הרבה אופוריה היתה באולם המליאה, הרבה התרגשות, הרבה סומק בלחיים ודופק מואץ. בנט, לפיד ומפלגות השמאל שהפיקו את מצג האימים הזה, לא האמינו בעצמם שזה באמת קורה להם, שהמילים 'ראש הממשלה נפתלי בנט' נשמעות באולם המליאה, שנתניהו קם משולחן הממשלה ומתיישב על כיסא ראש האופוזיציה, ושראשי מפלגות מרצ והעבודה מתיישבים ליד השולחן הפנימי ביותר במליאה אחרי שנים ארוכות כל כך בשממון האופוזיציוני.
עד הרגע האחרון היו כאלה בימין וגם בשמאל שעדיין האמינו שמשהו יקרה, שמשהו ישתבש ושהממשלה הבלתי מובנת הזאת לא תקום. בניתוח פוליטי רציונלי קר, היו סיבות טובות לכך שהממשלה אכן לא תקום אך מסתבר שהדבק ששמו רק לא ביבי היה יעיל יותר מכל שיקול אחר והצליח לעקוף כל תזה פוליטית מתמטית.
בשבוע שחלף מאז האירוע החלה ההתלהבות אט אט לשקוע, האופוריה החלה לדעוך, השחקנים הראשיים החלו להתרגל לחיים האמיתיים ולהבין את התפקיד העומד בפניהם כרגע. אולי מבלי שהפנימו מספיק את המשמעות הם מצאו עצמם יושבים מול הגה הנהגת המדינה, עכשיו האחריות עליהם. בנט טרח להפיץ את תמונותיו כשהוא נפגש עם הצמרת הביטחונית ועם בכירי ועובדי משרד ראה"מ, הקואליציה התחילה להשמיע קולות של עבודה למרות שהשרים בקושי הספיקו לסיים את טקסי החלופין החגיגיים ולהבין לאיזה משרד בעצם הם נכנסו.
שאלת השאלות המרחפת כמובן ברקע ונשאלת אוטומטית על ידי כל אחד היא כמה זמן הממשלה הזאת תחזיק מעמד. והתשובות לשאלה הזאת רבות כמספר השואלים אותה. אי אפשר באמת לדעת כמה זמן הממשלה תשרוד משום שיש לה את כל הסיבות להשלים את ימיה ולתפקד 4 שנים ומנגד את כל הסיבות ליפול כבר בימים הקרובים, כך שאפשר רק להעריך באופן כללי מה המכשולים העומדים בדרכה ולהמתין לראות איזה מהם יתפתח לכדי קריסה.
עימותים על בסיס שבועי
אחת ההערכות שנשמעו לא מעט היא שהטיל הראשון שישוגר מעזה יסיים את דרכה של הממשלה, ומצד שני – הדבק שיחזיק אותה יהיה ביבי וכל זמן שהוא יישאר בשטח הם יעשו כל מאמץ לשרוד ולגרום לו ללכת. אבל הקביעה המדויקת יותר תהיה שהדבק שיחזיק את הממשלה יותר מביבי ולמרות האיום הביטחוני, יהיה הכסף.
מההיבט הביטחוני, זה לא נכון לומר שהטיל הראשון שישוגר מעזה יפרק את הממשלה, השבוע חטפנו בלוני תבערה, כלום לא קרה בממשלה וכלום לא יקרה גם כשהאזעקות ישובו להחריד את הלבבות. המדיניות של ישראל מול עזה בפרט ומול שאר האיומים בכלל, לא היתה מדיניות ימין בכלל. ישראל ניהלה משא ומתן עם ארגון טרור רצחני ואיפשרה לו לקבל מיליארדים מקטאר ומהעולם, פתחה לרווחה את הכבישים והמעברים למשאיות שבנו ויצרו את המטרו הקטלני, אותו מטרו שבגללו ישראל כבר לא יכולה להילחם בכלל בעזה, המדיניות מול הטרור ביו"ש מלאה בהכלה, הבלגה ושתיקה וראינו זאת במיוחד באינתיפאדה האחרונה ובמצעדים.
יתכן כמובן שזו הדרך הנכונה מבחינה מקצועית אבל מדיניות ימין מובהקת לא ראינו כאן. ההחלטות בקבינט מתקבלות בדרך כלל אחרי חוות דעת של הדרג המקצועי, המל"ל, אמ"ן, שב"כ, מוסד ועוד ובסופו של דבר, כמה שקשה לומר זאת אבל המציאות היא שאין כמעט החלטה שקיבל נתניהו, שגם מנסור עבאס ומוסי רז לא יכולים לחתום עליה בשתי ידיים. גם הם בעד תקיפות שירות נשק של חיזבאללה בסוריה, גם הם בעד הכנסת כסף לעזה והבלגה מול ארגוני הטרור ביו"ש. אם חמאס ישגר טילים, גם הממשלה הזאת על כל מרכיביה תאשר את התקיפות האוויריות הכירורגיות בתוך עזה שאינן פוגעות שם באיש, מראשי החמאס ועד אחרוני החפים מפשע, כך שהנושא הביטחוני לא יהווה פקטור להתנהלותה של הממשלה.
המכשול האמיתי של הממשלה הוא כמובן הניגודים שבה והעובדה כי היא מורכבת משמונה מפלגות אשר לכל אחת מהן תפיסת עולם שונה ובעיקר לכל אחת מהן רשימת דרישות וצרכים שיהיו חייבים להתמלא. בממשלה הזאת אין מפלגת שלטון אחת גדולה שקובעת מדיניות ודואגת לשותפות, שם כל מפלגה מרגישה שהיא היא מפלגת השלטון משום שבלעדיה אין ממשלה.
בכל קואליציה נורמלית יש חילוקי דעות, אבל יש יו"ר קואליציה ממפלגת השלטון שעושה סדר, מכופף קצת את מי שצריך, מתגמל קצת מהצד השני והממשלה איכשהו ממשיכה הלאה. לשם דוגמא: בממשלה הקודמת דרשה מפלגת 'כולנו' המנוחה להקים עבורה ועדת רפורמות, ועדה לכאורה מיותרת שבראשותה עמדה רחל עזריה, אבל דרכה ניסו כחלון ואנשיו למשוך אליהם חוקים כלכליים מוועדת הכספים. כמעט בכל שבוע היו מריבות בקואליציה אלו חוקים יעברו לוועדת הכספים, או לוועדת הכלכלה או לרפורמות. דוד ביטן ואחריו דוד אמסלם היו מספיק חזקים ויצירתיים כדי לנהל את זה נכון.
כעת בממשלה הזאת, שוב דרש ליברמן להקים את אותה ועדת רפורמות מיותרת והעמיד בראשה את יוליה מלינובסקי. למלינובסקי בשונה מעזריה אין אפשרות להילחם עם ועדת הכספים משום ששתי הוועדות שייכות לישראל ביתנו. הברירה שלה תהיה לנסות למשוך אליה חוקים או מוועדת הכלכלה של מיכאל ביטון מכחול לבן או מוועדת חוקה של גלעד קריב מהעבודה. וכשיתפתחו המריבות הללו, זה יעלה לדרג הגבוה יותר של ראשי המפלגות ומי שיצטרך לעשות סדר היא עידית סילמן מימינה בתפקידה כיו"ר קואליציה.
דוגמה זו אינה חריגה והיא משקפת את חיי היום יום של כל ממשלה, אולם בממשלה הזאת זה עלול להיות מכשול משום שלסילמן אין סמכות כמו שהיתה לאמסלם וביטן, אין מאחוריה מפלגת שלטון, אלקין שהוצב במשבצת השר המקשר יצטרך לנסות ולפשר אולם גם הוא יצטרך להיות יותר בתפקיד בורר ופחות בעמדת גורם סמכותי משום שאף אחד מהרשימה הנ"ל לא רואה עצמו כפוף אליו אלא שותף שלו.
כעת זה תלוי ברצון הטוב של השותפים. משברים מהסוג המתואר כאן ניתנים בהחלט לפתרון, הם לא אמורים להפיל ממשלות ואפילו לא לגרום לזעזועים בקואליציה. כל מה שצריך זה רק רצון טוב של הצדדים להגיע להסכמות. וכשההסכמות הללו נדרשות להתקיים בכל שבוע מחדש הסיכון גבוה יותר.
וגם אם ראשי המפלגות עצמם מוכנים ורוצים להתפשר, עדיין אין להם שליטה מלאה על הסיטואציה, הם עדיין תלויים במשמעת חברי הכנסת שלהם והשבוע ראינו שכל אחד מהם מסוגל ברגע האמת לעשות דין לעצמו. כבר בהצבעה על הקמת הממשלה עצמה היה מורד אחד בישראל ביתנו ומורד אחד ברע"מ. אלי אבידר וסעיד אלחרומי החליטו להיות עקשנים בדיוק ברגע הקריטי והתסריט הזה עלול לחזור על עצמו בכל רגע קריטי אחר בעתיד.
יד על הברז
הסיטואציה היא אם כן שהממשלה תלויה ברצון הטוב של ראשי המפלגות וברצון הטוב של הח"כים שלהם ליישר איתם קו. לראשי המפלגות יש רצון להחזיק עד שביבי ייעלם ולח"כים שלהם יש רצון לנצל את הסיטואציה ולהרוויח כמה שיותר, להישאר צמודים לכסא השלטון אבל גם לשפר עמדות ולהכניס הישגים לרזומה.
וכשיש מצד אחד רצון חזק לשמר את הקואליציה ומצד שני חוסר משילות וחוסר יכולת לנהל משמעת, יש רק פתרון אחד והוא נמצא בעיקר בידיים של ליברמן. ליברמן שולט למעשה כרגע כמעט בכל מה שקשור לכספים של מדינת ישראל, ממשרד האוצר, דרך ועדת הכספים ועד ועדת רפורמות. ובכל פעם כשתתעורר מריבה ויהיו חילוקי דעות, הפתרון יהיה מיד כלכלי.
כל שר וכל חבר כנסת שיעמוד על שלו ויאיים לא להצביע עם הקואליציה בגלל שלא נתנו לו דרישה כזאת או אחרת, יילקח הצידה ויצטרך רק להגיד סכום, כמה יעלה להשתיק אותו. אין כמעט דרך אחרת וזו הדרך היעילה ביותר.
הקמת הממשלה עצמה הוכיחה שזו בדיוק השיטה. מנסור עבאס קיבל עבור תמיכתו סכומים אסטרונומיים שבנט ולפיד עצמם עוד לא בדיוק מעכלים איך הם עשו דבר כזה. אלחרומי ואבידר השמיעו קולות של מרד אך ורק כדי לשפר עמדה במשא ומתן ולהשיג מחיר טוב יותר, לפיד עצמו שהרבה לנאום ולהטיף נגד ממשלה רחבה, הקים ממשלה שמנה מאוד שתשביע את רצון כל שותפיה. וזה לא נגמר בזה: כמה ימים אחרי ההשבעה החגיגית במליאה, כמעט מבלי ששמנו לב הושבעו עוד 11 ח"כים חדשים שנכנסו לכנסת באמצעות החוק הנורבגי, אותו חוק שלפיד וליברמן עצמם זעקו חמס כנגדו וקראו לו שוד הקופה הציבורית.
אין מחיר שהם לא ישלמו כדי לשרוד. ליברמן יושב על השיבר, אין כמעט בעיה שהוא לא יוכל לפתור באמצעות סיבוב קצר של הברז לכאן או לכאן. זו עומדת להיות הממשלה הסחטנית ביותר שהיתה כאן אי פעם וככל שהיא תאריך ימים, המשמעות היא שהיא יותר ויותר תשתמש בכספי המיסים של כולנו כדי לשרוד ולא בהכרח כדי לפעול נכון עבור האזרחים. מתק לשונם של חברי הממשלה שמטיפים כי הם באו לעזור לכולם ולשקם את הנזקים שחולל נתניהו, לא יעמוד במבחן המציאות.
הקואליציה הזאת מלאה בניגודים ולכן תהיה מלאה בחילוקי דעות. כל מריבה כזאת תגיע עם תווית מחיר ועם דרישה ברורה כמה יעלה לכבות אותה. ככל שחברי הכנסת יראו כי טוב הם ירבו להעלות את הדרישות ויציבו את בנט וליברמן בדילמה, האם להיכנע לסחטנות ולשרוד או להסתכן בקץ שלטונם.
המצב הביטחוני לא בהכרח יקצר את ימיה של הממשלה וההישרדות של ביבי לא בהכרח תהיה הדבק שיחזיק אותה בחיים. לקדם מהלכים אמיתיים היא לא תצליח והיא גם לא מתכוונת מלכתחילה לעשות זאת בשנה הקרובה, כל מה שהממשלה תעסוק בו יהיה נטו הישרדות וזה תלוי בעיקר ברצון והיכולת של השותפים בה לסחוט את הקופה הציבורית, להשתמש בה כראות עיניהם ולקוות ששום דבר לא ישתבש להם.
מלחמת ימין בימין
מהצד השני, ניצבת האופוזיציה שהתפקיד שלה הוא לנסות לעזור למריבות וחילוקי הדעות לגדול ולהתעצם כדי לקצר את ימיה של הממשלה. הפעם בשונה מממשלות קודמות, האופוזיציה צפויה להיות לוחמנית במיוחד מה שלא יקל בכלל על סילמן, אלקין והבוסים שלהם.
יום אחרי הצרמוניה במליאה, כינס נתניהו את ראשי מפלגות האופוזיציה והכריז כי כולם יפעלו בשיתוף פעולה כדי להיות אופוזיציה לוחמת. לאחר מכן ערך נתניהו ישיבה משותפת של כל חברי הליכוד, יהדות התורה, ש"ס והציונות הדתית ונשא נאום נלהב בו תיאר כיצד כולם משלבים עכשיו ידיים וגורמים לממשלה הזאת ליפול כמה שיותר מהר.
הסיטואציה היתה מוכרת מעט, בעבר הלא רחוק התקיימה ישיבה כזאת באותו חדר עצמו, אולם ירושלים בכנסת וגם אז השתתפו בה כל חברי מפלגות הימין. נתניהו שלא הצליח להכריע את הבחירות המציא אז את המושג בלוק הימין, גוש שחישק אליו את כל השותפות הטבעיות למקשה אחת מה שמנע הקמת ממשלה מהצד השני וגרר סבבים נוספים של בחירות.
הפעם נתניהו נקט באותו מהלך, הישיבה המשותפת השבוע היתה הכרזה רשמית על שובו של בלוק הימין, נתניהו שוב מחשק אליו את השותפות הטבעיות בניסיון אחרון למנוע איבוד שליטה סופי על הנעשה. אם נתניהו לא הצליח לשלוט על הימין מהממשלה הוא מנסה כעת לעשות זאת מהאופוזיציה. המטרה הראשונה היא למנוע עריקים, למנוע מח"כים כאלה ואחרים לחשוב אפילו על עריקה לממשלה והמטרה השניה היא כמובן הפלת הממשלה. נתניהו לא נוקט בהפרד ומשול אלא בהדבק ומשול. הוא הופך את כולם לדבוקה אחת כדי לשמור על טריטוריה.
כדי שזה יקרה הוא מבטיח שהוא עצמו מתכוון להיות בכנסת בכל ימי המליאה ולנהל את המאבק בקואליציה. לנתניהו מדובר בסידור נוח כיוון שכעת כשהוא לא ראש ממשלה, דורשים ממנו השופטים להתייצב לדיונים במשפטו אבל אם הוא מצהיר שיש לו אופוזיציה לנהל הוא יכול לקבל פטור מהתייצבות במשפט, כך שעדיף לו להיות בכנסת ולהתקוטט עם לפיד, בנט וליברמן. האם הוא באמת יעמוד בזה? נחיה ונראה.
כדי לנסות להפיל הצבעות של הממשלה יש צורך שהאופוזיציה תתייצב בהרכב מלא ותצביע נגד החוקים של הממשלה. אם יוצע לנתניהו לצאת להרצאה בחו"ל הוא לא יוותר עליה, ואם ח"כים אחרים ירגישו התרופפות במשמעת האופוזיציונית הם כבר לא יתייצבו בהמשך לכל הקפצה. נתניהו גם הכריז כי האופוזיציה לא תעניק קיזוזים לאף אחד אולם מהלך כזה הוא דו סיטרי, גם ח"כ מהאופוזיציה שירצה להיעדר, לא יקבל קיזוז מהקואליציה ועל אחת כמה וכמה אם יהיה מדובר בנתניהו עצמו.
המוקש הראשון כבר מונח על השולחן בימים אלה והוא מאתגר את האופוזיציה לא פחות ממה שהוא מאתגר את הקואליציה. שקד הגישה השבוע את הדרישה להאריך את תוקף חוק איחוד המשפחות, חוק המונע מפלשתינים להיכנס לישראל בגלל קרבה משפחתית או נישואין לערבים ישראלים. החוק נחקק לשנה אחת ומידי שנה מאריכים אותו בשנה נוספת. כעת מבקשת שקד להאריך אותו שוב, מדובר כמובן בחוק ימני ראשון במעלה והראיה היא שמרצ, חלקים מהעבודה וכמובן רע"מ לא בטוחים עדיין שיתמכו בו למרות המשמעת הקואליציונית, משום שלטענתם הוא פוגע בזכויות הערבים.
הנושא עורר כמובן סערה רבתי. בליכוד לא יכולים סתם כך להתנגד לחוק כי אם הוא לא יעבור, המשמעות תהיה פגיעה במדינה היהודית. מצד שני, אם לא יתמכו בחוק יש סיכוי לתקוע טריז ראשון בתוך הממשלה. הדילמה טרם נפתרה ועד יום שני הקרוב תצטרך להתקבל הכרעה. אבל בכל תוצאה שלא תהיה, מישהו יפסיד. או שהערבים והשמאל יתקפלו ויתמכו בהצעת חוק ימנית, או שבליכוד יתקפלו ויאפשרו לממשלה להעביר חוק, או שבסבירות נמוכה יותר הם יגרמו לממשלה למשוך את החוק ולוותר עליו. אם זה אכן יקרה, הליכוד יוכל לפחות להשתמש בזה כקמפיין נגד בנט וסער שנכנעו לשמאל ולערבים.
האירוע הזה מציף כבר על ההתחלה את תמונת המצב המדויקת. בנט וסער מתקשים לעמוד בהתחייבותם להיות האיזון הימני של ממשלת האחדות, הממשלה מתקשה להעביר החלטות הרות גורל בגלל ההטרוגניות שלה ובליכוד מוצאים עצמם מתחבטים מה עדיף: העקרונות והאידיאל או המירוץ לכסא. האם לנסות להפיל את הממשלה למרות שהמשמעות היא ויתור על חוק ימני קריטי, או שעדיף לבלוע את הגלולה המרה ולחכות להזדמנות הבאה.
כך בדיוק צפויה הממשלה להתנהל לאורך כל ימיה, בעצימות גבוהה יותר או פחות. אורך הרוח יידרש משני הכיוונים ומי שיתמיד בו ינצח. חייה של הממשלה תלויים בשאלה מה חזק יותר. הרצון והיכולת של הממשלה להשתמש בקופה הציבורית ולשרוד, או הרצון והיכולת של נתניהו להתיישב להם על הוורידים ולמרר את חייהם עד שיתייאשו. הקמת הממשלה השבוע היא פתיח לפרק חדש ומותח במיוחד בדברי ימיה של הפוליטיקה שאין לדעת מתי וכיצד הוא יסתיים.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע מבית יתד נאמן
