במרחק נגיעה מאיראן: אחרי המלחמה ישראל מקבלת גישה נרחבת לאויב

"כמה ירוק, כמה כחול וכמה יפה הוא גבול איראן-אזרבייג'ן. הטבע במלוא הדרו ותמימותו שמסתיר פעילות מודיעינית רחבת היקף של המוסד, לפי פרסומים זרים". כך מתאר דין שמואל אלמס, שליח 'ישראל היום' בגבול איראן, שערך אתמול (שלישי) ביקר בגבול איראן־אזרבייג'ן שגדל ב־100 ק"מ לאחר הניצחון במלחמת קראבך.

הביקור התקיים בשתי נקודות: הראשונה בפוזולי והשנייה בזנגילן. שני האזורים הללו שוחררו במלחמת קרבאך השנייה שבה, בין השאר, הרחיבה אזרבייג'ן את הגבול שלה עם איראן מ-500 ק"מ ל-600 ק"מ. ואם עד אותה המלחמה התקשה משטר האייתוללות לכסות מבחינה ביטחונית גבול ענק ונטול גדר, אז כעת הגבול הזה הפך לגדול אף יותר.

ברמה הדיפלומטית אמנם יש שגריר איראני בבאקו ושגריר אזרי בטהרן, אולם ברמה הביטחונית רואה משטר האייתוללות בגבול ארוך עם אזרבייג'ן כבעייתי מאוד. בטהרן חוששים מהתקוממות לאומית של 30 מיליון האזרים אזרחי איראן, על אחת כמה וכמה בימים שבהם הסנקציות שהטיל על טהרן משטר טראמפ משפיעות לרעה על כלל האוכלוסייה המקומית.

האזרים אזרחי איראן מתגוררים בעיקר בשתי המחוזות שגובלים באזרבייג'ן: מערב אזרבייג'ן ומזרח אזרבייג'ן. השמות של שני המחוזות הללו, כמובן, אינם מקריים. הם גובלים באזרבייג'ן מדרום, ועל בסיס יומיומי נשמעים בתחנות הרדיו האזרי שירים מלאי ערגה על העם שהופרד לו בין שתי מדינות.

אזור הגבול בזנגילן. צילום: דין שמואל אלמס – ישראל היום.

ומן הצד האיראני של הגבול התקבלה בשבוע שעבר תזכורת לשאלה מדוע משטר האייתוללות רואה בשני המחוזות האזרים בצפון המדינה בתור איום ביטחוני. בכיר מקומי במשמרות המהפכה, עוסמאן חוסייני, חוסל בעיר פירנשאהר שבמחוז מערב אזרבייג'ן על ידי חוליית חמושים אלמונית. אף גורם לא נטל אחריות לחיסול.

בה בעת, איראן רואה באזרבייג'ן חזקה כאיום גדול – הן בשל כוחותיה עצמה של באקו והן בשל החברות העמוקה ושיתוף הפעולה הפורה בין אזרבייג'ן לבין ישראל.

החיבור בין כלל המשתנים הללו גורם לכך שהמים של נהר אראז, גבול טבעי שמפריד בין אזרבייג'ן לבין איראן, אולי בעלי טמפרטורות נמוכות כעת – אך "טמפרטורת" האוויר בין שתי המדינות הללו גבוהה למדי.

מים קרים, טמפרטורה פוליטית רותחת. נהר אראז. צילום: דין שמואל אלמס – ישראל היום.