פתגם אמריקני ישן אומר ש"אם זה הולך כמו ברווז, נראה כמו ברווז ומשמיע קולות של ברווז, כנראה שזה אכן ברווז". נתניהו עצמו אימץ את המשפט הזה ועשה בו שימוש באחד מנאומיו הבולטים וההיסטוריים באו"ם. ובכן רבותיי, אם זה הולך כמו בחירות, נראה כמו בחירות ומשמיע קולות של בחירות, כנראה שזה באמת בחירות.
מהיכן שלא נסתכל ואיך שלא נהפוך את הדברים, נתניהו בעיקר וגם קצת גנץ רוצים בחירות, ועכשיו. המחלוקת התמוהה והבלתי נתפסת סביב תקציב המדינה לא נראית הגיונית בשום צורה ולהתעקשות של שני הצדדים אין שום הסבר מלבד העובדה שהם רוצים לראות את כולנו שוב בקלפיות.
גנץ שכבר הפר כל הבטחת בחירות אפשרית, מתעקש פתאום להיצמד להסכם הקואליציוני ולקיימו ככתבו וכלשונו באקט של צדק פואטי צדקני. הרי על נושא התקציב אפשר להתווכח ואפשר להסכים, גם אם הוא צודק במאה אחוז ורוב אנשי המקצוע סבורים כמותו שתקציב חד שנתי זה רע, עדיין לא על זה מפרקים ממשלה, יש לנו גם את תקדים כחלון שהתנגד בעבר לתקציב דו שנתי אבל התקפל כדי לשמור על שלמות הקואליציה.
אבל המתעקש העיקרי כאן הוא נתניהו. הניסיון מלמד אותנו שכשנתניהו רוצה משהו – זה קורה, הוא כבר גרם לגנץ לבצע מהפכים ודרמות בליגה גבוהה הרבה יותר מאשר להפר סעיף זניח בהסכם קואליציוני. פתאום הוא משאיר את תיק הקסמים בבית ובידיים ריקות הוא מגלגל עיניים מול גנץ וממשיך להתווכח איתו על תקציב חד שנתי או דו שנתי. פתאום כאן אין לו השפעה?
נתניהו שאנחנו מכירים, היה יודע לקפל את גנץ גם בנושא הזה. מה כל כך קשה היה לו לקחת את גנץ הצדה, להביט לו בעיניים ולומר לו בחצי חיוך ערמומי: תקשיב בני, אתה הרי יודע שאם הולכים עכשיו לבחירות, לפי הסקרים אתה חוזר לראש העין והאאודי 8 היוקרתית שלך נשארת בירושלים, אז מה בדיוק עובר עליך? גנץ עצמו גם מבין זאת לבד בלי שנתניהו יסביר לו ובכל זאת, אנו נמצאים היכן שנמצאים.
ביום רביעי השבוע, בפעם השנייה בתוך שבוע, קיבלנו שוב הצגה צורמת וצעקנית, עימות בחירות מתוקשר בתוך מליאת הכנסת בין נתניהו ללפיד. לפיד הגיש את הצעת החוק המבקשת לקבוע שנאשם בפלילים לא יוכל להרכיב ממשלה. החוק נדחה ברוב קואליציוני למרות שכחול לבן החליטו להימנע ולא להתנגד לו, כך הם שידרו לנתניהו שמצד אחד הם לא יעזרו לו לדחות את החוק, אבל מצד שני הם עוד לא שוברים את הכלים.
לפיד הציג את החוק במליאה וניצל כמובן את הבמה כדי לתקוף את נתניהו ולהביע תמיכה בהפגנות הנערכות נגדו, בנאום שנראה כנאום בחירות לכל דבר ועניין. "כשאתה עומד למשפט על תיקים פליליים חמורים, זה הדבר היחיד שמעניין אותך: לא ללכת לכלא", הכריז לפיד באוזני נתניהו שישב מולו. "אתה שוכב ער בלילות ומדמיין שאתה נעול בתא בכלא. אין דבר שלא תעשה כדי שזה לא יקרה, אין דבר שלא תגיד. אפשר להבין את זה, רק אי אפשר לחיות עם התוצאות. נתניהו צריך ללכת הביתה. כי בניגוד למה שנדמה לו, אזרחי ישראל לא עובדים אצלו".
