בקושי שנתיים עברו מאז שגנץ הפציע לחיים הפוליטיים כשהוא נושא דגל גדול עליו כתוב: אין יותר ימין או שמאל, ישראל לפני הכל. בקושי שנתיים חלפו מאותו רגע שהשחקן החדש בזירה הפך לראש המפלגה הגדולה בישראל, וכשלא הצליח להקים ממשלה הוא הלך והתרסק עד שהשבוע הוא לא הצליח אפילו לקבוע פגישות לא מחייבות עם ראשי מפלגות חדשים וזוטרים.
בקושי שנתיים חלפו מאז אבל הסיסמה הזאת לא השתנתה. גנץ לא הצליח ליישם אותה, כשהוא אמר "ישראל לפני הכל" הוא אולי האמין לעצמו אבל מסתבר שאף אחד אחר לא האמין לו באמת. אך החלק הראשון של הסלוגן – "אין יותר ימין או שמאל", נשאר רלוונטי והוא מיושם כעת הלכה למעשה דווקא בידי מפלגת השלטון הגדולה.
אם חשבנו שגוש המרכז שמאל הוא זה שיהפוך את הבחירות הללו למעניינות עם חגיגת הפיצולים, איחודים, מריבות, ברוגז ו"שולם" שעדיין לא הסתיימה, השבוע הוכיח נתניהו כי דווקא הוא זה שעומד להביא לבחירות הללו כיוון חדש ומעניין. כרגיל, הוא מוכיח שהוא יותר טוב מכל יריביו במה שהוא עושה וגם כשמדובר בזיגזג פוליטי מהדהד הוא יכול ללמד את כולם איך באמת עושים את זה.
השבוע הזה התחיל עם ניסיון מעורר חמלה של גנץ לחזור לאיחודים עם חבריו לשעבר. גנץ שהתחיל להריח מקרוב את אחוז החסימה פצח בקריאה דרמטית לכל ראשי מפלגות השמאל מרכז לבוא ולהתאחד כשהפעם סיסמה חדשה באמתחתו: "אם האגו ילך, ביבי ילך". לשכתו אף פרסמה צילום של הודעות הדוא"ל ששיגר לכלל המפלגות כשהוא מזמן אותם לפגישות, אבל המיילים הללו לא זכו ליחס במקרה הטוב, או ליחס מזלזל במקרה הפחות טוב. גנץ נשאר לבד.
אבל, וכאן זה אבל גדול, זה לא שראשי המפלגות יושבים באפס מעשה. מגעים וגישושים מתרחשים שם כל הזמן, בין כולם לכולם, גם בין אלה שמצהירים שלא יישבו זה עם זה. השיא היה כשהתפרסמו דיווחים על מגעים בין גנץ לחולדאי, חיבור שיכול להיות מופלא בהתחשב בעובדה שבכיר מפלגתו של חולדאי הוא אותו ניסנקורן שהרגע ברח ממפלגתו של גנץ כשהוא משאיר אחריו הרבה דם רע.
שלל הדיווחים הזורמים מדי יום מכלל המפלגות, יכול להיות מבלבל ואף מטעה. נקודת המוצא בכל ההתרחשויות הללו היא שהשחקנים יעשו הכל כדי לשרוד וכדי להגיע למקום טוב בכנסת הבאה. מכאן והלאה הכל פתוח.
כולם יזחלו לממשלה
נקודת המוצא הזו ורק היא, צריכה להנחות כל פרשן פוליטי בבואו להעריך את מה שעוד צפוי לנו. הזירה התמלאה ביותר מדי שחקנים חדשים ורובם הגיע כדי להיות בממשלה הבאה, לא כדי להיות קוריוז ולא להיות מפלגת אווירה חולפת. הם ינסו להתחרות בשחקנים הקיימים ובראשם נתניהו ואם זה לא יילך הם ינסו בדרכים אחרות.
