ממעמקי המשבר הפוליטי, קמה הממשלה הרחבה ביותר, היצירתית ביותר והמרתקת ביותר בתולדות המדינה, והעלילות שנכונו לה מרתקות לא פחות מנפתולי המשבר עצמו • מבט קצר לאחור, שיעזור לנו להבין יותר טוב את העתיד, רגע לפני שהרכבת עוזבת שוב את התחנה

קשה להאמין שזה קורה, אבל מסתבר שזה קורה ובניגוד לכל תחזית, קם הדבר ונהיה: ממשלת ישראל ה-35 יוצאת לדרך.

לא פחות מ-17 חודשים של משבר פוליטי, משבר שהפך להיות העמוק, החמור והארוך ביותר שידעה ישראל, מגיעים לסיומם כשלמעלה משבעים חברי קואליציה מרימים את ידיהם בעד הקמת הממשלה בעלת המבנה היצירתי ביותר והרחב ביותר שידעה ישראל.

מה לא נאמר על דרך החתחתים שעברנו עד שהממשלה הזאת קמה, כמה פרקים מסובכים ומפותלים נכתבו בעלילה הזאת עד שהיא הגיעה לתפנית המיוחלת. מי יכול היה לשבת לפני 17 חודשים ולצפות מראש לאן יתפתחו ההתרחשויות במערכת הפוליטית ואיך תיראה הממשלה שלבסוף תקום. כל פרשנות אפשרית נכתבה, כל תחזית אפשרית פורסמה, טובי המוחות ניסו לפרש את המהלכים ולנסות לנחש מה יקרה ואיך יסתדרו הדברים, אבל המציאות באה וטפחה על מצח כולנו והוכיחה כי סיפור המתח הבדיוני ביותר יכול לקרות דווקא במציאות.

ובל נטעה לחשוב שהקמת הממשלה בימים הללו חותמת את העלילה המרתקת ומביאה אותה לסיומה. ממש לא, הממשלה המעניינת והבלתי שגרתית יוצאת לדרך מסוכנת הדורשת זהירות רבה גם בהתנהלות השגרתית בחודשים הקרובים וגם בנקודת הציון הממתינה בהמשך הדרך, בעוד שנה וחצי כשיגיע רגע הרוטציה. עד אז יכולים לקרות עוד הרבה דברים בלתי צפויים בדיוק כמו אלה שצצו לאורך המשבר, הזירה הפוליטית אינה שקטה אף פעם והיא תהיה דינמית מאוד גם אם משבר הקורונה יהיה בע"ה בקרוב מאחורינו.

אבל הקמת הממשלה מציינת נקודת זמן שתיכנס להיסטוריה. אי אפשר להפחית מערכו ועוצמתו של הרגע הזה, בו מגיע המשבר הארוך לסיומו וקמה ממשלת החירום, ממשלת האחדות או כל שם אחר שניתן למוטציה המרתקת שנבנתה כאן כדי למנוע בחירות רביעיות.

ולכן ברגע כזה, כשכל המילים כבר נאמרו, כל ההתרחשויות פורשנו וכל הניתוחים נותחו, זה הזמן לעצור לרגע, להביט ל-17 החודשים האחרונים ולנסות לעשות סיכום ביניים קצר, להסיק כמה מסקנות חשובות שצריכות לעלות על השולחן לפני שממשיכים לחלק ב', לספר דברי ימיה של הממשלה החדשה היוצאת לדרך אל הלא נודע.

קוסם או כוחני?

המסקנה הראשונה העולה מהממשלה הזאת היא שבישראל קיימת בשנים האחרונות פוליטיקה אחרת, שונה לחלוטין מזו שהייתה כאן בעבר ושונה בתכלית מכל פוליטיקה מקובלת בעולם המערבי הדמוקרטי. בישראל אין באמת יחסי כוחות ואין מלחמה בין מפלגות וגושים. בישראל יש פוליטיקאי אחד מבריק, מוכשר וערמומי, שמצליח לשלוט במערכת כולה כבר למעלה מעשר שנים.

