מאז לידתה, אותה סיקרנו בהרחבה בפרק הקודם, נעה ארה"ב על הציר שבין פדרציה עם שלטון מרכזי חזק, לבין קונפדרציה. כתוצאה מכך, עולה השאלה מה כוחו של האזרח הפשוט בהשפעה על הממשל המרכזי. שאלה זו, או יותר נכון, התשובה לשאלה הזו, היא ההסבר לנושא שלכבודו התכנסנו בסדרת כתבות זו, למה אזרחי ארה"ב בוחרים אלקטורים ולא נשיא. ולכן, רגע לפני שנצלול לעומק השאלה קונפדרציה או פדרציה ומקומו של האזרח בתוכם, נעיף מבט אל מונחי הממשל האלה והגדרתם.
סוגי הממשלות בעולם נעים על ציר שבין מדינה ריבונית עם עצמאות מלאה, שבה הממשלה היא הריבון היחיד בכל רחבי המדינה, לבין ארגון בין לאומי. נתחיל בסוג שלטון בה הממשלה היא הריבון המלא והיחיד כשהדוגמה המוכרת ביותר לסוג ממשלה כזו, היא מדינת ישראל, שבה הממשלה היא הריבון המלא והיחיד על אזרחי המדינה. כמובן שבשלב זה, יבוא הסטודנט לתקשורת וממשל התורן ויקשה: "גם בישראל יש שלטון מקומי, ורק מעליו יש את השלטון המרכזי, הרי גם לרשות המקומית בישראל יש את כל סממני השלטון. יש ראש רשות (ראש העיר המקומי), בית מחוקקים (מועצת העיר), משטרה (הפיקוח העירוני), דגל וסמל, ואם כך ניתן לטעון שגם ישראל היא מדינה פדרלית". התשובה לכך היא מי גורם הסמכות, מי נתן את הסמכות לשלטון. בעוד את הסמכות לממשלה נתן העם, השלטון המקומי בישראל הוא שלטון מנהלי, מעין גוף שהממשלה המרכזית נתנה בידיו את הסמכות לנהל את העיר. הרשות המקומית בישראל היא נציגה של הממשלה המרכזית, והסמכות בה היא מחזיקה, היא סמכותו של הממשל המרכזי. אם נמשיל את ישראל לחברה, נמצא כי הכנסת היא חבר הדירקטורים, שממנה את המנכ"ל, הוא ראש הממשלה, שהוא בתורו ממנה את הסמנכ"לים, שהם שרי הממשלה, וראשי הרשויות הם מנהלי המחלקות. הרי ברור לכולם שכל סמכותו של מנהל המחלקה נובע מכך שהוא מונה לתפקידו ע"י המנכ"ל, ובלעדי מינוי זה אין לעובד המחזיק בתואר מנהל המחלקה שום סמכות על פני עובד פשוט. דוגמה פשוטה לכך ניתן לראות במקרה שראש הרשות אינו מצליח בתפקידו, והממשלה ממנה וועדה קרואה לעיר. מקרה כזה הוא ההוכחה הברורה ביותר לכך שהשלטון המקומי בארץ הוא שלטון מנהלי מטעם הממשלה המרכזית.
אחרי שיטת הממשל הזו, הבסיסית והרגילה, יש את הפדרציה. הפדרציה היא קבוצת מדינות המונהגת ע"י ממשל מרכזי אחד, בו יש חוקה אחת שנקבעת ע"י השלטון המרכזי וכל המדינות החברות בפדרציה מחויבות לחוקה הזו. בשלטון פדרלי לכל מדינה יש ממשלה משלה בעלת סמכויות רבות, שסמכותה באה לה מכוח העם ומהיותה הריבון על המדינה, ולא מכוח השלטון הפדרלי (המרכזי), וזה מהות ההבדל בין מדינה רגילה למדינה פדרלית. בעוד במדינה רגילה כלל בעלי הסמכות במדינה מקבלים את כוחם מכוח השלטון המרכזי, במדינה פדרלית השלטון המקומי של המדינה לא מקבל את כוח סמכותו מהשלטון הפדרלי, אלא להיפך. השלטון המקומי, בהסכמתו להתאגד בפדרציה, מעניק כוח וסמכות לשלטון הפדרלי המרכזי. עם זאת, לאחר ההסכמה להתאחד, השלטון המרכזי מקבל סמכות נרחבת, כולל יכולת לגבות מיסים מאזרחי המדינות וכדו', ומשתלט על חלק ניכר מעצמאות המדינות.