נתניהו עלה לדוכן להשיב ללפיד כשהוא אוחז בדפי נאום התגובה שהכין מראש, נאום שנראה גם כן כנאום בחירות מושלם מהסוג ששמענו לאורך החודשים בהם חרש נתניהו את הארץ לאורכה ולרוחבה ומילא אולמות במעריצים ובמחיאות כפיים. נתניהו נשא נאום ששווה היה לשמוע ושווה לנתח משום שהוא פתח לראשונה הצצה לקמפיין הבחירות שנתניהו הכין וכבר נמצא עמוק בתוכו.
או אנחנו או הם
בנאומו זה כמו שכבר החל לעשות במידה מסוימת בשבוע שעבר, נתניהו הכתיר את לפיד כאויב המרכזי שלו והדמות המרכזית המתמודדת מולו בבחירות. נתניהו כיוון את כל האש ללפיד ובכך סימן אותו כיריב המרכזי במערכת הבחירות הקרובה. ובתור יריב מרכזי של נתניהו, הוא מקבל כמובן את ההשוואה הבלתי נמנעת ומוצב בשורה אחת עם הח"כים הערבים כדי לצרוב בתודעה של כולנו מי הם בעצם אויבי המדינה. סטייל קלאסי של נתניהו.
"יאיר לפיד ואיימן עודה רוצים לפגוע ברצון העם כפי שקורה במשטרים רודניים", הכריז נתניהו למרות שאת החוק המדובר הגישה יש עתיד לבדה, ומה בדיוק הקשר לעודה, אבל העובדות פחות קריטיות, העיקר היא הנדסת התודעה שלנו. "המקום היחיד בעולם שמעביר חוקים לסיכול מועמדים ונבחרי ציבור זה בדיקטטורות החשוכות ביותר, בצפון קוריאה ואיראן", קבע נתניהו במסר שכוון ישירות לליבם של מעריציו בימין.
לפיד זכה בנאום הזה לקיתונות של ביקורת ולכינויים חדשים כמו "דמוקטטור", "פייק דמוקרטיה", "מיסטר דיקטטורה" ו"ד"ר לפיד" – בלעג על תעודת הבגרות שאין לו. המצלמות שהתמקדו בפרצופו של לפיד בעת הנאום חשפו את הנהרה השפוכה על פניו, הוא קיבל עכשיו בחינם תעודת בגרות מנתניהו שטרח להציב אותו במגרש של הגדולים ולהפוך אותו למועמד לגיטימי לראשות הממשלה.
נתניהו לא חשוד כמובן בטיפשות או באהבת לפיד. אם הוא בונה את לפיד כמועמד לראשות ממשלה, הרי שמדובר במהלך מחושב היטב בפרט שזה כבר חוזר על עצמו מזה שבועיים. ולכן מעניין להקשיב לנאומו של נתניהו ולנסות לשמוע גם את מה שלא נאמר בו. המסרים החוזרים ונשמעים בנאומיו של נתניהו ובהצהרות שלו לתקשורת הם דמוקרטיה, רצון העם מול דיקטטורה. הוא עוד לא משתמש במסרים של ימין חזק או שמאל חלש. ומכאן אפשר להבין כבר את הכיוון אליו הולך קמפיין הליכוד שנתניהו כידוע מנהל אותו בעצמו עד לפרט האחרון.
נתניהו מגיע לבחירות שהחליט לכפות עלינו כשאמתחתו ריקה מהישגים אמיתיים. הממשלה הקצרצרה הזאת לא הניבה שום דבר מלבד כאוס ולמרות שהוא עומד למחזר את המסרים הלעוסים עד אימה על הישגיו המדיניים והביטחוניים לאורך עשור שנים, עדיין הוא צריך לייצר קצת מסרים טריים וחדשים. בנוסף, הוא ניצב מול שוקת שבורה כשהוא מבין שבלוק הימין שהלך איתו בטבעיות במערכות הקודמות כבר לא מובן מאליו נוכח אפס ההישגים שהביא לשותפות הטבעיות. ולזה נדרש פתרון חירום.
לכן מי שנמחק קודם כל מהקמפיין זה גנץ. כבר אין את "גנץ – שמאל חלש" וגם עדיין אין מסרים של ימין או שמאל בכלל. עדיין. זה יגיע בהמשך. כעת מתמקד נתניהו במסר הדמוקרטי מול הדיקטטורי של לפיד ועודה. נראה לכם טבעי? כמובן, על זה נתניהו בונה, שלא נבדוק את העובדות אלא נזרום עם התדמית שהוא יודע לייצר. האמנות של נתניהו היא לשרטט מפה ברורה של "אנחנו" ו"הם", כשהמסר ברור: הם זה רע, אנחנו זה טוב, ומי שלא הולך איתי הוא שייך לרעים.
הפעם הרעים הם לפיד ועודה והרוע שלהם נובע מזה שהם לא דמוקרטים. על מידת הנכונות של זה אפשר להתווכח אבל לא נורא. זה זורם טוב ונראה טוב. השלב הבא כבר יותר קל. לא צריך להסביר למה אנחנו טובים אלא כל מה שנדרש מאתנו זה לא להיות חלק מהרעים, מיש עתיד והערבים העומדים להפוך לגוש אחד בתודעה שלנו דרך דפי הנאומים של ביבי.
זה הקמפיין הטוב ביותר שנתניהו יכול לייצר בעת הזאת. המסר מגדיר קודם כל את גבולות הטריטוריה, להגדיר ימין ושמאל בלי להשתמש עדיין במילים ימין או שמאל. אבל הרווח העיקרי והקריטי הוא כמובן שמירה על בלוק ימין בלי להגדיר אותו כבלוק ימין.
המילים יאיר לפיד הן כבר לא רק שמו של אדם אלא מושג. הבוגרים בינינו שגדלו על המותגים שולמית אלוני ויוסי שריד מבינים שהיום המותג הזה הוא יאיר לפיד והוא אכן קנה את המותג הזה בצדק, עם רדיפת החרדים האיומה וארוכת השנים בה השתמש לצרכים פוליטיים. במצב היום גם אם יחליט לפיד להגיע לאיזשהו פיוס עם החרדים זה לא יצלח משום שהוא כבר הפך למותג. ליברמן אגב כבר הולך בעקבותיו בצעדים בטוחים.
נתניהו יודע שהמפלגות החרדיות ילכו אתו גם לממשלה הבאה, משום שהעיקרון הוא לקיים שותפות רק עם שלטון שישמור על הצביון היהודי של ישראל. נתניהו אמנם לא פרע את שטרות החוב שלו לחרדים שהלכו איתו בנאמנות, אבל מצד שני הוא יודע שהם לא ילכו עם מנהיג שנחשב אנטי דתי.
אין דרך קלה לומר זאת, אבל בשבועות האחרונים נתניהו מתנהג בצורה מאוד לא הוגנת בלשון המעטה כלפי החרדים שדבקו בו בנאמנות. הוא הפקיר אותם כמה פעמים ברגעי הצבעה קריטיים בכנסת, הוא דוהר לבחירות ולדחיית תקציב כשהמשמעות היא פגיעה חמורה בעולם התורה, אבל זה לא מעניין אותו. הוא לא מעדכן, לא מתייעץ, לא מתחשב ולא מתנהג כשותף.
וכשהוא יושב ועושה את החשבון איך זה יפגע בו בבחירות הבאות, הוא מתחיל לחשוש שעלולה להיווצר שותפות כלשהי בין החרדים לגנץ. גנץ לא קנה בינתיים תדמית של שונא חרדים ואולי יתכן חיבור כזה. לכן אסור לנתניהו לגרום למצב שגנץ הוא המועמד המרכזי המתמודד מולו. אם גנץ יוביל, אז כל שותפות אחרת אפשרית מבחינתו אפילו בתמיכה של החרדים מבחוץ בממשלת שמאל צרה, נתניהו חושש מהכל גם מתרחישים שאינם ריאליים.
ולכן הוא חייב לסמן כבר עכשיו את לפיד כמי שמוביל את מחנה הרעים. הוא האויב, הוא המועמד והוא האיש שצריך להיזהר ממנו. ואם לפיד אכן יוביל את המחנה של "רק לא ביבי", ביבי יכול להיות בטוח שהחרדים לא ילכו איתו משום שהוא מותג של אנטישמיות. הקרע בין לפיד לחרדים בלתי ניתן לאיחוי, לפיד לא באמת יכול לכפר על חטאי נעוריו ומן הסתם הוא גם לא מעוניין לעשות זאת, כך שהחרדים יישארו בגוש הימין בעל כרחם גם בלי להתחייב על כך בעל פה או בכתב.
כאב הראש הנוסף של נתניהו הוא כמובן בנט, שאם עד היום הוא היה לנתניהו כמו עצם בגרון הרי שעכשיו זה יהיה בכפולות ובחזקות. אחרי הבגידה והיובש האופוזיציוני בנט עומד להסתער על קולות הימין ולעשות הכל כדי לנקום בנתניהו. מצד שני, בנט היה מעדיף למחוק מקורות החיים שלו את ברית האחים עם לפיד. לראייתו זה משהו שהיה נכון לשעתו והוא לא מתפאר בכך. הסיכויים שיעשה זאת שוב אינם גבוהים ולכן נתניהו מכוון בדיוק לשם כשהוא מכתיר את לפיד לאויבו המרכזי. בנט ימצא את עצמו במבוכה, הוא לא ימהר לכרות בריתות עם מועמד בעל תדמית בעייתית ואולי בסופו של דבר גם הוא יחשוק שפתיים, יחרוק שיניים ויתמוך בנתניהו.
זאת הסיבה שנתניהו עומד כבר שבוע שני בכנסת ומפנה את האש ליאיר לפיד, מגדל אותו, מרומם אותו. מחזק אותו והופך אותו למנהיג מחנה השמאל. זה האויב הטוב ביותר שביבי יכול לאחל לעצמו כדי לשרטט טריטוריה, לצבוע גבולות ברורים ולשמור בצד שלו את שותפיו הטבעיים לשעבר שקיבלו ממנו את כל הסכינים האפשריים בגב. הם יספגו זאת וימשיכו ללכת איתו הלאה, ירצו או לא ירצו.
הסיכה הקטארית לבלון הנפץ
וכמו בכל מערכת בחירות טובה בישראל, אי אפשר שהיא תצא לדרך בלי איזושהי התרחשות ביטחונית ראויה לשמה. וכשהמצב בצפון בחסדי שמים עדיין רגוע וההסלמה ממנה חששו בוששה מלהגיע, העיניים עוברות בחזרה דרומה.
זו כבר הפכה לשגרה ישראלית קלאסית כשאחת לכמה חודשים המצב בדרום מסלים ושוב חוזר לשקט יחסי לתקופה, וחוזר חלילה. בשבוע האחרון שוב עולה המתיחות בדרום כשילדי עוטף עזה שוב חזרו להביט לשמים לפני שהם יוצאים מהבית, לוודא שאין איזו פצצה העומדת לנחות עליהם ברכות מפחידה עם זר בלונים צבעוני מרהיב שנשלח כדי להרוג אותם.
