לאחר שחזרנו מאות שנים לאחור ולמדנו את סיפור עצמאותה של ארה"ב, סקרנו בהרחבה את סוגי הממשלים הקיימים בעולם והבנו את הפלונטר בו נמצאת ארה"ב, נוכל להתקדם הלאה אל הנושא החשוב ביותר, שיטת האלקטורים.
ורגע לפני שנגיע אל האקלטורים, נציץ רגע אל המושג דמוקרטיה ונבדוק איך ממשלה, כל ממשלה, במדינה דמוקרטית, מקבל את הזכות לשלוט על העם. פירוש המילה דמוקרטיה זה שלטון העם. היינו, ההבנה הדמוקרטית, בשונה מהשיטה המונרכית או הדיקטטורית, טוענת כי הריבון והשליט על העם, הוא העם בעצמו. לא מלך שקיבל את תפקידו בירושה ולא שליט שהצליח להשקיט את מתנגדיו בכוח הזרוע.
היות והעם זה יותר מדי הרבה אנשים ודעות, ואין אפשרות אמיתית לתת לכ"כ הרבה אנשים לנהל יחד מדינה, בוחר לעצמו העם נציגים שעליהם הוא מטיל את תפקיד ניהול המדינה. וכך למעשה הממשלה מקבלת את סמכותה מהעם שבוחר בה. לדוג', כשבנימין נתניהו מצליח להגיע להסכמה עם מספר מפלגות על הקמת ממשלה, צריכה הממשלה לקבל את אמון הכנסת ע"מ להיכנס לתפקידה. הכנסת מייצגת את העם בישראל שבחר במפלגות השונות שיחד מרכיבות את הכנסת. כך שלמעשה הריבון האמיתי הוא העם, והוא מיוצג ע"י 120 חברי כנסת.
מי הריבון
אחת השאלות הבסיסיות בארה"ב, שממנה נגזרים כל הדיונים והוויכוחים, היא מי הריבון של הממשל הפדרלי. מכוח סמכותו של מי פועל הנשיא ופועלת כל מערכת השלטון הפדרלי. האם הוא נציגו הישיר של העם, כפי שקורה בישראל וברוב מדינות העולם, או שמקור סמכותו מגיעה מהמדינות, כאשר אזרחי המדינות מעניקים לממשל המקומי את הסמכות, והוא בתורו מעניק חלק מהסמכות לממשל הפדרלי.
אגב, אחד הראיות החזקות ביותר לטוענים כי העם הוא הריבון של הממשל הפדרלי, ולא המדינות, או כפי שכינו אותם בארה"ב, "הפדרליסטים", הוא מילות הפתיחה המפורסמות של חוקת ארה"ב. החוקה, שמהווה את מסמך העקרונות עליו מבוסס על השלטון נפתחת במילים "אנו העם של ארצות הברית, במטרה ליצור ברית שלמה יותר, לבסס את הצדק, להבטיח שלום מבפנים, לערוב להגנת הציבור, לקדם את רווחת הכלל ולהגן על ברכות החירות, לנו ולצאצאינו אחרינו, מקבעים ומחילים חוקה זאת לארצות הברית של אמריקה".
בכך, טוענים הפדרליסטים, במילים "העם של ארצות הברית" מצביעה החוקה על מקור סמכותה שהוא העם, משום שמילים "אנו העם", מציגות את העם, ולא את המדינות, כריבון של האיחוד. מתנגדי הפדרליסטים מציגים את שיטת חלוקת הקונגרס והסנאט כהוכחה לצדקת דרכם, אך את הוויכוח המשפטי נשאיר לשופטי ארה"ב.
אז מי בוחר את הנשיא
ההבדל המעשי והראשון שיוצא מהשאלה המהותית הזו, הוא מי בוחר את הנשיא. אם העם הוא הריבון, צריך הנשיא לקבל את אמונם של האזרחים עצמם בבחירה ישירה. אך אם המדינות הן הריבון, צריכות המדינות להכריע בשאלה מי יהיה הנשיא, ולא העם עצמו. ובשלב זה, נכנסים אותם אלקטורים ידועים. שיטת האלקטורים נובעת מרצון לאזן בין שתי השיטות, בין הטוענים כי הריבון הוא העם לבין הטוענים כי הריבון הוא המדינות. כפי שראינו בפרק הקודם בתי המחוקקים בארה"ב מורכבים בשני בתים, הבית העליון והבית התחתון.
