הנשיא היוצא רובי ריבלין נשא נאום פרידה במליאת הכנסת בו התייחס לשסעים בישראל ולמתח שבין היותה של מדינת ישראל יהודית לבין היותה מדינה דמוקרטית. כמו כן התייחס ריבלין לנאום השבטים שנשא בשנה הראשונה לכהונתו.
הנשיא היוצא התייחס לנאום השבטים שנשא בשנה הראשונה לכהונתו ואמר: "שבע שנים הן הרבה זמן ובפרט, שבע השנים האחרונות, שאפשר לקפל לתוכן היסטוריה שלמה. בתחילת כהונתי, נשאתי נאום, שזכה לשם "נאום השבטים". ריבלין הוסיף: "הוא זכה לשמו, בשל חלקו הראשון, בו שיקפתי את המציאות הדמוגרפית והתרבותית המשתנה שבה אנו חיים. ואולם, אילו היו קוראים לנאום על שם חלקו השני, הרי שהנאום הזה היה זוכה לשם, "נאום השותפות", או נאום התקווה – התקווה הישראלית. שכן, בחלקו השני של הנאום, ביקשתי להציע יסודות פרגמטיים לשותפות, במדינה היהודית והדמוקרטית".
ריבלין המשיך לסכם את תקופת כהונתו ואמר: "שבע השנים שלי כנשיא העשירי, היו במפגש עם הרוב, הדומם לעיתים, של החברה הישראלית. לאורכה ולרוחבה של הארץ, מכל השבטים, מכל קשת הדעות. בתום שבע שנים, אני יכול לומר לכם נבחרי הציבור ומשרתיו, בוודאות: יש חברה ישראלית אחת, ורובה ככולה רוצה ומחויבת להפוך את חזון השותפות בתוכנו – למציאות. בעת הזאת, יותר מתמיד, ממלכתיות ישראלית – היא שותפות ישראלית. והשותפות הזאת- היא עמוד השדרה שלנו. החוסן החברתי, הכלכלי והערכי שלנו".
"במשך שבע שנים, פעלתי בכל כוחי לחיזוק השותפות הזאת. בישיבות ובאוניברסיטאות, בקיבוצים, ומושבים, מצפון עד דרום, ביהודה ושומרון ובערים הערביות. בחינוך. בהשכלה הגבוהה. בתעסוקה. בשלטון המקומי. בתרבות ובספורט. לכם, מנהיגות ומנהיגי הציבור אני אומר היום: השבטים השונים בחברה הישראלית- נמצאים כאן כדי להישאר. עלינו להבטיח, תמיד, שבמתח הטבעי בין ממלכה לשבטיות, תהיה זו הממלכה, המדינה, שתגבר תמיד על האוטונומיה התרבותית ועל השבטיות הקהילתית. השאלה היא: מה כל אחד ואחת מאתנו מוכן וחייב לעשות, כדי להבטיח זאת. כדי שייבנה כאן אמון. כדי לאפשר וויכוח בונה – ולא מפרק. מתוך הבנה, שלא נגזר עלינו, אלא, נועדנו, לחיות יחד. אנחנו מוכרחים לתת סיכוי אמיתי, כנה, מחויב לכללי המשחק, לתהליך הזה. כי זה הסיכוי, האופק והעתיד של הילדים והילדות שגדלים כאן."
ריבלין התייחס בדבריו למתח שבין היותה של מדינת ישראל יהודית לבין היותה מדינה דמוקרטית: "מדינה יהודית – היא לא דבר מובן מאליו. מדינה דמוקרטית – היא לא דבר מובן מאליו. ולא תהיה ישראל- אם היא לא תהיה דמוקרטית ויהודית, יהודית ודמוקרטית, בדיבור אחד. המתח הפנימי שמבעבע בנו, בין שלמות העם, לשלמות החברה, לשלמות הארץ, הוא מחלוקת שסופה להתקיים, רק אם לא נתכחש לה. נצליח, רק אם נדע להחזיק במורכבות – ולדחות את הפשטנות, שהיא תמיד מפתה כל כך. נצליח, רק אם נדע להחזיק במתח הזה, למצוא בתוכו את האיזונים והפשרות, רק אז, נוכל לשמור על הנס הזה, שהוא הבית שלנו."
הנשיא היוצא ריבלין פנה לנשיא הנכנס הרצוג ואמר: "כבוד הנשיא האחד עשר, חברי הטוב, יצחק. אני מפקיד בידיך הטובות את העם היקר הזה. העם בישראל, כולו. מי ייתן ותהיה לו לרועה באהבה, בבינה ובדעת. בנאום ההשבעה שלי התפללתי, כי הלוואי ותהיה לי הזכות ללמוד וללמד, הקשבה, שותפות ותקווה. את כל אלה אני מאחל גם לך."
בסיום דבריו אמר ריבלין בהתרגשות רבה: "אזרחיות ואזרחי ישראל, אתם הנשמה היתירה של מדינת ישראל. תודה לכם על הזכות שנתתם בידי, לשרת אתכם כנשיא העשירי של מדינת ישראל. תודה לכם על אינספור רגעים של התרגשות עמוקה. של צחוק ובכי. של אהבה. של חזון ותקווה. תודה לנחמה שלי. שאליה אני מתגעגע בכל יום ויום. תודה לבנות ולבנים שלי. תודה לנכדים ולנכדות שלי. עכשיו אני חוזר להיות, אבא וסבא רק שלכם, בגאווה אדירה".
"הייתי בן תשע כשקמה מדינת ישראל. אז, ראיתי את דגל ישראל, כחול ולבן, מונף לראש התורן. בשבילי, מדינת ישראל, לעולם לא תהיה דבר מובן מאליו. יחי נשיאה האחד עשר של מדינת ישראל. תחי מדינת ישראל."