אם נתניהו באמת רוצה לצאת לבחירות בתקופה הזאת, עליו למהר ולהחזיר את השקט לעוטף עזה כמה שיותר מהר ולכמה שיותר זמן. הנושא הביטחוני בדרום הוא עקב האכילס של נתניהו שהתחייב לפני 11 שנה למוטט את שלטון חמאס ולא להיות רפה וחלש כמו אולמרט שאחז אז בהגה השלטון.
לקח לנתניהו זמן קצר להבין את מה שהבין אז אולמרט: אין באמת פתרון קסם לבעיה העזתית המלווה את ישראל מאז הקמתה. ליברמן ובנט דיברו גם הם כמו שדיבר ביבי אז, הבטיחו שהם לא יהיו כמו הממשלה החלשה אלא יבטיחו שקט לדרום בעוצמה ובנחישות, אבל כשהם הגיעו למשבצת הזאת הם הבינו זאת בעצמם ומאז גם הם שותקים.
המצב בדרום הוא כתב אישום לכל פוליטיקאי שהבטיח לטפל בבעיה העזתית אבל לא עמד במילתו כשהבין שזה גדול עליו ועל ישראל כולה בכמה מספרים, כי זה פשוט לא מציאותי. כל בלון תבערה הנוחת מעזה מזכיר לתושבי הדרום שהממשלה לא באמת מצליחה להגן עליהם. ממשלות הימין השולטות בישראל כבר שנים רבות בראשות נתניהו, מתנהלות בעזה כמו ממשלת שמאל. ישראל לא נלחמת בארגון הטרור חמאס אלא מדברת איתו, נושאת ונותנת איתו ומנהלת איתו מגעים שיסכים לקבל תקציבי עתק מקטאר כדי לשתוק ולא להרוג יהודים.
יתכן ומדובר באמת בהתנהלות נכונה לכשעצמה באין ברירה אחרת, אבל בפועל ביבי לא יכול לומר על עצמו שהוא מנהל מדיניות ימין בדרום, זו לא ממשלת ימין וכשהוא חורט על דגל הבחירות שלו את האג'נדה הימנית, בא המצב בדרום וטופח על פניו. מזכיר לו ולכולנו שהוא לא ימין חזק ואפילו לא שמאל חלש.
כשבלוני התבערה מתעופפים באוויר, מתחת לפני השטח מתנהלים מגעים קדחתניים בין ירושלים לקטאר בניסיון לחדש את השוחד הקטארי ואת העברת מיליארדי הדולרים לארגון הטרור כדי להשתיק אותו. קטאר מעוניינת לעזור כעת גם ללבנון מוכת האסון אבל הישראלים מתחננים שישימו משהו בצד גם בשביל חמאס.
חמאס חידש את טרור הבלונים ומאיים לחדש גם את המהומות הליליות ואת צעדות השיבה, כאמצעי סחיטה ולחץ על ישראל שתדבר עבורה עם הקטארים. תושבי הדרום הם בני ערובה לשוחד שמקבלים בכירי חמאס הגורפים את הכסף לכיסם ולצרכי התחמשות והתעצמות הטרור שלהם, כשירושלים רואה ושותקת.
לא ברור כמה זמן ההסדר הזה עוד יחזיק מעמד ולכן העימות הצבאי הבא מול חמאס הוא באמת רק עניין של זמן, אבל אם נתניהו רוצה ללכת לבחירות הוא חייב לקדם את הפתרון הזמני הזה ולמשוך אותו לכמה שיותר זמן, כדי שתושבי ישראל ישכחו לו ולו לזמן קצר את המבוכה העזתית. כל בלון הנישא על כנפי הרוח הדרומית, מאיים על חייהם של אזרחי ישראל וגם על הקריירה הפוליטית של נתניהו. כך שיש לו שתי סיבות טובות לגרום לבלונים הללו להיעלם ומהר.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' שע"י יתד נאמן
