם וידאגו שההבטחה של טראמפ תתממש. הם ינסו להזכיר למצביעי הליכוד שהם יודעים יותר טוב להחיל ריבונות.

כאמור, נכון לרגע זה קשה להעריך מה יקרה באמת לפני הבחירות. הרושם המתקבל הוא שנתניהו ינסה למצוא כל תירוץ כדי שמישהו יעצור בעדו להחיל ריבונות, שמישהו אחר ייקח את האחריות והוא יוכל גם לא לספח וגם לתלות את האשמה באחרים. אבל עם הדרמה שנוצרה יתכן גם והוא יחיל ריבונות על שטח מוגדר כלשהו כמו מעלה אדומים או שטח E1 הסמוך לו, משהו סמלי שמצד אחד לא יקבע עובדות דרמטיות בשטח, אבל מצד שני יוכל כבר להיות מוצג כהתחלה של הדבר הגדול שיקרה אחרי הבחירות, אם הוא רק יהיה בבלפור כמובן.

ההערכות בשלב הזה הן זהות. קשה להאמין שנתניהו יעשה צעד מעשי של סיפוח בשלב הזה, אבל מצד שני קשה להאמין באותה מידה שהוא יוכל לצאת מזה בלא כלום, בלי שום צעד מעשי, המחיר שהוא ישלם יהיה גבוה מידי, האכזבה בימין תהיה כגודל ההתרגשות, הנפילה של מצב הרוח הלאומי תהיה ממרומי הפסגה ישירות אל מעמקי התהום ואת החשבונית יציגו לו מצביעי הימין בקלפי. כך שבכל הקשור לסיפוח, נתניהו נעל את עצמו בכלוב של זהב.

בחזרה לקרקע המציאות

את כלוב הזהב הזה בנה נתניהו סביבו כדי לנסות ולהיחלץ מכלוב אחר שנסגר סביבו, כלוב כתב האישום. נתניהו הצליח בלהטוט מוצלח לגרום לכך שרגע היסטורי בתולדותיה של ישראל ירד לחלוטין מהכותרות. אף אחד לא דיבר על כך שבפעם הראשונה בתולדות המדינה הוגש כתב אישום בגין שוחד נגד ראש ממשלה מכהן.

בימים כתיקונם, דבר כזה היה תופס את מהדורות החדשות מתחילתן ועד סופן, לאורכן ולרוחבן. המזל הגדול של ביבי הוא שהעומדים מולו הם טירונים פוליטיים שלא מצליחים לעמוד בקצב המהלכים שהוא נוקט על לוח השחמט. הם עוד לא למדו את מה שהוא כבר שכח.
אבל להטוטים פוליטיים זה לא הכול. בסופו של דבר אי אפשר לברוח מהמהות וכשמדברים על מהות תמונת המצב די עגומה. שני הצדדים נקטו במהלכים מאוד דרמטיים גם במונחים פוליטיים אבל הגיעו עם זה לאותה נקודת מוצא.

בכחול לבן ניסו להיות יצירתיים ולקבוע סדר יום שיעסוק בתיקים הפליליים של ראש הממשלה. הם הפכו את העולם ולחצו כדי לכנס את הכנסת, כדי להקים ועדה ואף פרסמו לו"ז מפורט של דיונים צפופים ומתוקשרים. הם רק לא לקחו בחשבון שנתניהו יסכל להם את זה.

מפלגות הליכוד וכחול לבן שיחקו השבוע זו מול זו במשחק פינג פונג עם כדור ברזל ענק וכבד. כל צד הטיח מצדו מהלך כבד משקל. כחול לבן הפכו את הכנסת לזירת קמפיין הבחירות שלהם ונתניהו החזיר להם כשהעביר את הקמפיין שלו לבית הלבן. נתניהו ניסה לגרור את גנץ לוושינגטון יחד איתו כדי שייראה מובל, חלש וישמש תפאורה בקמפיין הליכוד, אבל גנץ הצליח להשתחרר, להפוך את הספין לטובתו ולהצליח להשיג תמונת ניצחון שלו לוחץ יד לנשיא ארה"ב בפגישה אישית נפרדת.