הזיכרון של כולנו לא כזה קצר ב"ה. כולנו זוכרים שגנץ ואשכנזי כבשו את השוק עם אג'נדה אחת ויחידה: רק לא ביבי. כולנו עדיין מגחכים על עמיר פרץ שוויתר על המותג המרכזי שלו, על סימן ההיכר ההיסטורי שסימל אותו, וגילח את שפמו כגימיק של "רק לא ביבי". ומה קרה אחרי כמה שבועות – גם את זה כולנו יודעים.
פרץ כבר נמצא עם רגל אחת מחוץ לפוליטיקה וגנץ ממש לא רחוק משם. הסיפור שלהם הוא הלקח המרכזי שמחזק את נקודת המוצא הזאת. אל לנו להתפעל מסיסמאות של רק לא ביבי משום שכשזה מגיע לרגע המבחן, כשהברירה היא להיות או לחדול, הבחירה היא להיות.
Tomer Neuberg/Flash90
עם הלקח הזה אנו צריכים להביט אל הסקרים של השבוע. הסוקרים מחלקים את המפה לגושים ומציירים גוש אחד גדול שיחסום את נתניהו והוא מורכב מסער, ליברמן, לפיד, חולדאי, בנט ושקד, מרצ והמפלגות הערביות. אבל חלוקה כזאת היא לא נכונה משום שגוש כזה לא יהיה. אם מישהו שם כבר היה מוותר על האגו הם היו מחליפים את נתניהו כבר לפני שנתיים, מה גם שחיבור בין ליברמן, בנט, מרצ והערבים לא נראה כל כך אפשרי.
מנגד גם נתניהו לא מצליח לגבש גוש מה שעלול להוביל אותנו לבחירות חמישיות. וכשיגיע השלב של חוסר הכרעה והמועד האחרון להקמת ממשלה כבר ייראה באופק, יתחיל הלחץ על כל הצדדים. ובדיוק את מה שקרה בבחירות הקודמות אנו עשויים לראות גם הפעם ומי שהיה הראשון להצהיר שהוא בא להחליף את נתניהו, הוא יהיה הראשון שיזחל לממשלה שלו.
גדעון סער לא פרש מהליכוד כדי להיות מפלגה חולפת וללכת. הוא כבר היה מחוץ לפוליטיקה והוא לא רוצה לחזור לשם. בתוך הליכוד הוא נתקל בתקרת זכוכית כשביבי חסם אותו מכל תפקיד רלוונטי ולכן החליט להקים מפלגה משלו וזה יאפשר לו להצטרף בעתיד לממשלה מעמדה של כוח, עם הסכם קואליציוני גדוש ג'ובים.
הסקרים לא מפחידים את סער, מלכתחילה הוא ידע שהוא צריך לכוון למספר חד ספרתי של מנדטים ברף העליון, כלומר לאזור ה-8 או 9 מנדטים וזה כבר מספיק לו כדי להיות רלוונטי למשא ומתן. הוא לקח בחשבון שההתלהבות הראשונית תזניק אותו לגובה של 22 מנדטים בסקרים ומשם זה רק יילך ויירד. ולכן הוא מביט כעת בשלוות נפש במספרים היורדים משום שזה מתנהל בינתיים בדיוק לפי התכנית שלו, הוא מתקרב ליעד המקורי.
רון חולדאי נמצא במצב דומה. את הקריירה שלו בעיריית תל אביב הוא סיים, למרות שהוא עדיין מחזיק במשרה הוא כבר לא יכול לחזור אחורה. שום דבר לא מחכה לו בבניין הענק המשקיף על כיכר רבין ולכן הוא רואה את העתיד שלו בקרית הממשלה בירושלים. העמדה הרשמית שלו היא כי אם לא תהיה לו עמדת השפעה בכנסת הוא יישאר בעיריית תל אביב. אבל גם הוא מבין שהסיפור שלו עם תל אביב נגמר ולכן כשיגיע רגע המבחן והוא יבין שהוא עומד להיזרק לשממת האופוזיציה, הוא כבר יחשוב מחדש ולא יפסול חבירה לאף ממשלה.
הבא בתור הוא בנט, שהצטרף גם הוא למקהלת ה"באנו להחליף את השלטון". בנט שממשיך ליפול לבורות ולעשות טעויות של טירון, המשיך גם השבוע לתקוף את החרדים וככל שהפיצול שלו מסמוטריץ' הופך לעובדה מוגמרת, הוא מקצין לצד השני ומתחיל להישמע דומה יותר לליברמן מאשר לעצמו.
בנט מכוון גבוה אבל גם הוא לא עומד בפני הרבה ברירות. אם הוא רוצה להיות חלק מהממשלה הבאה הוא חייב לקחת בחשבון שהוא ייכנס לממשלת נתניהו למרות הכל ועוד במחיר שנתניהו יקבע ולא הוא. תשעה חודשי אופוזיציה קשים ומשעממים, הספיקו לבנט די והותר. הוא כל כך לא רוצה לחזור לשם עד ששום תרחיש לא פסול.
היחידים שלא הפרו את מילתם בבחירות הקודמות היו לפיד וליברמן, אבל זה עדיין לא אומר כלום. הפרט מעיד על הכלל ואם היו יותר מדי פרטים שהעידו שהכל נזיל והכל הפיך, זה יכול לקרות גם אצל לפיד וליברמן.
המסקנה היא שנקודת המוצא האמורה חזקה ונכונה מתמיד דווקא בחירות הקרובות. אי אפשר לקחת את כל דבוקת פירורי המפלגות ולהפוך אותה לגוש יציב שיחליף את ביבי, משום שלפחות חלק גדול מהם יכול בהחלט להיכנס לממשלתו של נתניהו כשלא תהיה ברירה אחרת.
נתניהו יעשה הכל כדי להיות המפלגה הגדולה ועם התקדמות החיסונים נראה שהוא גם יצליח, מה שמעמיד אותו שוב בעמדת ההשפעה והכל שוב יסתובב סביבו.
וכאן זה מתחיל להיות מעניין, בפרט לאור הביקור המתוקשר והנוצץ בערבו של יום רביעי.
ימין שאינו ימין
נתניהו כמו נתניהו, הוכיח כבר שכשהוא עושה משהו, הוא עושה את זה יותר בסטייל מכל האחרים, גם כשמדובר בזיגזג פוליטי ופניית פרסה מפוארת.
בבחירות 2015, נתניהו אמנם לא אמר טכנית את המילים "הערבים נוהרים", אבל זה היה המסר שלו מאז ומעולם. כבר שנים ארוכות שנתניהו מטפטף לנו שרק הליכוד זה ימין ומי שלא הליכוד הוא שמאל, הקמפיין הממוקד שלו נגד בוז'י, לבני, גנץ וכל שאר יריביו היה שהם ילכו להקים ממשלה עם הערבים.
והמשפט המפחיד הזה "ממשלה עם הערבים" פעל כמטה קסם, זה עבד מצוין. גנץ לא הקים ממשלה עם ליברמן רק בגלל שלא רצה להשתמש במפלגות הערביות מבחוץ, הוא פחד שזה ישמש קלף בידי נתניהו לרסק אותו. נתניהו הצליח ליצור מפה מדויקת של שמאל וימין, טובים ורעים וכל מי שמקיים מגעים עם הערבים, הוא בצד של הרעים. רק ככה נתניהו הגיע לאן שהגיע.
וזה לא רק שהוא הצליח ליצור את השיח הזה ולקבע אותו, זה השפיע גם על היריבים שלו, כולם רקדו לפי החליל שלו ונמנעו מהקמת ממשלה עם הערבים רק מהפחד שזה יפעל לרעתם וביבי יקעקע את הלגיטימיות שלהם בגלל זה. זאת היתה המציאות הקשיחה בשנים האחרונות.
