צילומים: פלאש 90

סוֹב סוֹב: ישראל שוב ניצבת בפני רגעי הכרעה, במעגל אינסופי / יוסף טיקוצ'ינסקי

  • ג׳ בטבת תשפ״א – 18.12.20
  • 07:55

רגע לפני שיוכרע אם תושג פשרה מפתיעה או שישראל יוצאת שוב לבחירות, מתחדדת ההבנה כי שינוי מהותי בשטח לא יכול להתחולל בלי שינוי מהותי בתפיסה. אין שום היגיון להאמין שפטנט שלא עבד שלוש פעמים, יעבוד דווקא בפעם הרביעית • הפוליטיקה הישראלית פועלת על רגש ופחות על שכל

  • סוף טראגי ל-13 שנים של תרדמת

    תוכן מקודם

  • למה להעיב על רגעי האושר?

    תוכן מקודם

  • האלמנה לקוית שמיעה ו4 הילדים נותרו ללא משען ומשענה

    תוכן מקודם

  • הגאון ר' אלימלך בידרמן בבקשה מפתיעה

    תוכן מקודם

אחת הבעיות הידועות והמורכבות של כתבי העיתונים, היא התמודדות עם מצבי חוסר ודאות כפי שקורה בימים אלה. השורות שאתם קוראים נכתבות בדרך כלל בין שקיעת החמה של יום רביעי לחצות היום של יום חמישי, אבל בדינמיקה של הפוליטיקה הישראלית, דווקא בשעות המועטות שבין סגירת העיתון להפצתו, עלול המצב להשתנות דרמטית במאה ושמונים מעלות, וכבר היו דברים מעולם.

גם בשעת כתיבת שורות אלו ברור לכולם שמשהו עומד לקרות. שעון החול הולך ואוזל במהירות, ביום שלישי הקרוב בחצות הלילה תתפזר הכנסת מעצמה וישראל תלך לבחירות, אם לא יקרה משהו של הרגע האחרון וזה בעצם משפט המפתח. כי ה"משהו של הרגע האחרון" הזה יכול לקרות בליל שישי, הוא יכול לקרות דקה לפני כניסת השבת, הוא יכול גם לקרות ביום שלישי שעה לפני חצות הלילה והוא יכול גם לא לקרות בכלל.

חוסר הוודאות הזה מביא את תמונת המצב הפוליטית לסוג של מבוי סתום, לשקט שלפני סערה. אין ספק שמשהו בסוף יקרה, או פשרה דרמטית או יציאה שקטה לבחירות, אבל אי אפשר באמת עדיין לדעת ובינתיים לא קורה שום דבר משמעותי.

המחלוקת בין נתניהו לגנץ בעינה עומדת ואף מעמיקה, שני הצדדים מתבצרים בעמדותיהם ומאותתים שלא אכפת להם מבחירות ובינתיים כלל המועמדים והמפלגות מנסים להתארגן על עצמם ולהסתדר לקראת יציאה אפשרית למערכת הבחירות הבאה.

הנוהגים ברכב בעל גיר ידני מכירים את המצב בו יש ללחוץ על דוושת הקלאץ' המנתקת את המנוע ממערכת ההיגוי, כדי לאפשר לשלב את ההילוך הבא ולהמשיך בנסיעה. פעולה כזאת נעשית כשיש צורך להעלות הילוך ולהאיץ למהירות גבוהה יותר, או להיפך, כשיש צורך להוריד הילוך ולהאט את הנסיעה. אחרי שילוב ההילוך החדש משחררים את הקלאץ' והרכב מתקבע על המהירות החדשה.

זו נקודת הזמן אליה הגיעה המערכת הפוליטית בימים מתוחים אלה. אחרי ימים בהם המתיחות עלתה לגבהים חדשים, כעת זה נראה כאילו מישהו לחץ על דוושת הקלאץ' וכעת לא ברור האם הוא ישלב להילוך גבוה יותר או נמוך יותר. האם המערכת בדרך להאצה ולסערה, או לפשרה או רגיעה. כרגע המערכת נכנסה לכמה רגעים של דממה לפני שתיפול הפצצה הבאה.

האייזנקוט התורן

ודווקא בנקודת הזמן הזאת, תחת הציפייה להתפתחות כלשהי כשדוושת הקלאץ' עדיין לחוצה, יש פסק זמן לעצור לרגע ולבחון איך הגיעה המערכת למצב הזוי כזה. ומה שיותר הזוי הוא שהמצב הזה לא חדש והוא חוזר על עצמו כבר שלוש פעמים ברציפות מאז שסבב הבחירות הראשון הסתיים ללא הכרעה לפני כמעט שנתיים. ובכל זאת, שום דבר מהותי לא משתנה ושוב אנו מוצאים את עצמנו באותה סיטואציה מוכרת מבלי יכולת לצאת מהסחרור הזה.

נתניהו מזהיר מפני בחירות אבל דוהר לקראתן ללא מעצורים כשהוא מאשים את מתנגדיו בכך שהם אלה שבעצם גררו לבחירות. בסיטואציה הזאת, איך אומרים? כבר היינו. במקביל, עולה שם חדש של איזה גנרל לשעבר ורמטכ"ל בדימוס, או של איזה פוליטיקאי נוצץ שלא הצליח לנצוץ בכוחות עצמו, והם פותחים בורסת שמות בניסיון לבנות איזושהי פלטפורמה פוליטית חדשה שזהו זה, הפעם היא תנצח את נתניהו והפעם זה סופי. וכן, גם בסיטואציה הזאת כבר היינו.

תיאור תמונת המצב הפוליטית נכון לרגעים אלה, נכתבה כבר בין היתר מעל במה צנועה זו כבר שלוש פעמים ברציפות, אפשר לשחזר אותה בדיוק נמרץ ורק להחליף על הלוח את השמות התורנים הניצבים מול נתניהו.


צילום: פלאש 90

הפעם זה התחיל עם גדי איזנקוט שהסתמן כתקווה החדשה ולא ברור מאיזו סיבה. לא ברור מדוע מחנה 'רק לא ביבי' לא למד מהטעויות של עצמו ומנסה שוב את הקונספט שנכשל שוב ושוב, של ייבוא גנרל שסיים את תפקידו בצבא ולצפות שהוא זה שיחליף את נתניהו. זה נכשל עם מופז, זה נכשל עם יעלון, זה נכשל עם גנץ, אז למה שזה יצליח עם איזנקוט?.

במאמר המוסגר, יותר מדי פוליטיקאים שהגיעו מצמרת הצבא למדו על בשרם ולימדו את האחרים מניסיונם, שהצלחה בתפקיד צבאי אינה ערובה להצלחה בשדה הפוליטי ולפעמים דווקא ההיפך. במסדרונות הכנסת מסתובבים מלבד בני גנץ, גם גבי אשכנזי ומשה יעלון שהיו רמטכ"לים, לצידם מתהלכים ח"כים למשל כמו רפי פרץ, מתן כהנא ויואב קיש ששימשו בתפקידים בכירים מאוד ונוצצים מאוד בחיל האוויר ובכל זאת עם כל הכבוד הראוי, אף אחד מהם לא המריא לאיזו הצלחה פוליטית מסחררת.

הצלחה בפוליטיקה לא תלויה לא בעבר צבאי ולא בהשכלה אקדמית נוצצת. פוליטיקה היא סוג של חכמת שוק, חכמת המונים. אנשי עסקים ממולחים יכולים להצליח הרבה יותר במישור הפוליטי אם יש להם את החוש הנכון. גם נתניהו עצמו לא הצליח בפוליטיקה בגלל העבר שלו ביחידה מובחרת אלא למרות זאת.

כך שגם גדי איזנקוט אם יחליט להצטרף לפוליטיקה הוא יהיה חייב להצטייד במערכת כלים חדשה ושונה מזו המצויה בידי קודמיו ולא לרכוב על עברו הצבאי בתקווה שזה מה שיביא לו את ההצלחה. אם יותר מדי אנשים ניסו ולא הצליחו, כנראה שלא זו השיטה הנכונה ויש לחשב מסלול מחדש.

אותו מסר בשינוי קוסמטי

הסיטואציה הבאה שכבר היינו בה וחוזרת גם היא על עצמה בדיוק מטריד עד כאב, היא תופעת גדעון סער. השבוע הוא הצליח להמריא לגבהים חדשים בסקרים אחרי שצירף למפלגתו את ח"כ שאשא ביטון, שעקפה את יועז הנדל וצבי האוזר שכבר הצטרפו ברביעי שעבר.
בורסת השמות הזאת מזכירה בדיוק את התהליך שעברו גנץ, יעלון, לפיד, בנט, שקד וליברמן בסבבים הקודמים וגם את המהלך שעשה כחלון בעבר הרחוק יותר. השיטה לא משתנה רק השחקנים משתנים וכאילו לא לומדים ולא מבינים.

הקפיצה המשמעותית בסקרים הגיעה לסער אחרי צירופה של שאשא ביטון שלא ברור מאיזו סיבה היא הצליחה לצבור פופולריות. כשכחלון הקים את מפלגת כולנו ז"ל הוא ייבא אותה כאלמונית מקרית שמונה. לאחר מכן כחלון נטש את ספינת כולנו לא לפני שמיזג אותה עם הליכוד, מאז נשארה שאשא ביטון על המשבצת הזאת ומשם היא ניהלה כיפופי ידיים עם צמרת המפלגה.

נתניהו ומיקי זוהר ראו בה סוג של עצם בגרון, היא עמדה בדרכם בתקנות הקורונה בתפקידה כיו"ר ועדת הקורונה ולא נתנה למדיניות הממשלה להתקדם עם אישור אוטומטי שלה. כיפופי הידיים האלה הם ההישג היחיד שלה שהביא לה את היוקרה. המכנה המשותף בינה לבין סער, הנדל והאוזר הוא שארבעתם טוענים שיש להם איך לשנות לטובה את ניהול המדינה וכעת הם צריכים רק את אמון הציבור.


צילום: שרון גבאי

ובדיוק את המילים הללו אומר גם נפתלי בנט ואומר גם ליברמן. כנגדם מחרה ומחזיק גם יאיר לפיד שלא מתייאש מלנסות. כולם מבטיחים שהם אלה שיביאו את הבשורה, חלקם מציגים מצע מאוד ברור ומנומק, חלקם מציגים קבלות על הישגים מסוימים שכבר הביאו אבל כולם עדיין מנסים.

בסבבים הקודמים היו אלה בנט ושקד שפרשו מגוש הימין, המריאו בסקרים לגבהים מסחררים ואז צנחו בקול רעש גדול והתרסקו על רצפת הקלפי. אותו דבר היה עם ליברמן כשהתחיל לעשות שרירים מול נתניהו ואותו הדבר היה עם כחלון. אז אם נתבונן לרגע ונהיה כנים עם עצמנו, איזה סיכוי יש שדווקא גדעון סער יממש את הסקרים שלו? איזו סיבה הגיונית יש להניח שדווקא הוא ישנה את הריטואל שחוזר על עצמו מבלי יכולת לצאת ממנו?

לסער יש פוטנציאל עצום להנהיג בצורה נכונה את מחנה הימין, הוא בעל ניסיון, הוא הגון והוא פוליטיקאי מהסוג שיכול לאגד תחתיו גם את מצביעי הימין החילונים, גם את המפלגות החרדיות, גם את הציונות הדתית וגם לייבא קולות מהצד הנגדי. אבל בינתיים אין לו שום סיכוי לעשות את זה. לפי שעה הוא לא מביא שום בשורה חדשה שלא הייתה קודם. השם הנוצץ 'תקווה חדשה' שנתן למפלגתו היא מיחזור משומש של המסרים בהם השתמשו קודמיו, הוא לא מביא שום רעיון לפריצת דרך ואין לו שום כלי שיכול לשבור את מעגל הפלדה הפוליטי. הוא מלא פוטנציאל אבל בלי שום כלי עבודה.

אקדח פוליטי לרקה

בנקודת הזמן הזאת בה דוושת הקלאץ' לחוצה והמערכת נמצאת בפסק זמן לפני שהיא נותנת גז להמשיך הלאה, אפשר להביט לרגע לאחור ולנסות להבין כיצד זה שכבר שלוש מערכות בחירות ששום דבר מהותי לא משתנה, למרות הקורונה שזעזעה את המערכת ובארה"ב היא אף גבתה מטראמפ את הקריירה שלו אבל בישראל כל זה לא רלוונטי.

אולי דווקא בנקודת הזמן הזאת אפשר להביט למציאות בעיניים ולהבין שהיא חזקה יותר מכל תיאוריה. הפוליטיקה הישראלית לא תושפע משמות נוצצים, היא לא תושפע מרשימות חדשות וחיבורים חדשים בין דמויות כאלה ואחרות, היא לא תושפע משלוב דמויות חדשות וישנות ובוודאי שלא מבכירי צבא שיבטיחו פוליטיקה חדשה. בישראל אין פוליטיקה חדשה וגם לא תהיה. אם יש תופעה שהוכיחה את עצמה פעם אחר פעם, אין סיבה שהיא תשתנה ודווקא הקורונה כאמור היא הדוגמה הטובה ביותר לכך.

בזמן הגל השני לא היה כמעט אזרח במדינת ישראל שלא שילם מחיר אישי, בריאותי, כלכלי או חברתי בגלל התנהלות הממשלה. ובאותם ימים החלה תופעה מעניינת שבישרה אולי על שינוי תפיסה. יותר ויותר אזרחים שהציגו את עצמם כביביסטים, החלו לחשוב בקול ולהרהר מחדש. זה היה בולט מידי שאחרי שנתניהו הסתער על הגל הראשון בכל הכוח, אך בגל השני הוא לקח רוורס משמעותי שהורגש מיד בכאוס ששלט בכל פינה. וזה נתן את אותותיו, נתניהו איבד אז הרבה מהאמון והפופולריות שלו והדבר הורגש היטב בשיח הציבורי, ברשתות החברתיות ומעל לכל במה. ככל הנראה, זה היה השלב בו בשלה ההכרה במוחו של גדעון סער שהגיע הזמן להסתער והפעם אולי גם להצליח.
נתניהו כמו נתניהו בחושיו החדים זיהה את הבעיה ומיהר לסתום את החור. הוא התלבש על נושא החיסונים ובאמת, בלי ציניות – הוא חולל קסם. ישראל קיבלה חיסונים לפני כל המדינות הגדולות ממנה בהרבה ועל כך מגיע לנתניהו כל הקרדיט. אבל גם על רקע מחיאות הכפיים של קבלת פני החיסונים בנתב"ג, אי אפשר שלא לשים לב שנתניהו פועל ביעילות רק כשיש אקדח פוליטי טעון מכוון לרקתו.

בגל הראשון זה היה כשניסה להקים ממשלה בלי בני גנץ, בגל השלישי עם הישג החיסונים זה קרה כשאותו גנץ גורר אותו לטענתו לבחירות. כשיש צורך להראות מי פה באמת מנהיג אחראי ומי לא, אז נתניהו מסתער על הזירה וכובש אותה. בגל השני לעומת זאת, הפוליטיקה זרמה יחסית על מי מנוחות, שום איום פוליטי מוחשי לא עמד מול נתניהו ולכן הכל היה נראה כפי שנראה.

זאת ההתנהלות השגרתית של נתניהו כבר 15 שנה וכך הוא מצליח. נתניהו הבין את מה שכל מתנגדיו ללא יוצא מן הכלל עדיין לא הבינו. הוא המציא את השיטה לפיה לא צריך להציג מצע פוליטי מנומק, לא צריך לבנות תזות מדעיות ולהוכיח לאזרחים באופן לוגי שהוא פועל, עושה ואחראי, נתניהו הבין שלאזרחי ישראל מדברים לבטן, לרגש ולא לראש.

באופן לא פלאי נתניהו צודק. הישג החיסונים שינה לחלוטין את השיח ברשתות החברתיות ובשיח הציבורי. כל אותם אלה שהטיחו ביקורת כואבת בנתניהו פתאום שינו את שפתם. הביביסטים חזרו להיות ביביסטים כאילו אין משבר כלכלי, כאילו אין קורונה וכאילו שום בעיה כבר לא קיימת. הקסם עבד גם הפעם.


צילום: דוברות הכנסת

נתניהו המציא את השיטה לפיה הישג אמיתי אחד יכול להספיק די והותר ובלבד שיהיה חזק ומהדהד. זה יכול להיות הסכם מדיני וזה יכול להיות קסם שיביא חיסונים. וזה מספיק כדי שכולם ישכחו את כל שאר הכשלים והבעיות ויחזרו הביתה לפתק הנכון בקלפי. אם נשים לב היטב, קמפיין בחירות ממוצע של הליכוד משדר תמיד את התחושה שמי שתומך בליכוד, הופך להיות חלק ממשהו גדול ומצליח. ואנשים נורמליים אוהבים את זה. ככה נתניהו מצליח למרות הבעיות ולמרות שהוא כמעט לא מימש הבטחת בחירות אחת במלואה, למרות שהוא מצהיר על עצמו כימני היחיד בזירה בעוד שלמעשה הוא לא מיישם שום מדינות ימנית. תושבי יו"ש למשל עדיין מחכים להחלת הריבונות אותה הוא הבטיח בהן צדקו והציב בראש קמפיין הבחירות שלו כהבטחה מרכזית, אבל אז ויתר עליה בשקט לטובת כינון יחסים עם מדינות שלישראל אין איתן שום מלחמה.

אם מישהו חולם ביום מן הימים לנצח את נתניהו הוא חייב להחליף דיסק ולבוא בגישה שונה לחלוטין. אין שום טעם לנסות להביא כוכבים חדשים למערכת אם הם נטולי כריזמה וכל מה שיש להם להציע הוא עבר צבאי בכיר. לצורך העניין, רק אם מישהו יצליח לייבא לארץ את ברק אובמה או דונלד טראמפ ויציב אותם בראש מחנה ה'רק לא ביבי', הוא יצליח לחולל שינוי. בינתיים בארץ אין אנשים עם כריזמה כזו, היחיד בארץ שדומה להם במובן הזה הוא בנימין נתניהו.

אם מישהו חפץ ביום מן הימים לשנות את המפה הפוליטית הקשיחה הוא חייב להתבונן ולהפנים שהוא לא יכול למחזר מסרים ולחשוב שהפעם דווקא הוא יהיה זה שינצח את נתניהו. לא ככה משכנעים את מצביעי הימין. מה שהקורונה עשתה בחו"ל היא לא תעשה בארץ. האזרח הישראלי בסופו של דבר חוזר למי שהוא מאמין לו ולמי ששכנע אותו שישמור עליו, האזרח הישראלי ובמיוחד הימני, אוהב את הבית הפוליטי המוכר והבטוח למרות כל בעיותיו. זה הדנ"א שהופך את הליכוד לסיפור הצלחה לעומת מפלגות אחרות המתגוששות בתוך עצמן.

לפני שהמערכת הפוליטית משחררת את הקלאץ' ועוברת להילוך הבא, מי שמעוניין לשבת ליד ההגה חייב לבחור הפעם בהילוך שונה לגמרי. לא למחזר מסרים, לא למחזר דמויות אנמיות ואנונימיות ובעיקר בעיקר לא לחזור שוב לבניית תזות מנומקות, מצעים פוליטיים מבריקים ולא מסעי שכנוע לוגיים ושכלתניים. זה לא עובד ולא יעבוד.

לא ברור לגמרי איך כן אפשר לעשות את זה, אבל דבר אחד ברור: הכיוון חייב להיות שונה. ההיגיון הבסיסי ביותר הוא להבין שאם משהו לא עבד שלוש פעמים ויותר, אין סיכוי לחזור שוב על אותו מהלך. זה לא עובד. ההיגיון הבסיסי ביותר הוכיח שבפוליטיקה הישראלית אין היגיון, יש בה רגש והרבה רגש. הפוליטיקאי הבא שרוצה להוביל חייב לפצח את השיטה איך הוא מצליח לדבר לבטן של האזרחים ולא לראש שלהם. בלי זה, השינוי הבא יהיה רק טכני והוא שוב ייכשל.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן

נתקלתם בחדשה מרעישה? ידיעה מעניינת מוזמנים לספר לנו

דילוג לתוכן