Miriam Alster/FLASH90

בסער רב ובלי יגון קודר: סער הבין שכבר אין לו מה להפסיד / יוסף טיקוצ'ינסקי

לסער חושים פוליטיים מחודדים, השבוע הוא הבין כי יתכן ולעולם לא תהיה לו הזדמנות להסתער. ואם יש – אז זה רק עכשיו • סער יהיה לשון מאזניים, אבל לא יוכל להביא בשורה חדשה, כמו ליברמן וכחלון לפניו. גם המערכה הבאה יכולה להסתיים ללא הכרעה • האם יצליח להציג בשורה חדשה

  • סוף טראגי ל-13 שנים של תרדמת

    תוכן מקודם

  • "מה יותר שורף מכימותרפיה?" אב חולה במונולוג מצמרר

    תוכן מקודם

  • כ"ק אדמו"ר מרמחסטריווקא: מצווה לעזור להם!

    תוכן מקודם

  • הגאון ר' אלימלך בידרמן בבקשה מפתיעה

    תוכן מקודם

אין צורך להיות פסיכולוג כדי לנסות ולנתח את מהלכיו המפתיעים של גדעון סער, הוא פועל באינסטינקטים טבעיים של כל טורף מצוי אשר רק מחכה לשעת כושר כדי להסתער ברגע הנכון על טרפו. כשסער הסתער השבוע על מפלגת ימין חדשה הוא עשה זאת רק כי זיהה שזה רגע החולשה של הליכוד והזדמנות טובה יותר אולי לא תהיה.

גדעון סער עצמו נמצא בשנתיים האחרונות בשפל שמעולם לא חלם שיגיע אליו. הוא חזר מפסק הזמן שנטל מפוליטיקה כשחשב שנתניהו עומד להסתבך בכבלי משפטו והוא זיהה הזדמנות להעפיל בחזרה לצמרת הליכוד ולצמרת ההנהגה. הוא נקט בטקטיקה חכמה ולא הגיע כדי להתמודד אלא ההיפך: הוא הציג את חזרתו כסוג של נטילת אחריות ורצון לבוא ולסייע לליכוד לשמור על שלטונו של נתניהו.

סער חרש אז את הארץ ועבר בסניפי הליכוד מצפון ועד דרום, כדי לחזק את כוחו בבחירות הפנימיות והוא אכן הצליח. הוא השתלב במקום גבוה בפריימריז, היה חלק מהחמישייה הפותחת ומכאן הוא כבר יכול היה לתכנן את מהלכיו קדימה להנהגת המפלגה ביום מן הימים.
אבל כאן הוא נתקל בתקרת הזכוכית ששמה נתניהו.

לצאת בגלוי נגד נתניהו בתוך שורות הליכוד זו כבר התאבדות בעיניים פקוחות. הד.נ.א. הליכודי לא מאפשר לפצות פה נגד הבוס, ומי שמעז לעשות זאת הופך מהר מאוד לגווייה פוליטית ומוצא את עצמו מושלך בביזיון לצד שורה ארוכה של כאלה שניסו, כמו שאול מופז, משה יעלון, משה כחלון, סילבן שלום ועוד.


Miriam Alster/Flash90

לסער יש חושים פוליטיים חדים יותר ולכן הוא הבין שהוא חייב לחכות, לא לצאת בגלוי אלא להמתין לשעת כושר. זה לא היה סוד שהוא מתכוון לעשות זאת ביום מן הימים ולכן נתניהו התחיל להפעיל נגדו כבר היום את אותה מדיניות מוכרת וידועה של השפלה מצד אחד אבל עם חיוך רחב מצד שני. המדיניות הזאת מופעלת כלפי כל מי שמהווה איום על נתניהו, למשל יולי אדלשטיין שמסתמן כאחד הכוחות האדירים בצמרת ולכן נתניהו דאג לקחת מידיו את יו"רות הכנסת ולהציב אותו במשרד הבריאות, בדיוק בתקופה בה הוא אמור לספוג על אחריותו האישית את חיצי האשמה בכל תחלואי משבר הקורונה.

כלפי חוץ, אדלשטיין ונתניהו עובדים יד ביד ושר הבריאות נחשב מקורב מאוד לראש הממשלה, אבל מאחורי החיוכים עומדת איבה שמקורה בבעתה אמיתית בה נתון נתניהו מפני כוחו של אדלשטיין בשטח הליכודי ולכן הוא דואג לסדר אותו בתפקידים שלא יאפשרו לו להמריא.