והמשחק האלים המשיך. בליכוד התמרמרו על מנדלבליט שמיהר חסר נשימה להגיש את כתב האישום דקה אחרי שנתניהו משך את בקשת החסינות ודקה לפני שנתניהו הולך לעשות היסטוריה באמריקה, אבל שתי דקות קודם הם עצמם תזמנו את משיכת החסינות לרגע בו עלה גנץ על הטיסה בחזרה לישראל כדי לקלקל לו את ההצגה ברגע הכי קריטי ולהגחיך את המהלך שלו.

הצליח להשיג תמונת ניצחון שלו לוחץ יד לנשיא ארה"ב בפגישה אישית נפרדת. צילום: אלעד מלכה

כחול לבן והליכוד שיחקו בכדור הכבד הזה מעל הראש של אזרחי ישראל, כל צד הציג מהלך דרמטי והצד השני השיב לו באותה מטבע. וכשהסתיים המשחק, עצרו נתניהו וגנץ לרגע, ניגבו את הזיעה וניסו לבדוק את לוח התוצאות. מסתבר שרק בשלב הזה הם התחילו להזיע באמת.

נתניהו ציפה שבשורה כזאת מארצות הברית תגדיל את הסיכויים שלו להגיע לרוב ימני של 61, גנץ קיווה שכתב האישום הדרמטי יבריח מצביעים מהליכוד, אבל ביום רביעי בערב אחרי שבוע מטורף מכל בחינה, התפרסמו שלושה סקרים בשלושת ערוצי התקשורת המובילים וכולם העלו תוצאה אחת בלתי תיאמן: מפת המנדטים נשארה כמעט אותו דבר, מפת הגושים נותרה כמעט זהה. אזרחי ישראל לא התרגשו מכדור הברזל שהתעופף מעל לראשם.

כפי שכבר נכתב כאן בשבוע שעבר מעל במה צנועה זו, הקמפיינים בבחירות הללו מציגים מהלכים חזקים מאוד רק כדי לשמור על הבייס הקיים ורק כדי לנסות להילחם על אחוז מאוד קטן וזניח של מצביעים. המציאות הוכיחה ששום דבר לא יזיז אותה.

לא נראה שיש בנמצא עוד שיאים חדשים שביבי וגנץ יכולים לטפס אליהם. הם סחטו את לימון הספינים עד תומו ועדיין לא קיבלו את הלימונדה הרצויה. המפה הפוליטית בישראל מתגלה כקשוחה ויציבה באופן מדאיג. ואם בסיומו של שבוע כזה, אחרי שכולם התפרעו ועשו את כל המהלכים הכי לא צפויים בכל זאת כך נראית מפת הסקרים, לא נראה שיש לנתניהו וגנץ משהו לעשות מלבד להטיח את הראש בקיר בתסכול.

גם אחרי שבוע כל כך מטלטל, שוב ושוב אנו מגיעים לאותה מסקנה שהיתה כבר הופכת לנדושה לולי היתה משמעותית כל כך. המסקנה הבלתי נמנעת היא שגם במוצאי הבחירות הקרובות לא צפויה הכרעה, אם לא יינקט מהלך משמעותי ולא צפוי מצד הפוליטיקאים עצמם. הקמפיינים כבר מוצו, הספינים נסחטו עד תום, אין עוד משהו שיכול להזיז את דעת הקהל בישראל ולהעביר מספר משמעותי של מנדטים מגוש לגוש. ההחלטה עוברת לידי חברי הר הכנסת שיצטרכו להחליט לפני או אחרי הבחירות כיצד הם מסדרים מחדש את הלוח ואת השחקנים ובכך מסיימים את המשחק הזה.

הטור התפרסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן