יממות ספורות אחרי האסון במירון התכנסו בכירי זק"א -המנכ"ל דובי וייסנשטרן, ראש אגף המבצעים, חיים ויינגרטן והדובר מוטי בוקצ'ין. לראיון על האסון הנורא בהר מירון שהכה אותה בהלם, גם אחרי הזירות הקשות אותם כבר ראו לא מעט. בראיון לחנני בלייך ב'ישראל היום' הם מתארים את ההתמודדות הקשה עם מראות מאסון בסדר גודל כזה.
איפה תפסה אתכם ההודעה הראשונה על מה שאירע? שואל בלייך. מוטי: "אני כבר הייתי בדרכי הביתה ממירון. בכל שנה אני נשאר לאורך כל היממה הזאת של ל"ג בעומר, אבל השנה, בגלל שזה יצא ביום שישי, החלטתי להגיע מוקדם יותר למירון, וגם לחזור משם מוקדם יותר. אז הגעתי כבר ברביעי בבוקר, וקצת אחרי חצות נכנסתי לאוטו עם בתי בת ה־10 ובני בן ה־19, שהיו איתי, והתחלנו לנסוע לכיוון היציאה מההר. מובן שהנסיעה הזאת איטית מאוד, בגלל ההמונים על הכבישים".
"קצת אחרי 12 וחצי כבר הגעתי לשער היציאה, אבל אז התחלתי להבין מההודעות במערכת הקשר שיש אירוע. ההודעה הראשונה היתה על קריסה של טריבונה, אבל אחרי דקה אמרו: ביטול. אמרתי, אולי יש חוסר ודאות. עוד דקה עוברת, ואני מקבל הודעה על מחוסר הכרה. אמרתי לעצמי, משהו קורה פה, ומייד עשיתי פניית פרסה".
"הדלקתי את הסירנה ואנשים פינו לי את הכביש, לקח לי חצי דקה להגיע למוקד זק"א. ראיתי מולי את חיים ואת הרב אנשיל פרידמן, מפקד זק"א צפון, והבנתי שלא מדובר באירוע סטנדרטי. חיים אמר לי: 'אני נשאר כאן במוקד, לפקד על האירוע מפה'. במקביל, הרב פרידמן רץ לחפ"ק המשטרתי, כדי להכריז שם בכרוז המשטרתי בעברית וביידיש לפנות את השטח. הוא הבין שאם זו תהיה הודעה רשמית, אנשים לא יבינו מה קורה, אז הוא הזדהה בשמו: 'מדבר הרב אנשיל פרידמן מזק"א. קרה אירוע גדול, אסון, ואני מבקש מכולם לפנות את השבילים"'.
"בזמן הזה אני מגיע לזירה, מתחיל לרדת במדרגות לאותו שביל, ואנשים מכוונים אותי למקום. אני רואה את אחד המתנדבים רץ מולי ואומר: 'מוטי, תהיה מוכן, זה אירוע־אירוע'. בזמן שאני רץ בטירוף, אני שומע בקשר שמד"א מכריז אר"ן (אירוע רב נפגעים)".
"ואז הגעתי למקום. אני יורד את הירידה של אותו השביל וסופר החייאות. החייאה אחת, שנייה, שלישית. הכל בראש. עד שאני מגיע לרחבה למטה, של חסידות תולדות אברהם יצחק, כבר ספרתי 12 החייאות. התקשרתי לחיים במוקד ואמרתי לו: 'יש פה החייאות, אני לוקח פיקוד על המתנדבים בשטח'".
חיים: "כל המתנדבים שהיו איתי במוקד נעלמו, רצו לזירה. נשארתי רק אני. ואז אני מתחיל לראות את הקהל נמלט, נחיל ענק שבורח מלמעלה, ורואה מולי את האורות האדומים של כל האמבולנסים שעולים בהר, שכולו הפך לאדום מהצ'קלקות של האמבולנסים".
"תפסתי את מיקרופון מערכת הכריזה שלנו, שחולשת על כל ההר, וביקשתי מכולם לעמוד בצד, לפנות את הכביש הראשי ולתת לרכבי החירום לעבור. ואז מתחילים להגיע למוקד קרובי המשפחה שיקיריהם נעלמו, בזה אחר זה, עוד אחד ועוד אחד. לזה נעלם האבא, ולזה נעלם האח. הגיעו אולי אלף איש, כשאני שם לבד עם כמה מתנדבות שהגיעו לחלק צמידים לילדים עם פרטיהם, כדי שלא יאבדו בהמון".
"התחלתי למלא דפי פוליו בכל השמות ולהכריז בזה אחר זה את השמות, שיבואו למוקד. הכרזנו יותר מ־1,500 שמות. מחוץ למוקד נהיה תור ענק, של אלה שמחכים לרשום אצלנו את השם של היקיר שלהם שהם מחפשים אחריו. במקביל, התחילו לרוץ לידנו אלונקות עם פצועים, ואנשים פשוט הסתכלו: זה הקרוב שלי? היה להם פחד בעיניים, לגלות את הנורא מכל. ואז אני מתחיל לשמוע שכבר יש גופות באירוע".
"עד עכשיו לא הסתכלתי בתמונות של ההרוגים", אומר בוקצ'ין. "אני לא יכול להסתכל בזה. נכון, הן התפרסמו בכל העיתונים, אבל אני מדלג על הדפים האלה. גם כשבחדשות הראו את התמונות, הבטתי הצידה כדי לא לראות. כי אני מכיר את הפרצופים האלה בצורה אחרת, מהזירה. בהתחלה עוד ניסיתי להסתכל, רציתי לראות אותם בצורה שונה, חיים, לראות איך הם נראים שמחים, אבל זה לא עשה לי טוב".
"בכלל, בכל האירועים שטיפלתי בהם, תמיד השתדלתי לא להיכנס לסיפורים האישיים של ההרוגים. לא לדעת מה עומד מאחוריהם, לא להכיר את האמא, את הדוד או את האח, וכמה יתומים הבן אדם השאיר. כך אני מתמודד עם העבודה בזירות האלו, משתדל לא לעשות שום חיבור אישי. לעשות את הנתק, עד כמה שזה קשה".
דובי: "מבחינתי, לא הייתי באירוע בכלל. למרות שטיפלתי בגופות בשטח, כאילו התנתקתי. אין לי מושג איפה הייתי בזמן הזה. רק כשחזרתי עיכלתי מה קרה, הבנתי שיש אבל לאומי".
חיים: "קיבלנו רשימה של כתובות לניחומי אבלים של המשפחות, שפורסמה בתקשורת. הרגשתי שאנחנו כארגון חייבים לסגור מעגל, והלכתי למשפחה הראשונה ברשימה, משפחת אנגלרד, שאיבדה שני ילדים, בני 9 ו־14. כשהגעתי, לא יכולתי לדבר. התחלתי לבכות. הבנתי שזה שובר אותי לדבר עם המשפחות ואמרתי למתנדב שהיה איתי: תדבר אתה, אני לא יכול. לא הייתי מסוגל. לשאר המשפחות כבר לא הלכתי, פשוט לא יכולתי".
חיים: "דקה לפני תחילת האירוע התקשר אלי מתנדב בשם שימי גרוסמן, שהיה בזירת האסון. הוא רצה להגיד לי שיש דוחק עצום, ושהוא רואה פה אסון. הייתי אז במוקד של זק"א בהר, סייעתי למשפחה שאיבדה את הבן הקטן, ולא יכולתי לענות. אז הוא שלח לי סרטון. זה הסרטון ששודר בכל כלי התקשורת, שבו הוא נשמע אומר: 'חיים, תתקשר'. דקה לאחר מכן קרה מה שקרה".
כבר 18 שנים שאנשי זק"א הם חלק בלתי נפרד ממבצע מירון. הפעילות שלהם מתמקדת באיתור נעדרים, בעיקר ילדים, ובטיפול רפואי במקרי התייבשות, התעלפויות ופציעות קלות – כל מתנדבי הארגון הם גם חובשים בהכשרתם.
מוטי: "ברגע האמת ביום חמישי בלילה, המוקד שלנו בהר הפך למוקד המרכזי לאיתור הנעדרים אחרי האסון, מול המשפחות שחיפשו את יקיריהן. ברגע שחיים שמע שיש קריסה של רשת הטלפונים על ההר, הוא הבין שיש עשרות אלפים שיושבים בבית מודאגים, לא יודעים מה עם קרוביהם. אז הוא הוציא את כל קווי המרכזייה מהמוקד ופנה לאנשים ברמקול של זק"א: 'בואו תתקשרו הביתה, תגידו שהכל בסדר איתכם'. כך הורדנו לחץ מטורף של אלפי אימהות מודאגות, שלא ידעו מה קורה עם יקיריהן".