בישראל אין באמת דמוקרטיה ואין פוליטיקה. יש את נתניהו, וסביבו סובב הכל.

כאילו מישהו הציב את נתניהו ואז בנה מסביבו את הממשלה ואת הכנסת. כבר כמה שנים שאיש לא מצליח לנצח את האיש הזה, לא יריביו בפוליטיקה ולא במערכת המשפט. ולא זו בלבד שאין מולו אג'נדה אחרת, מפלגה אחרת או מועמד ראוי אחר, אלא שכל מהות ההתנגדות אליו היא 'רק לא ביבי'.

הרי אם נתניהו מחליט לפרוש ולהסתלק מהזירה הפוליטית, באותו רגע לא רק שהימין יתקשה להתאפס על עצמו, אלא גם מה שאנו קוראים גוש שמאל, כבר לא יהיה אותו דבר. הדבק או הדלק ששמו רק לא ביבי יהפוך הרבה פוליטיקאים שם ללא רלוונטיים.

ננסה להביט רגע 17 חודשים אחורה. הממשלה סיימה אז את דרכה כשבמרכזה שתי מפלגות גדולות: הליכוד והמחנה הציוני. המחנה הציוני מנה אז 24 מנדטים וגם הוא היה דבק של מפלגות העבודה וציפי לבני שהתאחדו אמנם תחת הסלוגן רק לא ביבי, אבל עדיין היה ביניהם איזשהו קשר אידאולוגי.

המפלגה הזאת פירקה את עצמה לדעת כשאבי גבאי הדיח את לבני בשידור חי ועד מהרה שניהם התאדו מהשדה הפוליטי. הגוש ששמו רק לא ביבי ניסה להתארגן מחדש והקים את כחול לבן, שהייתה שכפול מתקדם יותר של המחנה הציוני ובו חברים הרחוקים זה מזה בדעותיהם אבל שוב מאוחדים בדבק ששמו רק לא ביבי.

מאז, נראה שנתניהו היה עסוק במשימה מרכזית אחת שגם הצליחה לו לא רע: לפרק כל התנגדות.

כאילו מישהו הציב את נתניהו ואז בנה מסביבו את הממשלה ואת הכנסת. צילום: Olivier Fitoussi/Flash90

נתניהו פעל בשיטתיות, לאט אבל בטוח, שלב אחר שלב כדי לפרק את כל יריביו הפוליטיים ולרסק אותם אל הסלע בקול רעש גדול. הוא פירק את מפלגת העבודה כשניהל משא ומתן עם גבאי תוך ידיעה שרוב חברי הכנסת שלו לא יצטרפו אליו לקואליציה, וחזר ופירק אותה היום כששאב מתוכה את אורלי לוי ולאחר מכן את פרץ ושמולי בכבודם ובעצמם, תוך מורת רוח גלויה של מירב מיכאלי ושאר חברי המפלגה שנשארו בחוץ.

גם הטלטלות שעברו על מפלגת ימינה על מגוון צורותיה ותולדותיה, כוונו בחלקם הגדול בשלט רחוק ע"י הכפתורים בבלפור. נתניהו היה מעורב עד לפרטי פרטים במשאים ומתנים עם בן גביר, באיחודים והפירודים בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי, בשעות קריטיות של ערב סגירת רשימות בשלושת סבבי הבחירות, כשהציונות הדתית לא ידעה לאן מועדות פניה, ישב נתניהו בביתו וניהל בשלט רחוק את העניינים כפי שהם הסתדרו לו באותו רגע.

את השיא המהדהד ביותר כבש נתניהו כשהצליח לפרק את כחול לבן, באופן בלתי מוסבר. גנץ עשה פתאום את מה שלא עשה בשני הסבבים הקודמים והחליט לעשות את הצעד שהיה הכי נכון עבורו כבר אחרי הבחירות הראשונות. נתניהו הצליח בכך לפרק את גוש ההתנגדות הגדול והקשה ביותר שניצב מולו, מה שהעלה גם את הסבירות לבחירות רביעיות כי במצב כזה כבר באמת אין מי שיפריע לו לקחת את השלטון באופן מלא בלי ויתורים ליריבים חלשים.

במבט לאחור, היו רגעים במשבר הזה בהם כולם כבר הספידו את נתניהו והיו בטוחים שהוא סיים את הקריירה. זה קרה כשלא הצליח להרכיב ממשלת ימין, כששלושת כתבי אישום הוגשו נגדו, רגעים בהם כל פוליטיקאי אחר היה קורס. ולכן זה פשוט לא יאומן כיצד בניגוד לכל היגיון ולכל תחזית, האיש חוזר לנהל את השלטון באופן מלא, או כמעט מלא, עד לסיבוב הבא שיאלץ אותו להמציא רעיון כיצד לחמוק ממסירת המושכות לגנץ.

ואחרי השיא הזה, הגיע הישג נאה נוסף כשהוא הצליח ברגע האחרון לפני הקמת הממשלה לפרק גם את ימינה ולהשלים את נקמתו בבנט ושקד, איתם יש לו חשבון אישי ארוך עוד מהימים בהם הם היו חלק מצוות לשכתו. הצטרפותו של רפי פרץ לממשלה הייתה צפויה, איש לא נפל מהכיסא בתדהמה, אבל זה היה מדהים לראות כיצד כל מי שאינו מיישר קו עם נתניהו, קורס, מתפרק ויוצא מהמשחק.

כל מי שבוחן את ההסכמים הקואליציוניים ורואה כיצד קמה הממשלה הבלתי מובנת הזאת, משפשף את עיניו בתדהמה. רפי פרץ עם ההסכם שלו, אורלי לוי עם המשרד החדש שהוקם עבורה למרות שהיא כבר לא נחשבת נכס לאף אחד ויש ממשלה רחבה גם בלעדיה, מפלגת המיעוט העונה לשם דרך ארץ ונועדה רק כדי להשאיר את יעלון עם הלשון בחוץ ומעל לכל – האיש שזכה לתואר שמאל חלש ולכל גינוי אפשרי מצד נתניהו, הופך כעת להיות – לא הסגן שלו, אלא שותפו המלא, ראש הממשלה הרזרבי שלו על כל המשתמע.

אלה הן העובדות, ומכאן הכל נתון לעיני המתבונן. האם נתניהו ראוי להערכה על ההישגים המדהימים שאין חולק עליהם? אפשר להסכים ואפשר שלא. אבל מה שברור זה, שבפוליטיקה היום אין אנשים המסוגלים להתמודד מול הדבר הזה ששמו נתניהו, הוא כמו גיבור חמוש המסתובב ומטיל את חיתתו בעיר של חלשים ופחדנים. מסתבר שבמדינת ישראל, הטובים ביותר לא מגיעים לפוליטיקה ולכן הזירה נשארת כולה בידיו של נתניהו והוא עושה בה כרצונו, הכל בה סובב סביבו. לא לחינם הוא זכה לכינוי קוסם, זה מגיע לו ובצדק.

כל ישראל מרכז

המסקנה השנייה הזועקת מבין דפי ההסכמים הקואליציוניים, היא המשך ותוצאה של המסקנה הראשונה והיא מחזירה אותנו אל הסיסמה עמה פרץ בני גנץ לתודעה הציבורית לפני יותר משנה: אין יותר ימין או שמאל.

לאורך המשבר הפוליטי הארוך, ראינו מפה פוליטית די ברורה שהייתה קלה מאוד להבנה ועשתה לנו סדר בראש, סדר יום קל ואפילו מעט ילדותי: יש ימין, יש שמאל, מפלגות הימין מגובשות כגוש ימין ומפלגות השמאל מגובשות כגוש שמאל, ועכשיו צריך למצוא דרך להכרעה מי מהגושים ירכיב ממשלה.

גנץ היה הראשון שניסה לגבש גוש שאינו ימין או שמאל. הוא צירף למפלגתו את יעלון, האוזר והנדל ועוד רשימה של חברים בעלי זהות ימנית פוליטית. אבל נתניהו כמו נתניהו, עשה מיד את הבידול הברור, נטל טוש עבה ובוהק וסימן את הטריטוריה: אני ימין, מי שהולך אתי הוא ימין, ומי שלא הולך אתי הוא שמאל. כלומר: כל מי שהולך עם גנץ הוא לא באמת ימני. וכך המפה הייתה ברורה לנו למרות השעטנז ממנו הורכבה מפלגת כחול לבן.

אבל אז החלו הדברים להיות יותר מטושטשים ומעט יותר מורכבים. גנץ שניסה מצד אחד להקים ממשלת מיעוט בתמיכת הערבים, לא פסל גם ישיבה עם ימינה ועם שאר מפלגות הימין. החיבור הזה לא היה נשמע הזוי אף פעם דווקא בגלל שבשורות כחול לבן יושבים אנשי ימין ואנשי הציונות הדתית.

מנגד, גם נתניהו אף פעם לא חתר לממשלת ימין על טהרת הגזע. כבר אחרי הבחירות הראשונות הוא אירח במעונו את אבי גבאי ובבחירות השלישיות הוא עשה זאת עם עמיר פרץ שמנסה עדיין להדביק בחזרה את שפמו כדי להסתיר את המבוכה.

כך שברור לכולם שלא אמונה בצדקת הדרך היא זו שמובילה את הפוליטיקאים ואיש מהם לא יכול לעמוד מאחורי אג'נדה ברורה, למעט אולי מפלגות הקיצון משני הצדדים כמו עוצמה יהודית בימין ומרצ משמאל.

אין יותר ימין או שמאל. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

נתניהו שידע לחרוט על דגלו ועל קמפיין הבחירות שלו את הסיסמה 'ימין חזק', מנהל הלכה למעשה משא ומתן עם חמאס וחותר להסדרה ארוכת טווח תוך הבלגה והכלה של הטרור, וזה עוד לפני עסקת השבויים האפשרית העלולה להחזיר את מראות האימה של עסקת שליט. גם סערת סיפוח השטחים לא תתרחש כל כך מהר ולמרות האופוריה שהייתה בוושינגטון, השבוע כבר ראינו את שר החוץ האמריקני מייק פומפאו ממהר לשבור את הסגר האווירי ולהגיע במיוחד לירושלים כדי לוודא שישראל לא דוהרת לכיוון הסיפוח.

גנץ שזכה לכינוי שמאל חלש, נתן בעצמו אור ירוק לסיפוח כזה אם הוא רק יתבצע בתיאום עם האמריקנים. תאורטית גם נתניהו וגם גנץ יכולים להחזיר שטחים ולפנות יישובים אם ידרשו לכך ולא תהיה ברירה, ואפילו בנט ושותפיו שאוהבים להיות הסמן הימני של נתניהו, היו חלק מפינוי מאחזים ושחרור מחבלים כשמערכת הביטחון דרשה זאת.

ליברמן שהיה גם הוא סמן קיצוני נגד ערבים, לא הסכים אחרי הבחירות האחרונות לפסול ישיבה בקואליציה בתמיכת הרשימה המשותפת, עם לפיד ועם מרצ, מה שמוביל אותו היום לשבת איתם באופוזיציה. כך שבסופו של דבר, ישראל לא הלכה לבחור ימין מובהק או שמאל מובהק, אלא סבבה סביב השאלה האם ביבי או רק לא ביבי.