עם סער הסיפור דומה אבל יותר גלוי ואכזרי. בהקמת הממשלה הנוכחית דאג נתניהו להציע לסער תפקידים שבוודאי יסרב להם, כשהוא מסתתר מאחורי התירוץ שהשותפות עם כחול לבן לא מותירה הרבה אופציות לתפקידים בכירים בליכוד. סער נשאר בלי שום תפקיד, לא שר, לא יו"ר ועדה, בלי שום משרה שתאפשר לו להציג עשייה ולשלוט על מוקדי כח. הוא נותר ח"כ מן השורה ואפילו פחות מכך.

דהירה מסוכנת בממשלה

וכאן התחיל המשבר. כבר שמונה חודשים שגדעון סער מתייסר בשאלה מה ראה לשטות זו לחזור לליכוד ולהישאר מובס ומושפל תחת ראש ממשלה שעושה הכל כדי למנוע ממנו לצבור כוח. הייאוש אוכל בו והתסכול גומר אותו. כל זה הביא אותו לחשוב פעם נוספת, ועוד פעם נוספת ואולי אף עוד פעם נוספת.

על ראשות הליכוד הוא כבר מפסיק לחלום, מבין שנתניהו לא מתכוון לרדת בקרוב מהבמה וטעות אחת של "אני מוכן" כשחשב שיהיו פריימריז, כבר הספיקה לו די והותר כדי להבין את הכיוון. מצד שני, כל אופציה אחרת תעיף אותו באופן בטוח לזרועות השמאל המקולל בעזרת קמפיין שינהלו נתניהו ואנשיו.

כך שמצד אחד, לסער כבר אין מה להפסיד. גם אם ייצא להרפתקה שתותיר אותו מוכה וחבול זה עדיין יותר טוב במובן מסוים מאשר לשבת בתוך מפלגה שעושה הכל כדי להשאיר אותו לא רלוונטי בכל מקרה. אז מה כבר יש להפסיד? ההימור שווה. מצד שני, לצאת למסע שנחשב כהתאבדות מלכתחילה זה גם לא חכם, אולי שב ואל תעשה עדיף?

משום כך, עד היום הוא באמת נקט בשב ואל תעשה, כשהוא מצפה לשעת כושר בה ניתן יהיה בכל זאת לקפוץ לשטח ולנסות להשתלט בכל זאת. שעת כושר כזאת יכולה לבוא רק כשהאויב שלך נמצא בעמדת חולשה משמעותית ואז יותר קל להסתער ולזנב בו.

סער חיכה למעשה לשלב בו מפלגת הליכוד נמצאת בשפל משמעותי כדי לנצל את ההזדמנות ולנסות לעזור למפלגה לקרוס. והשבוע הוא זיהה את שעת הכושר הזו, סער כמו רבים אחרים שנמצאים במסדרונות הכנסת ומבינים את המצב לאשורו, זיהה שהליכוד באמת הגיע לרגעי חולשה אמיתיים.


Alex Kolomoisky/POOL

כל מי שעוקב מעט אחר הנעשה במליאה ובוועדות מזהה מצב אבסורדי לחלוטין. באופן רשמי, הממשלה היא ממשלת אחדות והשלטון נמצא כעת בידי הליכוד. ראש הממשלה הוא נתניהו ויו"ר הכנסת הוא לוין מקורבו, אבל בפועל בשבועות האחרונים מוצא הליכוד את עצמו באופוזיציה, בלי שום יכולת לשלוט על הנעשה. זה התחיל בכך שהמערכת כולה נמצאת בקיפאון ושום חוק לא מקודם בגלל המחלוקת עם כחול לבן, שום יוזמה לא יוצאת לפועל וועדת השרים לא מתכנסת.

אבל בינתיים בכחול לבן למדו לעבוד. לכחול לבן יש את ועדת הכנסת שהיא הוועדה המשמעותית ביותר בפרלמנט והיחידה שיכולה ליזום מהלכים, בראשות הוועדה יושב איתן גינזבורג הפועל בשליחות ניסנקורן כדי לעשות בכנסת ככל העולה על רוחם. בשבוע שעבר הצליחה כחול לבן להביא לאישור את החוק לפיזור הכנסת בקריאה טרומית ובשבוע הבא הוא יובא כבר לקריאה ראשונה, וכל זה למרות התנגדות הליכוד.

השובע זה כבר שבר שיא נוסף כשבצהרי יום רביעי הצליחה כחול לבן לאשר את חוק השוויון, אחד משלושת החוקים הקנטרניים שנועדו לפגוע בצביונה היהודי של מדינת ישראל ובסטטוס קוו. בכחול לבן כבר קורצים בחזרה לקהל המצביעים משמאל ומוכיחים באופן מעשי שהם יכולים לקדם חקיקה אנטי דתית.

בליכוד עומדים חסרי אונים וחורקים שיניים בזעם. לליכוד אין באמת יכולת להילחם במצב הקיים והפתרון היחיד הוא ללכת שוב לבחירות ולהקים גוש ימין. אבל עד שזה יקרה, כחול לבן יכולה להמשיך בדהירה הפראית ולקדם כל חוק שרק תחפוץ, כולל גיוס לחרדים, תחבורה ציבורית בשבת, חוקי תועבה ומה לא. כיפופי הידיים של הליכוד מול כחול לבן ועצירת העשייה הפרלמנטרית הרגילה הביאה פתאום למצב שכחול לבן מנצלים את הנשק שיש ברשותם ומשתמשים בו, והם למעשה היחידים שמזיזים משהו בבנין הכנסת, הם אלה שקובעים איזה חוק יעבור ואיזה לא, וכל זה מתוך הממשלה בשיתוף פעולה עם יש עתיד ומרצ.

מפלגת הליכוד הפכה לאופוזיציה בלי שאף אחד ישים לב כשהממשלה האמיתית היא כחול לבן, מרצ ויש עתיד. נתניהו ואנשיו יושבים על כיסאם בתפקידיהם הבכירים אבל לא מצליחים לעשות כלום בזירה הפרלמנטרית. ואת זה זיהה סער ולכן החליט להסתער דווקא עכשיו. דווקא בנקודה זו בה יש יותר מידי מיואשים בליכוד זה הזמן לקחת את ההימור, את הסיכון משום שאם אי פעם יכול להיות סיכוי למפץ כלשהו בימין, רק עכשיו זה הזמן.

בדיוק כמו הלביאה המסתערת ברגע הנכון של זיהוי החולשה אצל הקורבן, כך עשה סער השבוע כשחשף שיניים וזינק על טרפו ברגעי החולשה שלו. אחרי שהמתין בצד מוחלש ונרדף, הוא החליט שזה הזמן שלו להסתער.

היחיד שלא חושש

למעשה, למרות ההצהרות של גדעון סער על כוונה להתמודד על הנהגת המדינה, סער לא באמת חושב שהוא יהיה ראש הממשלה הבא. הוא מכוון גבוה כדי להגיע לאיזשהו מקום טוב באמצע. מבחינתו ההסתערות הזו היא הזדמנות לשפר עמדות ולצאת מהקיפאון בו היה.

המצב בו המצאת מפלגת הליכוד מותירה לנתניהו רק ברירה אחת והיא ללכת לבחירות. אחרי המהלך של סער, נראה היה שנתניהו ינסה בכל זאת לדחות את הבחירות כדי לייבש את סער מחוץ לכנסת ובכך להוציא את כל הרוח מהבלון שניפח. באופן תיאורטי זה צעד נכון, סער מעורר כעת הרבה התלהבות אבל בסופו של דבר ככל שהבחירות יתרחקו והוא יישאר מחוץ לזירה, הוא ילך וידעך עד שיהפוך לבדיחה.

לכן ההערכה היתה שדווקא סער הוא זה שיציל אותנו מבחירות והוא זה שיגרום לנתניהו וגנץ לעשות את הבלתי ייאמן ולהשלים, להגיע לפשרה. אבל בפועל כמו שזה נראה כעת זה לא ממש קורה. בכחול לבן אומרים שגנץ מאוד נחוש בדעתו ופניו לא מיועדות לפשרה, בין המפלגות לא מתקיימים שום מגעים ואין באמת מישהו שעושה צעד כלשהו בניסיון למנוע בחירות. נכון, הכל עוד יכול לקרות אבל זה עדיין לא קורה בתכלס.

גם אחרי הסערה של סער והסקרים שהיכו בתדהמה גם אותו עצמו, לנתניהו עדיין עדיף ללכת לבחירות. המציאות המטורפת הזאת בה הליכוד נמצאת באופוזיציה בלי שאף אחד שם לב, לא יכולה להימשך אפילו דקה. גם בקרבת נתניהו אומרים השבוע כי לא מזהים אצלו שום ניסיון לעצור את שעון החול ההולך ואוזל עד ה-23 לחודש הלועזי הנוכחי אז תתפזר הכנסת מעצמה, זה טוב לו ועדיף לו.


Yonatan Sindel/Flash90

נתניהו נראה נינוח, הוא משדר הרבה ביטחון עצמי והוא מצליח לסחוף את כל מקורביו לאופוריה שמערכת בחירות היא הדבר הנכון עכשיו. גם אחרי שסער הקים מפלגת ימין חדשה נתניהו לא חושש מכך והוא ממשיך בשלו.

באופן כללי, לאורך שלושת מערכות הבחירות האחרונות היה זה נתניהו שדחף לקיומן של הבחירות ולא אף אחד אחר. מבחינתו, אפשר לצאת לעוד סבב ולעוד סבב עד שבסוף תתקבל הכרעה והוא יעמוד בראש ממשלה ימנית יציבה. המציאות לא בלבלה אותו כמו שבלבלה אחרים והוא לא שיתף פעולה עם שום תאוריה שטענה כי לא יכולה להיות הכרעה. גם עכשיו, נתניהו הוא האחרון שיהסס מלצאת לבחירות למרות הכל. הוא יעדיף אמנם להמתין שמשבר הקורונה קצת יירגע, הזמן כן יכול להיטיב איתו והוא כן היה מעדיף לדחות את הקץ אבל כשכחול לבן מתנהלים בצורה כזאת וכשהמציאות דוחפת אותו בעל כורחו לבחירות, הוא לא נבהל והוא מוכן לכך יותר מכולם.

הסקרים שפורסמו השבוע וצפו לסער הצלחה מסחררת סביב שמונה עשר המנדטים, גררו אחריהם כותרות שטענו ובצדק כי בבחירות הבאות סער יהיה לשון מאזניים והוא זה שיכריע האם נתניהו יוכל להקים ממשלה או לא. באופן טכני זה נכון, גם אם הוא לא יקבל 18 אלא יותר באזור 8 מנדטים וזה הגיוני שכך יהיה, עדיין השאלה הבאה והמתבקשת היא מה באמת יעשה סער ביום שאחרי סגירת הקלפיות.

נניח והמצב יהיה דומה לשלוש המערכות הקודמות כשהפעם גדעון סער הוא זה שצריך להכריע. יש את כחול לבן שירדה משמעותית, את יש עתיד, את הרשימה המשותפת ששומרת על כוחה, את מרצ, את ליברמן שנשאר פחות או יותר על אותו מספר מנדטים, יש את המפלגות החרדיות ששומרות על כוחן, ויש את הליכוד שנשארת המפלגה הגדולה גם אם היא תקבל מכה קלה בכנף ולצידה מפלגת ימינה שכוחה מושפע ישירות מאותה מכה שתקבל או לא תקבל מפלגת הליכוד.

כשזה המצב, אין לסער הרבה אפשרויות. אפשרות ראשונה היא שהוא עוזר להקמת ממשלה בראשות גנץ או לפיד בסיוע המפלגות הערביות, אפשרות שניה היא שהוא מצטרף לממשלה בראשות נתניהו ובתנאים שנתניהו יציב, והאפשרות השלישית היא שהוא נשאר בלי הכרעה וגורר את ישראל לבחירות חמישיות.

מפה פוליטית יציבה

אם לא יהיה שינוי מהותי וכנראה שלא יהיה שינוי מהותי במפה הפוליטית הקשוחה של ישראל, סער בסך הכל תופס את מקומו של ליברמן ומוצא את עצמו באותה דילמה בלתי אפשרית. נתניהו כבר הצליח להשריש את השקר הגדול בליבם של כל הישראלים לפיו רק נתניהו זה ימין וכל מי שלא נתניהו הוא שמאל, ושמאל זה רע. ומסתבר שזה עובד מצוין כי גם ליברמן בעבר וגם סער בעתיד לא ייכנסו לממשלה עם יש עתיד ועם גנץ משום שהם "שמאלנים", ובוודאי שלא בתמיכת המפלגות הערביות. אבל גם נתניהו הרי משתף היום פעולה עם מנסור עבאס? אז מה, זה בכלל לא אותו דבר. למה? ככה. לנתניהו מותר, לכל השאר אסור.

אפשרות אחרונה שנותרה היא שסער, ליברמן, גנץ, לפיד ובנט יצליחו להגיע למספר מנדטים שיאפשר להקים ממשלת 61 בלי המפלגות הערביות ובתאוריה אולי גם יקבלו איכשהו את תמיכתם של החרדים, זה לא תרחיש מופרך אבל יש בו בעיה עיקרית אחת: כל הרשימה המכובדת הנ"ל לעולם לא תסתדר בשורה אחת תחת מנהיג מוסכם אחד בגלל המריבות של מי בראש. אם הם היו מסוגלים להסכים, כל הפארסה שאנו מצויים בה היתה נמנעת עוד לפני סבב ב'. אבל הגוש הזה לא מסוגל להגיע להסכמות כפי שמתארת בטוב טעם ודעת הגב' ט. כץ שתחי' בעמודים הבאים של גיליון זה.

כך שלפני שאנחנו משתעשעים בתאוריות נחמדות שאולי סער ישנה את המפה ואולי הוא יהיה זה שיזיז את נתניהו, כדאי לזכור שנתניהו לא חושש מכל זה ויש לו סיבה מאוד טובה לכך. זה פשוט לא יקרה, בסופו של דבר העם בישראל אוהב לחזור ולשקוע בחול הזהוב והחמים שהוא מכיר ואחרי כל התאוריות, אחרי כל משברי הקורונה ולמרות כל הקשיים, מצביעי הליכוד יגיעו לקלפיות וישלשלו את הפתק המוכר והאהוב שלהם, סתם ככה כי אין להם את האומץ לנסות משהו אחר.


Tomer Neuberg/Flash90

המספר ההזוי של המנדטים שסער מקבל בסקרים עוד לפני שבכלל יודעים מי מרכיב את הרשימה שלו, הוא אותו מספר שקיבל גנץ בסקרים עוד לפני שידענו בכלל מה הן דעותיו ולאן פניו מועדות, זה אותו מספר שקיבלו בנט ושקד בסבב א' כשיצאו להרפתקת הימין החדש והתרסקו בסוף לשולי אחוז החסימה. זה אותו קהל קשיח של אלה שמתקשים להחליט ועדיין מצפים לבשורה חדשה שתבוא, הם אלה שנודדים מטרנד לטרנד כשהפעם הטרנד הוא סער.

ומולם יש הקהל הקשיח של הליכוד שנאנק תחת ההתנהלות ההזויה של הממשלה ובכל זאת ימשיך להצביע לליכוד. כל הצרות וכל התלונות נשכחות מול תמונה נוצצת אחת של נתניהו למרגלות המטוס שהביא את החיסונים. מול תמונה של נתניהו לוחץ יד למנהיג ערבי עם גלימה לבנה. בסופו של דבר נתניהו יודע על איזה כפתורים ללחוץ והוא עושה את זה ובגדול. הוא מביא הישגים אמיתיים שבאמת מגיע לו קרדיט עליהם, אבל בכך מסכל את כל התסכול הצודק שיש עליו מנגד.

קשה לצפות שמשבר הקורונה יזיז את הלוחות הטקטוניים, בקרב מצביעי הליכוד יש לא מעט שלא גומרים את החודש, שקרסו במשבר הקורונה אבל עדיין נתניהו מצליח לנסוך בהם תחושת ביטחון במהלכים בודדים שמאפילים על כל השאר. וכל עוד הנקודה המהותית הזאת לא תשתנה, סער יכול להתכונן למסע קצר של תהילה חולפת שתותיר אותו מהר מאוד הרחק מאחור. כל עוד לא ינופץ השקר המסורתי של "ימין חזק" שאינו ימין מול "שמאל חלש" שאינו שמאל, לא יהיה כאן שום שינוי.

לתשומת לב הקורא הנכבד גדעון משה סרצ'נסקי: את נתניהו יכול לנצח רק מנהיג שיציג כריזמה, הישגים מעטים אבל מהדהדים ובעיקר כזה אחד שיצליח לנפץ את האשליה לפיה לא היה ימין ישראלי לפני נתניהו ולא יהיה ימין אחריו. כל עוד זה לא קורה, כל שאר המאמצים הם פול גז בניוטרל.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן

נתקלתם בחדשה מרעישה? ידיעה מעניינת מוזמנים לספר לנו

דילוג לתוכן