והנה הפלא ופלא, בשבועות האחרונים נתניהו עצמו התחיל ליצור קשרי ידידות פומביים עם מנסור עבאס, יו"ר רע"מ – אחת המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת. עבאס נחשב למתון מביניהם בשונה מבל"ד הפרו פלשתינית וכך היה אפשר ליצור איתו חיבור שכותרתו היא דאגה למגזר הערבי בישראל.
עבאס היה מאושר, היא התכוון להשתמש בקשר עם נתניהו כדי לבדל את עצמו משאר חבריו למשותפת ולהיבנות על הדאגה לאוכלוסיה הערבית. אבל מהר מאוד הגיעה הבגידה גם בו וביבי פשט דילג עליו בקלילות והמשיך לנצרת, שם הכריז על חיבור בלתי אמצעי בין הליכוד למגזר הערבי, ללא צורך בתיווכו של עבאס.
הדיבור היה שאחד השריונים בליכוד יישמר לנציג המגזר הערבי וההנחה היתה שמדובר בראש עיריית נצרת עלי סלאם. סלאם ערך קבלת פנים מפוארת לנתניהו וכל כולה היתה דבש ונופת צופים של ידידות מופלאה ביניהם. סלאם אמנם לא השתריין לבסוף בליכוד אבל הוא הכריז על תמיכה בלתי מסויגת כשהוא מטיח ביקורת קשה ברשימה הערבית המשותפת.
החבר החדש של נתניהו מהעיר הערבית הצפונית כבר נהיה פופולרי בעקבות התקרית בה הוא תועד תוקף את איימן עודה ומטיח בו שהוא לא מייצג את ערביי ישראל, אבל מנגד, לא מדובר כאן באוהב ישראל גדול מדי. אותו סלאם, התארח רק בבחירות הקודמות ברמאללה שם נפגש עם אבו מאזן וקיבל ממנו שליחות לשמור על אחדותה של הרשימה המשותפת ולנסות להציב בראשה את אחמד טיבי.
סלאם חזר לנצרת וזימן אליו את כל ראשי מפלגות המשותפת לארוחת צהרים, שם הציע להם את ניסיון האיחוד. ההצעה להציב את טיבי בראש לא צלחה אבל הרשימה אכן נשארה משותפת, כשאיפתו של אבו מאזן, לשמור על תמימות דעים בקרב ערביי ישראל נגד נתניהו המסמל את שלטון הימין שרודף אותם.
הפגישה של נתניהו היא לא רק חיבור טכני עם אדם שניסה לשמר את רשימת תומכי הטרור, היא שינוי כיוון מהותי בליבת הקמפיין שלו, באחד הסמלים הכי חזקים שנתניהו חרט על דגלו: ממשלת ימין על מלא. כשבליכוד תקפו את סער בהקמת המפלגה שלו ואת בנט על הריצה העצמאית שלו, הטרמינולוגיה היתה שרק הליכוד יכול להקים ממשלת ימין על מלא. כך שהפגישה בנצרת וההכרזה החגיגית שם היא סתירה מוחלטת ופתאומית לאג'נדה.
כשנתניהו מדבר על שריון ערבי בליכוד ואנשיו במפלגה אפילו לא פוסלים מינוי שר ערבי, גם אם זה לא קורה בפועל זה עדיין מעורר תהיות. בליכוד אומרים שהמטרה היא להבדיל בין אזרחי ישראל הערבים לתומכי הטרור שבהם, אבל עדיין, השאלה היא איך בדיוק תיראה ממשלת ימין בצורה כזאת?.
Hadas Parush/Flash90
והשאלה המהותית יותר היא מעט פילוסופית: מה הכוונה ממשלת ימין? לפי מה שלימדו אותנו עד היום, ימין ישראלי פירושו עמדה מיליטנטית מול הערבים, עמידה על עקרונות הריבונות היהודית בארץ ישראל, ריבונות ביהודה ושומרון, יד קשה מול ארגוני הטרור, יד קשה מול איראן ושמירה על צביון יהודי במדינת ישראל.
במבחן המציאות, איפה עומד הליכוד בכל הפרמטרים הנ"ל? האם נתניהו קיים את ההבטחה הצעקנית והמהדהדת על החלת ריבונות? האם הוא נוקט יד קשה מול חמאס או שמא מאפשר העברת מיליוני דולרים קטאריים להעצמת הטרור בעזה? האם הליכוד דואג לצביון היהודי של ישראל או שהוא משאיר לחרדים לנהל לבדם את המאבק? היכן בדיוק באה לידי ביטוי ממשלת הימין של נתניהו? במה הוא שונה מהותית מגנץ, מסער או אפילו מלפיד שבעצמם לא מעזים להציג חיבור צעקני כל כך עם הערבים?
לכן החיבור המפתיע עם המפלגות הערביות הוא שינוי כיוון של 180 מעלות, כי הוא נותן לראשונה חותמת רשמית על כך שכשנתניהו מדבר כל כך הרבה על ימין, הוא לא באמת מתכוון ימין. נתניהו עושה פה משהו גדול, ציני ומפחיד. הוא אומר כביכול: אני אעשה מה שאני רוצה, רק מתוקף העובדה שאני יכול.
ניקח לדוגמא את התנהלות מערכת המשפט בישראל, הפרקליטות וכלי התקשורת הממלכתיים. כולם מתנהלים בקו שמאלני ברור תוך התעלמות מכך שרוב העם בישראל הוא ימני ואפילו אוהב מסורת. כבר עשרות שנים שבמערכות הללו מוטחת ביקורת, כיצד הם נוקטים במדיניות של איפה ואיפה נגד אוכלוסיות שלמות, כיצד הם לא מתביישים להמשיך ולהתנהל בפומבי בחד-צדדיות כל כך שקופה ובוטה למרות הביקורת הקשה?
התשובה היא שהם עושים כך רק מסיבה אחת: כי הם יכולים. ההתנהלות הדורסנית של מערכת המשפט והתקשורת ממשיכה למרות הביקורת הציבורית, הם לא נבהלים משום דבר משום שהם מבינים ששום דבר לא באמת יעצור אותם. והדברים ידועים ומבוארים בהרחבה בעשרות טוריו המפוארים של הרב חיים ולדר שכבר אילפנו בינה ודעת בעניין.
כרגע, זה בדיוק – אבל בדיוק מה שעושה נתניהו. נתניהו מתנהל בצורה הזאת רק מסיבה אחת: כי הוא יכול. הוא התרגל שמתנגדיו יכולים לצרוח בגרון ניחר אבל תומכיו יישארו איתו גם אם הוא יכרות ברית שלום עם חמאס תמורת ויתור על כל שטחי הנגב. נתניהו יודע שהוא הצליח לחלק את העם ל"רק ביבי" ו"רק לא ביבי" בצורה ברורה וקשיחה כל כך עד שהיא לא ניתנת לשינוי ולא משנה מה הוא יעשה.
לכן היום כשנוצר מצב שהוא מיצה את יכולת התמיכה שלו בימין, הוא מנסה את מזלו אצל הערבים. הוא מנסה לפרק את הרשימה המשותפת וכשזה פחות מצליח הוא הולך על הראש שלהם ישר לשטח הערבי. אז מה אם זה מנוגד לכל הקמפיינים עליהם הוא רכב עד היום, אז מה אם מדובר בראש עיר שכבר ניסה לאחד את הרשימה המשותפת, אז מה אם מדובר בהבטחת בחירות חלולה שלאיש אין ספק שהיא לא תקוים והליכוד לא באמת יהפוך לפטרון האוכלוסיה הערבית בישראל, אז מה. ביבי עושה ככה כי הוא יודע שהוא יכול, שזה לא יזיק לו במאומה.
בדיוק כמו בג"ץ, בדיוק כמו הפרקליטות, בדיוק כמו התקשורת הממוסדת, גם נתניהו יודע שההתנהלות שלו תתקבל על תומכיו למרות הביקורת הקשה מיריביו. הוא יודע שהוא יכול לעשות זאת, אבל אם מישהו מיריביו היה עושה זאת, הוא היה מתנפל עליו בחמת זעם. הוא יכול אבל היריבים שלו לא. הכלבים ינבחו והשיירה תעבור.
נורות אזהרה מהבהבות
התובנה החמורה הזאת צריכה להדאיג אותנו מאוד. אם נחבר את האירועים שהתרחשו השבוע נקבל תמונת מצב לא אופטימית בכלל. נתניהו רעב להצלחה וכל הדרכים כשרות לכך, הוא ינסה בכל מחיר להקים את הממשלה הבאה וכשאנחנו מדברים על כל מחיר, הכוונה היא לכל מחיר, כפשוטו.
כל "הפרות הקדושות" בפוליטיקה נשחטו בשנה האחרונה ובפרט במערכת הבחירות הנוכחית. כששחקנים חדשים בזירה צועקים שהם באו להחליף את נתניהו הם מסוגלים בהחלט להיכנס לממשלה הבאה שלו וכבר ראינו זאת ולא נפלנו מתדהמה בהקמת הממשלה האחרונה. כשנתניהו מדבר ימין הוא לא מתכוון לימין ועכשיו הוא גם לא מתבייש להודות בכך במעשים. הוא הוכיח שהוא זה שמיישם את "אין יותר ימין או שמאל", כנראה שהכסא לפני הכל. ואם כך הוא המצב, אין שום היגיון לשרטט את הממשלה הבאה כפי שהסקרים של היום עושים זאת.
הגוש שאנו רואים כגוש רק לא ביבי, לא יכול להתגבש יחד אבל הוא גם לא צריך להתגבש יחד. אפשר בהחלט לצפות מצב שבו הממשלה הבאה תכיל בתוכה את הליכוד, את סער, את בנט ואף את חולדאי. אם נתניהו יצליח לדחוק את כל האישים הללו לפינה ולגרום להם להיכנס לממשלה שלו, יש לו רוב בלי חרדים ובלי ערבים. האם הוא מסוגל לעשות זאת? התמונות שהגיעו השבוע מנצרת בצירוף הזכרונות מ-2015 כבר מספקות את התשובה.
מה שקרה השבוע עם גנץ ושותפיו לשעבר, מה שקרה השבוע בנצרת ומה שקרה בשנה האחרונה בפוליטיקה בכלל, כל זה צריך להדליק לנו שורה של נורות אדומות ולהזכיר לנו שאי אפשר לקחת שום תרחיש כאקסיומה, שום דבר לא בטוח. הפוליטיקה מתנהלת אך ורק לפי המציאות הרגעית ותו לא.
ממשלת ימין לא תהיה ממשלת ימין אם לא יהיו בה המפלגות שידאגו לצביון היהודי של ישראל, והמפלגות הללו לא יהיו שם אם הן לא תהיינה גדולות מספיק מול המפלגת האחרות שיעשו הכל כדי להיכנס לממשלה. אי אפשר לשבת שאננים מול הנחת היסוד שכל מה שעלינו לעשות זה לדאוג לממשלת ליכוד-בנט-חרדים. המפה הזאת לא נכונה בעליל. ביבי עצמו הוא זה שהוכיח לנו השבוע בצורה כואבת ומהדהדת: הכל, אבל הכל יכול לקרות בפוליטיקה.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
יתד נאמן…עכשיו אני מבין למה אני לא מנוי….איזה כתבה מתישה הסקתי באמצע..