בנוסף, יש את הקונפדרציה. הקונפדרציה, היא התאגדות של מדינות היוצרות יחד מעין שילטון מרכזי שיאגד בתוכו ניהול של היבטים שונים במדינות, אך הן לא מוותרות על עצמאותן. בממשל קונפדרלי, המדינות החברות עצמאיות כמעט לחלוטין. בשל כך שלטון קונפדרלי הוא לרוב לא יציב, משום שאין לו סמכות אמיתית על המדינות החברות בו והוא נוטה לקרוס במחלוקת הראשונה שצצה. ניתן למצוא דוגמה לשלטון קונפדרלי (למרות שיש החולקים על כך) באיחוד האירופי. שם למדינות החברות יש מחויבות לשלטון המרכזי (בעיקר בנושאי כלכלה וסחר), אך הן עצמאיות ברוב הנושאים.
מעל הקונפדרציה, יש ארגון בין לאומי. לארגון בין לאומי אין כמעט שום סמכות ממשית על המדינות והוא נועד בעיקרו ע"מ לאפשר למדינות לקיים שיח ביניהן ולקדם הסכמים שונים. דוגמה לארגון כזה הוא האו"ם, שהוא גוף נטול סמכות אמיתית אך במסגרתו נחתמו אמנות שונות וגובשו כללים בין לאומיים למספר רחב של נושאים.
אחד מההבדלים הגדולים ביותר בין סוגי המשטרים, הוא מקומו של האזרח הפשוט במדינה דמוקרטית. ברור שבמדינה בה הממשלה היא הריבון היחיד והמלא על העם, מקומו של האזרח כאדם בודד הוא משמעותי במיוחד. בשום שבבואו לבחור את נציגי הממשלה, הוא בוחר הלכה למעשה את אלה שישלטו על חייו. היות ודמוקרטיה היא שלטון העם, חייבת הממשלה המרכזית לקבל את כוחה מעם, כוח אותו היא מקבלת בבחירות. מנגד ברור שבאיגוד בין לאומי לאזרח הפשוט אין שום משמעות. הארגון מאגד את המדינות השונות, והן תהיינה הגוף הבוחר. שלטון העם במקרה הזה, הוא שלטון המדינות, והן מהוות את הפרט הנמצא ביחס לכלל, אם תרצו, הן מהוות את האזרח הנמצא ביחס לממשלה. במידה והיו נערכות בחירות לתפקיד מזכ"ל האו"ם, ברור הדבר שמי שהיה בוחר, הן המדינות, ולא אזרחי המדינות. אם נניח שאזרחי כל העולם היו בוחרים את מזכ"ל האו"ם ולא המדינות, היה נוצר מצב בעייתי מאוד בו המדינות הגדולות כמו סין, ארה"ב ורוסיה היו מקבלות את הרוב באופן קבוע, ולאזרחי ישראל לא הייתה שום משמעות אלקטורלית. היינו, למדינת ישראל כמדינה, לא היה שום כוח בשלטון המרכזי. ע"מ לחדד את ההבנה, נצייר לעצמינו דוגמה. בבניין רב קומות בעיר מסוימת, התאגדו הדיירים והקימו וועד בית. הדיירים העניקו לוועד הבית סמכויות נרחבות בניהול התקציב, צבע הסיד בו יצבעו קירות הבניין וסגנון הפרחים שישתלו בחזיתו. מידי שנה מתכנסים דיירי הבניין לישיבה מיוחדת בה עולים לדיון נושאים שונים ונבחר יו"ר חדש לוועד הבית. במקרה כזה ברור לכולנו שלכל דייר, כל בעל בית בבניין, יש זכות של קול אחד בבחירות הגורליות האלה, ללא הבט על גודל המשפחה שהוא מייצג. משום שוועד הבית הוא התאגדות בעלי הזכויות בדירות ולכל אחד מהם יש דעה שמחויבים להתייחס אליה, ללא קשר למספר הנפשות הגרות בבית. במקרה שלנו, המדינות הן הדייר בעל הזכויות, האזרחים הם מספר הנפשות הגרות בבית, והאו"ם הוא וועד הבית.
במרחב שבין האו"ם למדינת ישראל, ניצבות הקונפדרציות והפדרציות. כשמקומו של האזרח הפשוט הוא נגזרת ישירה ביחס שבין המדינות לממשל המרכזי. אם השלטון המרכזי הוא ממשל השולט הלכה למעשה על האזרחים, ברור שלאזרח צריכה להיות השפעה מרבית על העומד בראש הממשל. אך אם השלטון הוא יותר שלטון על, המרכז את שלטונן של המדינות החברות, המשפיעים על העומד בראש השלטון המרכזי צריכות להיות המדינות עצמן, ולא האזרח הפשוט.
בדיוק כאן, בנקודה זו, נכנסת ארה"ב. ארצות הברית, כפי שהסברנו בהרחבה בפרק הקודם, הוקמה בראשיתה כקונפדרציה, התאגדות של 13 מדינות, שהתאחדו ע"מ לנהל את היחסים ביניהן ואת יחסי החוץ שלהן בעיקר מול בריטניה. רק לאחר 10 שנים החליטו המדינות לאשר חוקה אחת לכולן ובכך הפכו לפדרציה. עם זאת, עד היום, אחד מהנושאים השנויים ביותר במחלוקת במדינה, הן יחסי הכוחות של המדינות מול השלטון הפדרלי. עד כמה השלטון יכול וצריך להתערב בנעשה בתוך המדינות. האם השלטון הפדרלי רשאי לדוג' לאסור על כלל אזרחי ארה"ב להחזיק בנשק, או שמדובר בהחלטה פרטנית הנתונה לשיקולה של כל מדינה. וככל שהשאלה הזו מתרחבת, עולה השאלה מה הוא השלטון הפדרלי. האם השלטון המרכזי הוא גוף המייצג את כלל המדינות החברות בו, או שהוא שלטון כללי השולט באופן פרטני גם על האזרחים עצמם. נושא זה נידון רבות בבתי המשפט בארה"ב ונתון לפרשנויות של החוקה עליה חתמו המדינות החברות.
את הניסיון ליצור יחסי איזון ובלימה בין המדינות לבין השלטון הפדרלי, ניתן לראות בצורה בה ייסדו מנסחי החוקה את בית המחוקקים האמריקני. מצד אחד ישנו את הקונגרס. הקונגרס הוא הבית התחתון של בית המחוקקים האמריקני, הכנסת האמריקאית, והוא מורכב מ-435 חברים. היחס בין החברים בקונגרס הוא לפי גודל המדינה אותה הם מייצגים. לקליפורניה הגדולה ישנם 53 חברי קונגרס לעומת דלאוור המחזיקה בנציג אחד בלבד. בכך למעשה נותן הקונגרס ביטוי לאזרחי המדינות, כאזרחים כלליים של ארצות הברית. לכל אזרח, הבוחר חבר קונגרס, יש כוח במידה שווה. לעומת זאת, המדינות ככלל, אינן מקבלות ייצוג שווה בקונגרס, אלא לפי גודלן ולפי מספר אזרחיהן. אפשר לראות הקונגרס נותן ביטוי למבקשים לראות בשלטון הפדרלי את השלטון הכללי של ארצות הברית.
בסנאט, שהוא הבית העליון של בית המחוקקים האמריקני, יש לכל מדינה 2 סנאטורים ללא קשר לגודלה. בסנאט האזרחים אינם מקבלים ייצוג שווה, שהרי בעוד סנטור מטקסס מייצג כ-15 מיליון בני אדם, סנטור מויומינג למשל, מייצג פחות מ-250 אלף אזרחים, ולשני הסנאטורים כוח שווה בהצבעות. הסיבה לכך היא שהסנאט מייצג את המדינות בשלטון הפדרלי, לא את האזרחים, ולכן כל המדינות מקבלות ייצוג שווה של שני סנאטורים, ובכך גם מדינות קטנות מקבלות השפעה. לפי האמור, אפשר לראות גם בסנאט ביטוי של השיטה הגורסת כי השלטון הפדרלי הוא גוף על מדינתי המרכז את פעילותן של המדינות.
איך כל זה קשור לבחירות בארה"ב ולשיטת האלקטורים, נרחיב אי"ה בפרק הבא (רמז קטן: מספר האלקטורים של כל מדינה מורכב ממספר חברי הקונגרס והסנאט שלה יחד).
אמריקה בוחרת – איך זה עובד? מ-13 מושבות למעצמת על • פרק ראשון