הממשלה החדשה שקמה, מכילה בתוכה את מי שהיו עד כה שותפים לדרך של מרצ וביחד איתם את רפי פרץ הסרוג. סביב השולחן ישבו אלון שוסטר בעל הדעות השמאלניות המובהקות וחוטובלי או דיכטר הימיניים המוצהרים. בנט צדק כשטען שזו לא ממשלת ימין, אבל גם הוא מתקשה להגדיר מה מסמל בתקופה שלנו את המושג ימין או שמאל.

אין היום הרבה ימנים קיצוניים ואין שמאלנים קיצוניים, רוב הפוליטיקאים מוגדרים כיום כאנשי מרכז, שלא יבצעו התנתקות שנייה אבל גם לא יילחמו על כל שעל ביהודה ושומרון, החלוקה החדה והבולטת של ימין או שמאל קיימת רק בקמפיין הבחירות, ההוכחה הטובה ביותר לכך היא הממשלה החדשה המוקמת היום. אין בה ימין, אין בה שמאל, ובתכלס לא נראה שיהיו בה מחלוקות אידאולוגיות עמוקות מדי שישפיעו על ההיסטוריה.

שופטים, כי הם יכולים

מסקנה שלישית היא שמצבה של ישראל מול מערכת המשפט לא עומד להשתנות בקרוב. כמעט ואין אזרח בישראל שאינו מבין את ההשפעה ההרסנית שיש להתערבות הבוטה כל כך של בג"ץ בהחלטות הכנסת ובעיקר בנושאים של יהדות וסטטוס קוו. אחרי כל החלטה שערורייתית יודעים כולם לזעוק ולהתלונן, לחשוף את שקרי מערכת המשפט וצביעותה, זה מקומם, מרגיז אבל אחרי העצבים, התחקירים וכתבות העומק, כולם חוזרים לשגרה והעולם כמנהגו נוהג.

איש לא קם ממקומו ומנסה לשנות את ההגמוניה הזאת וגם כשנעשים ניסיונות כאלה הם נוחלים כישלון. אילת שקד ניסתה להתחיל במהפכה של מינוי שופטים שמרנים, אמיר אוחנה כבר ניהל מאבק קשוח יותר מול הפרקליטות והייעוץ המשפטי, אוחנה גם ניסה אפילו להקים ועדה שתבדוק את כשלי הפרקליטות במיוחד נוכח החשיפות המביכות על מנדלבליט והקשר המפוקפק שלו לפרשת הרפז, אבל דווקא מבקר המדינה המקורב לנתניהו היה זה שתקע לו מקלות בגלגלים ומנע ממנו לעשות זאת.

במאמר המוסגר, מבקר המדינה בשליחות נתניהו באמת לא יכול להרשות לעצמו שפרשת מנדלבליט תיפתח מחדש, משום שאז יצופו גם ההתרחשויות שהובילו למינויו של מנדלבליט על ידי נתניהו מלכתחילה, כפי הידוע יש שם כנראה פרטים שנתניהו עצמו יעדיף שייעלמו בתהום הנשיה.

אבל לגופו של עניין, התופעה מעוררת תמיהה. אם רוב הציבור יודע על הצביעות של מערכת המשפט ומבין את האבסורד שבה, כיצד קורה מצב שהמערכת הזאת ממשיכה בהתנהלותה תוך התעלמות מוחלטת מהביקורת? מדוע ממשיכים השופטים להוביל את השיירה למרות כל הנביחות מסביב? התשובה היא פשוטה: משום שהם יכולים. יש להם את האפשרות לעשות זאת, איש לא עומד בדרכם באופן אמיתי. אז באמת למה להם להתרגש מזוטות כמו ביקורת ציבורית?