בבית התחתון, הקונגרס, מקבלת כל מדינה נציגים לפי גודלה, ולמעשה הקונגרס מייצג את ריבונותו של העם. ובסנאט לעומת זאת, מקבלת כל מדינה שתי נציגים ללא קשר לגודלה, ובכך מייצג הסנט את ריבונותן של המדינות. מספר האלקטורים שמקבלת כל מדינה בבחירות בארה"ב, הן סך נציגי המדינה בקונגרס ובסנאט יחד. בצורה זו, השיגו מייסדיי החוקה את האיזון בין ריבונותו של העם, לריבונותן של המדינות. מצד אחד גם קולן של המדינות הקטנות, כמו צפון דקוטה או רוד איילנד, לא נעלם, ומצד שני ריבוי האזרחים במדינות כמו פלורידה, טקסס וקליפורניה מקבל את משקלו הראוי.
מספר האלקטורים, כאמור, הוא מספר חברי הקונגרס והסנאט של כל מדינה. כל אלקטור מייצג בין 600 ל-800 אלף בוחרים, ובנוסף שתי אלקטורים מייצגים את המדינה. קליפורניה, שהיא המדינה הגדולה בארה"ב, מקבלת לדוג' 55 אלקטורים. 53 מתוכם מייצגים את 37 מיליון תושביה, ושניים מייצגים את המדינה. ורמונט לעומת זאת מקבל 3 אלקטורים בלבד. 1 מייצג את 600 אלף התושבים ושניים מייצגים את המדינה. בכך יש לרוב את ההשפעה שלו על בחירת הנשיא, אך מנגד לכל מדינה יש את ההשפעה שלה.
דמוקרטיה בעייתית
שיטת הבחירות הזו, למרות שהיא נראית מובנת בהתחשב בקונפליקט הפדרלי הקיים בארה"ב, מעוררת תהיות רבות, ורבים טוענים כי היא פסולה מיסודה ואינה דמוקרטית. אחת הבעיות הגדולות ביותר בשיטת הבחירות הזו, היא "המנצח לוקח הכול". לדוג' אם 14 מתוך 16 האלקטורים של אוהיו אמורים לייצג את התושבים, ולא את המדינה, היה מתבקש שהצבעת האלקטורים תתחלק כפי מפסר המצביעים. אם נניח ו-60% היו מצביעים לביידן ו-40% לטראמפ, היה אמור טראמפ לקבל 6 אלקטורים וביידן 8, אך בשיטת הבחירות הנהוגה ברוב ארה"ב, במקרה כזה ביידן יקבל את כל ה-16 אלקטורים.
יש שתי מדינות בארצות הברית שם השיטה עובדת בדיוק כפי שהיא אמורה לעבוד. במיין ובנברסקה, שני אלקטורים, השייכים כביכול למדינה, הולכים למי שרוב המדינה הצביעה לו, אך שאר האלקטורים מתחלקים לפי ההצבעה. בכך מתקיימת השיטה בתפארתה. המדינה בוחרת את הנשיא לפי רצון רוב תושביה, כשהיא משתמשת בשני האלקטורים ששייכים לה, והאזרחים מקבלים את ייצוגם המלא בכך שהאלקטורים "ששייכים" להם, מתחלקים בהתאם להצבעתם. אך כאמור, בכל שאר המדינות, כל האלקטורים הולכים למי שזכה ברוב הקולות במדינה. כך יוצא ששוב, המדינה היא הריבון, ולא העם. וברגע שהמדינה החליטה, ע"פ רוב תושביה, כי היא רפובליקנית או דמוקרטית, היא נותנת את כל קולותיה למנצח. והאזרח הפשוט, שאמור להיות הריבון ונותן הסמכות לנשיא, לא מקבל את השפעתו האמיתית.
ישנן מדינות בארה"ב שהם באופן מסורתי מצביעות תמיד לאותה מפלגה. כמו בישראל, שם לדוג' תל אביב היא עיר שמאלנית, בה מפלגת השמאל התורנית מקבלת את מירב הקולות, ושדרות היא ימנית ושם מפלגת הימין, הליכוד, מקבלת את מירב הקולות. החילוק הוא, שבישראל, ימני הגר בתל אביב ומצביע לליכוד, זוכה להשפעה כמו ידידו השמאלני, אך בארה"ב, רפובליקני המצביע לטראמפ במדינת ניו יורק הדמוקרטית, לא זוכה לשום השפעה משום שבאופן קבוע הרוב בניו יורק הוא דמוקרטי, והוא לא זוכה לשום השפעה על הבחירות, גם באלקטורים 'שלו'.
רוב העם או רוב האלקטורים
כפועל יוצא מהשיטה הזו, נוצר מצב בו ישנן כ-15מדינות בארה"ב שהן מכריעות את כל הבחירות. מדינות אלה מכונות "המדינות המתנדנדות". מדינות בהן אין דפוס הצבעה קבוע של האזרחים. באופן כללי מאוד, מדינות הדרום, כמו יוטה, ויומינג, אלבמה ואוקלהומה, מזוהות בדרך כלל עם המפלגה הרפובליקנית שצבעה הוא אדום, ובשל כך הן נקראות מדינות אדומות (אין קשר לקורונה), ומדינות הצפון, כמו קליפורניה, ניו יורק, רוד איילנד וקונטיקט, מזוהות עם המפלגה הדמוקרטית שצבעה הוא כחול, ובשל כך הן מכונות מדינות כחולות. מדינות אלה נחשבות לבטוחות עבור המתמודדים והם משקיעים שם מעט מאוד מאמצים ומשאבים. רוב התקציב מופנה עבור המדינות המתנדנדות, המכונות גם מדינות המפתח, שם יש מספר רב של אלקטורים, אך אין הצבעה קבועה.
בין המדינות המתנדנדות ניתן למנות את קולורדו, פלורידה, איווה, מישיגן, מינסוטה, נבדה, ניו המפשייר, קרוליינה הצפונית, אוהיו, פנסילבניה, וירג'יניה וויסקונסין, כשבאופן מפתיע השנה מצטרפת גם טקסס לרשימה, זאת למרות שבדרך כלל היא נחשבת למדינה אדומה. מדינות אלה יכריעו את הבחירות לפי הצבע בו ייצבעו. בשנת 2016 זכה דונלד טראמפ לאחר שהצליח לנצח בפנסילבניה על 20 אלקטוריה ובעוד מספר מדינות שהכריעו את הבחירות.
אחד הדברים המוזרים הנגרמים משיטת הבחירות בארה"ב, היא מצב בו לפעמים הצד המפסיד קיבל הלכה למעשה יותר קולות מהצד המנצח, אך הפסיד במספר האלקטורים. לישראלים, המורגלים בשלטון הרוב במשמעותו הבסיסית, הדבר נראה מופרך, אך בארה"ב בשל הקונפליקט הפדרלי, הדבר נשמע הגיוני יותר, משום ששלטון הרוב הוא לא בהכרח שלטון רוב האזרחים, אלא שלטון רוב המדינות, עם זאת, גם בארה"ב עצמה מושמעת ביקורת רבה על שיטת הבחירות הזו. הביקורת מתעצמת ככל שבחלוף הזמן השלטון הפדרלי, נהיה מעורב יותר ויותר בנעשה במדינות, וכשזה קורה, מטבע הדברים העם נהיה הריבון, אך עדיין בשיטת הבחירות הזו, הוא לא מקבל את ייצוגו הראוי.
עם זאת, ולמרות הביקורת, מספר הפעמים בהם התרחש מצב כזה, בו רוב האזרחים הצביעו למועמד אחד, אך השני זכה בגלל רוב האלקטורים, הוא מצב נדיר יחסית והתרחש 5 פעמים בלבד בהיסטוריית ארה"ב. כך שניתן לומר כי עדיין, ברוב מוחלט של ההמקרים, הבחירות כן מייצגות את רצון העם. אגב, נשיא ארה"ב הנוכחי, דונלד טראמפ, נבחר בצורה כזו כאשר המתמודדת מולו, הילארי קלינטון, זכתה ברוב הקולות בארה"ב, אך טראמפ זכה בבחירות משום שקיבל את מירב האלקטורים. פעם נוספת שהתרחש כזה דבר היה בבחירות בשנת 2000 אז התמודד ג'ורג בוש הרפובליקני מול אל גור הדמוקרטי. בחירות אלו נחשבות לאחת ממערכות הבחירות השנויות במחלוקת, ולאחר דיונים רבים בבית המשפט על אלפי קולות בפלורידה, הכריע בית המשפט כי פלורידה תצבע באדום וכל 25 אלקטוריה ילכו לבוש.
אז איך זה עובד בפועל, ולמה בארה"ב יש רק שתי מפלגות, נרחיב אי"ה בפרק הבא.
אמריקה בוחרת – חמישים מדינות עצמאיות או מדינה גדולה אחת • פרק שני
אמריקה בוחרת – איך זה עובד? מ-13 מושבות למעצמת על • פרק ראשון