לכן מערכת המשפט תמשיך לקבוע כאן סדר יום, וגם אם עד כה נמנעו השופטים מלהתערב בהקמת הממשלה החדשה, הם עדיין יכולים לעשות זאת בהמשך, בתקופה הקרובה או בעוד שנה וחצי כשהסכם הרוטציה יגיע לשלב המימוש. ממשלות הימין שהיו עד היום לא טרחו להציב בלמים בפני בג"ץ ולכן השופטים באמת לא מתרגשים מקלונם שנחשף ברבים פעם אחר פעם. הם מתנהגים כך פשוט כי הם יכולים.
כדי לטפל באופן אפקטיבי במערכת המשפט הרקובה והמושחתת, היה צריך לקחת את הנושא ברצינות ולמנות שר משפטים שימשיך את המהפכה במינוי שופטים ובפרקליטות מכאן ולהבא. לא לנסות לחפור במה שהיה בעבר ומצד שני גם לא למסור את הנושא כולו לטיפולה של כחול לבן. אבל כל זה לא קרה באילוצי השעה, ולכן נכונו לנו עוד שעות רבות של תסכול בחסות הבג"ץ.

הוא לא עומד להיעלם

מסקנה דומה ולא נעימה נוספת היא מצבו של אביגדור ליברמן. האיש שכולם יודעים להגיד עליו עד כמה הוא לא רלוונטי, ובכל זאת הוא לא יורד מסדר היום.

כבר בבחירות הראשונות התרברב ליברמן ואמר שממשלה יכולה לקום רק אם היא תהיה מורכבת מהליכוד, כחול לבן וישראל ביתנו, תוך שהוא מתעלם מהעובדה הפשוטה שהוכחה כבר היום, שאם נתניהו וגנץ מתאחדים, הרי שהוא האחרון שהם צריכים או רוצים אותו לצידם. מאז, ליברמן הפך ליקיר האולפנים והוא מופיע בראש המהדורות, למרות שכוחו האלקטורלי נמוך והוא לא נחוץ לשום צד כדי להקים ממשלה. הוא ברח מימין לשמאל וזיגזג בין הגושים, כשהוא לא משמיע שום אמירה שתחייב אותו או שתגביל אותו, כוחו היחיד היה בפיו ובתשומת הלב שקיבל בתקשורת.

הוא לא עומד להיעלם מחיינו. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בממשלה הנוכחית ליברמן מגיע למקום הראוי לו, בשולי האופוזיציה. אבל כל זה לא משפיע עליו והוא ממשיך להתארח במהדורות החדשות ולטעון שבמצב שנוצר היום, הוא האחרון שנשאר כאלטרנטיבה לנתניהו. כן, ממש ככה. אז ברגע הראשון האמירה הזאת מעלה חיוך ומעלה תהיה האם האיש באמת כל כך חסר מודעות עצמית, אבל במחשבה שנייה החיוך נמחק.

האיש הזה מצליח לשרוד כבר שנה וחצי של משבר פוליטי בלי למכור שום דבר מלבד הסתה, גזענות ואינספור דיבורים חסרי כיסוי. ובכל זאת הוא נשאר רלוונטי תחת אור הזרקורים. מה שאומר שגם בהמשך הוא לא עומד להיעלם מחיינו, ההיפך הוא הנכון.

במצב בו ישראל צועדת שוב לבחירות, בקרוב או בעתיד, אחרי שכחול לבן כבר התפרקה, עלול ליברמן לחבור ללפיד ושניהם יהפכו באמת להיות הבסיס לאלטרנטיבה היחידה מול נתניהו. מכאן והלאה הם ייצרו עוד חיבורים אבל הם יהיו הבסיס. כך שמוקדם ללעוג לאיש הזה ואסור להתעלם מהאיום שהוא מהווה. הוא טרם הוסר, הוא כאן כדי להישאר, כדי להמשיך להציק.

בימים הקרובים, אם לא תתחולל איזו דרמה בלתי צפויה של הרגע האחרון, תצא הממשלה החדשה לדרכה ועוד נכונו לה עלילות. אבל בשלב זה בו מנסה המערכת הפוליטית לאסוף את עצמה, להתאושש ולנסות להמשיך הלאה לדרך חדשה, אלה הן המסקנות העיקריות שצריכות להישמע, להילמד ולהילקח בחשבון בידי כל מי שמרכיב את המערכת הזאת.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן