החורף הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה, עומד להיות חורף מסקרן, מאתגר ומורכב בזירה הפוליטית, על זאת אין חולק. מושב החורף של הכנסת שייפתח בר"ח חשוון נושא עמו כמה סימני שאלה על המשך דרכה של הממשלה ובעיקר של האופוזיציה. הממשלה תנסה להעביר את תקציב המדינה וככל הנראה גם תצליח, מה שיעניק לה עוד עוגן להמשך קיומה ולהמשך ההתמודדות שלה עם הקונפליקטים הבלתי אפשריים מהם היא מורכבת.
בתרחיש אחד, נתניהו ימשיך לנהל את אותה מדיניות בה החל במושב הקיץ. הוא יתיש את הקואליציה בלילות ארוכים של דיוני סרק ויגרום להם שוב ושוב ליפול בהצבעות. במצב כזה הוא יצטרך הרבה שיתוף פעולה ואיחוד שורות בתוך האופוזיציה, אולם כבר עכשיו נראה שהשורות הללו מתחילות להיסדק, לרבים כבר נגמרה הסבלנות ובעיקר לאלה שכבר מדברים בגלוי על 'היום שאחרי נתניהו' בלי לנסות להסתיר את הכמיהה שלהם שהיום הזה כבר יגיע.
תרחיש נוסף הוא שנתניהו יבין שהמלחמה שלו מהאופוזיציה עלולה לקחת יותר זמן משחשב, ולכן יודיע על פרישה מתפקידו ועל פסק זמן מהחיים הפוליטיים. זה יכול לקרות מיד אחרי העברת התקציב וזה יכול לקרות גם בעוד שנה אם הממשלה תצליח להחזיק את עצמה. אם זה יקרה, מתי שיקרה, ייפתח כמובן קרב הסכינים בליכוד ומלחמת הירושה תתחיל רשמית.
לפחות ארבעה מבכירי הליכוד רואים את עצמם כיורשים פוטנציאליים של נתניהו ולחלקם יש גם תמיכה רחבה במרכז הליכוד, ככל שהממשלה תחזיק מעמד זמן רב יותר, גדל הסיכוי שייפתח העימות בתוך הליכוד אולי עוד לפני שנתניהו יכריז על פרישה. כל אחד מחברי הליכוד ינסה להיות היורש ולקבל את אותה תמיכה ציבורית שקיבל נתניהו, כמה מהם אף התבטאו לאחרונה שלא לייחוס כי הליכוד יכול היה כבר היום להיות בשלטון אם נתניהו היה רק מפנה את כסאו.
תרחיש שלישי הוא כמובן שהממשלה מתפרקת, אם בגלל התקציב ואם בגלל סיבה אחרת בהמשך הדרך. ישראל תלך לבחירות אבל אז כלל לא בטוח שנתניהו יוכל שוב להרכיב ממשלה בקלות, הברזל עדיין חם מידי והמפה הפוליטית עדיין לא הספיקה להשתנות יתר על המידה. מתנגדי נתניהו עדיין דבקים בעמדתם למרות כישלונותיו המהדהדים של בנט, ולכן סביר ששוב יסתיים יום הבחירות בתיקו מעצבן שידרוש שוב פתרונות יצירתיים ומוזרים כמו שתי הממשלות שקמו כאן בשנתיים האחרונות.
אבל אחת המסקנות שהשנים האחרונות לימדו אותנו היא, שאין טעם לעסוק בתרחישים היפותטיים. רוב התרחישים הסבירים לא ממש התממשו עד כה ואת הממשלות המוזרות שקמו כאן איש לא צפה הרבה זמן מראש, כך שאין ממש טעם להאריך בניחושים מה עלול לקרות וכיצד כל אחד מהפוליטיקאים ימצא את המשך דרכו.
סימני השאלה המרחפים מעל המפה הפוליטית הם סימני שאלה של מהות ולא של שיבוצים קוסמטיים של מפלגות ותפקידים. אחרי שלוש שנים של כאוס פוליטי חסר תקדים שכמותו לא מוכר כמעט גם בעולם המערבי כולו, הדילמות הן יותר קיומיות, השאלות שצריכות להישאל הן שאלות עומק ולא סתם שאלות של מי יחבור למי וכיצד תקום ממשלה כזאת או אחרת, כי שנות הכאוס הסתירו מאחוריהן את אובדן הדרך של הפוליטיקה.
סיסמאות מכח האינרציה
נתאר לעצמנו לצורך הענין, שאכן נפתח קרב ירושה בליכוד. כל אחד מהמועמדים ינסה לטעון שהוא – הוא ממשיכו של נתניהו ורק הוא ימשיך את מדיניות הימין של הליכוד ושל נתניהו. כל אחד מהם יבטיח שרק הוא יוכל להקים ממשלת ימין על מלא ובכך ינסה לקבל את התמיכה שקיבל נתניהו מהשטח. אבל אם ניגש לכל אחד מאותם מועמדים נלהבים, ניקח אותו רגע הצידה ונשאל אותו: תגיד, מה זו בעצם ממשלת הימין שאתה מדבר עליה? תוכל לתת לנו דוגמה אחת לערך ימני שאתה תעמוד עליו ותקדם אותו? תשובתו של המועמד תהיה מורכבת משלל סיסמאות אבל ככל שנרד איתו לפרטים הוא עלול להסתבך.
ומדוע? כי אין היום הרבה אנשים שמסוגלים לענות לשאלה מהו ימין בישראל ובמה הוא בא לידי ביטוי, כפי שאין הרבה אנשים שיודעים להגיד מהו שמאל ומי מייצג אותו היום. אחרי 12 שנות ממשלת נתניהו, כשצעירים רבים כבר לא זוכרים בכלל מציאות של ראש ממשלה אחר זולתו, הגבולות הללו מאוד היטשטשו וזו אחת משאלות המהות שהפוליטיקה הישראלית צריכה לשאול את עצמה.
כדי לנסות ולהבין זאת, ננסה לתת כמה פרמטרים מרכזיים כדי להגדיר מה זה בעצם ימין ושמאל במובן הפוליטי, עוד לפני ההקשר ליהדות, לחרדים או לכלכלה: מדיניות ימין כוללת בתוכה בין היתר שמירה על ישראל לאומית, יהודית וציונית, ולכן המדיניות היא לא לתת מתנות חינם לערבים ולחתור להחלת ריבונות גם בשטחי יו"ש. מדיניות ימין מכוונת לנקיטת יד קשה מול כל ארגון טרור ומול כל מעשה טרור וגביית תג מחיר מרתיע מכל טרוריסט, כדי להרתיע את הטרוריסט הבא.
מדיניות ימין מדברת בין היתר על גירוש מסתננים בלתי חוקיים ובוודאי שלא לתת תנאים מפנקים לאלה שכבר כאן, מדיניות ימין היא לגרום לכך ששום מחבל פלשתיני לא ירצה להגיע לבית כלא בישראל משום שזה יהיה עבורו באמת עונש קשה, מדיניות ימין היא לפעול צבאית גם במחיר אבדות ל"ע כדי להגן על כל הרשימה הנ"ל ולשמור על ישראל מפני איומים, כדי לשמור על ההרתעה והעליונות הלאומית והביטחונית.
לעומת זאת, מדיניות שמאל פוליטי כוללת בתוכה חתירה לשוויון ולשלום עם אויבים גם במחיר מתנות וויתורים כואבים, מדיניות שמאל מכוונת למאבק על זכויות אדם גם אם מדובר במחבל כלוא, מדיניות שמאל היא חתירה להידברות עם אויבים וארגוני טרור כדי לרכך אותם ולהרוויח שקט, מדיניות שמאל היא גם שמירה על שתיקה מול ארגוני טרור כדי להימנע ממלחמה ומעימותים. יש כמובן את ההבדלים במישור הכלכלי אבל זה נושא נפרד לעסוק מה גם שהוא פחות בא לידי ביטוי בחיי היום יום של האזרח הממוצע.
זו פחות או יותר התפיסה המקובלת שהתקבעה בישראל, זאת התפיסה שהיתה מאוד חד משמעית וברורה בימי מנחם בגין והמהפך השלטוני שהביא איתו ובעיקר בימי אוסלו, כשממשלת השמאל המיטה עלינו את הסכמי השלום ואינתיפאדת הפיגועים בעוד שהימין מנהל קרב קשה ומר נגד ההסכמים ונגד השמאל בכלל.
הסיטואציה הזאת גררה את רצח רבין ולאחריו את ממשלת נתניהו הראשונה, זו היתה הפעם הראשונה שנתניהו הצליח לבנות את עצמו בזכות היותו מנהיג הימין שיעמוד מול סכנות השמאל. ההבדלים בין ימין לשמאל היו אז מאוד ברורים, מעשיים וחד משמעיים.
מדברים ימין, עושים שמאל
מאז חלפו יותר מעשרים שנה במהלכם השתנו הרבה דברים. מתוכם היו את 12 השנים האחרונות בהן נתניהו כיהן כראש ממשלה והשנים הללו הסתירו מאחוריהן למעשה את רוב התהליכים שהשתנו בשטח ואת המצב שכבר מזמן אינו כמו בעבר. ננסה רגע לחזור לרשימת ההגדרות הנ"ל, לבחון מהי ממשלת ימין ואז לבדוק בשטח מה מכל זה נתניהו אכן יישם.
בכהונתו הראשונה חתם נתניהו על הסכם חברון והעניק לפלשתינים שליטה ברוב חלקי העיר. לאחר מכן ביצע שרון את ההתנתקות ותושבי הדרום החלו לחטוף רקטות ומאוחר יותר הובס אולמרט במלחמת לבנון השניה.
בטרם נבחר לתחילת כהונתו השניה, עמד נתניהו והבטיח שהוא בניגוד לשרון ולאולמרט, ימוטט את שלטון החמאס שבינתיים השתלט על עזה והצהיר שהוא יהיה זה שיחזיר את הביטחון לישראל. ההבטחות הללו התקבלו בטבעיות של ימין ברור מול שמאל ברור וכך הוא נבחר שוב. אבל מאז המצב בעזה רק הלך והידרדר. שלטון חמאס לא התמוטט ונתניהו היה זה שהמציא את השיטה להכניס מזוודות של מיליוני דולרים קטאריים למימון ההתחמשות של ארגון הטרור רק כדי לקנות שקט.
בתקופת כהונתו של נתניהו הצליח חמאס להתעצם לרמה של מדינה עם צבא חזק ומיומן, לחפור את כל רצועת עזה במטרו של מנהרות שרק אחוז אפסי מתוכן נפגע בשומר החומות. חיזבאללה הצליח להתעצם באלפי טילים מדויקים המכסים כל סנטימטר בישראל, גם הוא הצליח לבנות מדינה שלמה מתחת לפני הקרקע בדרום לבנון ואפילו לחפור את המנהרות לישראל שהתגלו וסוכלו בחסדי שמים רק לפני שלוש שנים.
העשור האחרון היה אמנם העשור הביטחוני השקט ביותר בחסדי שמים, אולם האינתיפאדה השניה נבלמה אחרי מבצע חומת מגן שהתקיים דווקא במשמרת של אריק שרון. מאז ארגוני הטרור יושבים בשקט ולאט לאט מתברר שהשקט הזה נקנה בזכות עצימת עין רחבה מאוד מצד ישראל. כל שוטר במשטרת ירושלים יידע לספר לכם שכמעט אין בית במזרח ירושלים שאין מתחתיו סליק של נשק חם וזה המצב ברוב הכפרים הערביים ביו"ש ולמערכת הביטחון אין שום יכולת או רצון לשלוט על זה.
הגיזרה ביו"ש נחשבת שקטה יחסית ומדלגת מפיגוע לפיגוע כשמשפחת פוגל, הרב רזיאל שבח ובני הזוג הנקין הי"ד הם רק הבולטים שבהם וגם הם הספיקו להישכח, כוחות הצבא ביו"ש כבר מזמן לא מתייחסים לזריקות אבנים כאל פיגוע אלא כאירוע שגרה.
בדרום תל אביב פורחים חייהם של המסתננים וישראל אף מעניקה להם בתי ספר ואזרחות מלאה לילדיהם שבינתיים נולדו כאן ובכמה הזדמנויות כבר נשמעו מכריזים שהארץ אינה של היהודים אלא של הפלשתינים. בריחת האסירים מכלא גלבוע בערב ראש השנה חשפה מציאות מסמרת שיער של מחבלים ששולטים שליטה מלאה בסוהרים שלהם וחיים חיי פינוק ורווחה על חשבון משלם המיסים הישראלי, בתי הסוהר הפכו לבדיחה על חשבוננו וזה רק קצה הקרחון. הפרטים שהולכים ונחשפים מחיי המחבלים הכלואים בישראל יכולים להוציא מדעתו כל אזרח שפוי, קשה להאמין שזה קורה במדינה שאמורה להיות מערבית וריבונית.
כל זה קרה במשמרת של נתניהו שחרט על דגלו את היותו מנהיג הימין והיותו מגן ישראל מפני השמאל המסוכן, אותו נתניהו שנפנף בשתי מערכות בחירות בהחלת הריבונות ביו"ש כהבטחה ברורה ולבסוף התקפל. היום כבר כולם יודעים שריבונות ביו"ש כבר לא תתרחש לעולם, גם חאן אל אחמר כבר לא תפונה.
נתניהו אימץ לעצמו מהלך קבוע באמצעותו הוא מצליח לשרוד והוא חלוקת העם לימין ולשמאל, לטובים ולרעים, כך שכל מי שלא רוצה להיות בצד של הרעים, חייב להיות בצד של נתניהו כלומר של הימין. זה הצליח ועדיין מצליח משום שהמושג של חלוקת העם לימין ולשמאל, עדיין חזקה בתודעה שלנו אבל זה אך ורק מכח האינרציה, כי ככה התרגלנו ולא בגלל שיש כאן באמת הבדלי מהות בין ימין לשמאל. התרגלנו שביבי והליכוד זה ימין, התרגלנו לשטיפת המוח שכל מי שלא שייך לליכוד ולא נאמן לנתניהו הרי שהוא הופך אוטומטית לשמאל, ושמאל זה מסוכן.
בפועל, אם נעצור לרגע ונפקח את העיניים נראה שנתניהו לא ממש יישם מדיניות ימין. אם נעמיק עוד קצת נגלה שגם מפלגת הליכוד על ערכיה הישנים של ז'בוטינסקי כבר לא באמת קיימת ובמקום שתהיה מפלגה, יש מנהיג וסביבו סובב הכל. רוב המצביעים רוצים את ביבי יותר מאשר את הליכוד ומכאן כח ההצלחה שלו.
אחרי שהוא יילך, מפלגת הליכוד תיקלע למשבר לא רק בגלל שאין מישהו ברור שיחליף את נתניהו אלא בגלל עצם העובדה שהם ינסו ללא הצלחה למצוא מחליף לנתניהו, בצלמו כדמותו וזה כבר לא קיים. השלב הבא במשבר יהיה שהם בעצם ינסו להבין מהי הליכוד, מה נותר מהמפלגה הזאת ולמה להם להמשיך אותה דווקא בהנהגתו של ח"כ זה או אחר.
המשבר הזה יקרין החוצה ויעמיד את הפוליטיקה כולה תחת אותן תהיות ואותם סימני שאלה. מה נשאר בעצם מהימין הישראלי? מהערכים אותם נתניהו התיימר לייצג ולא כל כך יישם?
מרכז זה השמאל החדש
מצב דומה שורר גם בצד השני. השמאל הישראלי המיתולוגי כבר לא כל כך קיים. קודם כל אין היום מי שיקדם הסכמי שלום אמיתיים עם הפלשתינים משום שהפלשתינים עצמם סרבני שלום, הקמת מדינה פלשתינית היא חלום הבלהות שלהם, הדבר האחרון שהרשות הפלשתינית רוצה זה להפוך למדינה שתאלץ אותה לקחת אחריות על האזרחים שלה, מדינה שתאלץ אותה להתחיל לדאוג לעצמה במקום לילל ולמשוך את רחמים וכסף מהעולם.
אם אבו מאזן היה באמת רוצה מדינה, כבר מזמן היתה לו. הוא היה יכול ב-25 שנות שלטונו מאז הסכמי אוסלו להפוך את יו"ש לעמק הסיליקון המודרני. הוא קיבל מספיק כספים כדי להפוך למדינה, להקים תעשייה, חקלאות והייטק, הוא היה יכול להקים צבא ומערכת חינוך, מפת הדרכים של אוסלו כבר היתה אמורה להביא אותו מזמן למצב של מדינה דמוקרטית אבל זה לא קורה ואף אחד לא מעז לומר בקול את מה שכולם יודעים, לאן באמת הלך הכסף שזרם לרמאללה ומדוע הכפרים ביו"ש עדיין מוכי עוני ואבטלה המהווים כר פורה לפריחת הטרור וההסתה.
הרשות הפלשתינית מקיימת שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל וזה משרת את שני הצדדים, זה מה שעושה הצבא וזה מה שהוא ימשיך לעשות בלי שום קשר לאיזו ממשלה תהיה. ממשלת ימין לא תפסיק את השת"פ עם מנגנוני הביטחון וממשלת שמאל לא תעצים זאת.
גם אם ממשל ביידן יצליח להתניע תהליך מדיני זה שוב יהיה פייק תהליך, שיחות חלולות סביב שולחן שכמו בשלושים השנים האחרונות לא יובילו לשום מקום. ואם זה מה שממשל ביידן יעשה, זה לא משנה מי ראש המשלה שיהיה אז. נתניהו כבר ישב איתם בעבר למשא ומתן בתקופות ממשלי בוש ואובמה ואפילו נשא את נאום בר אילן בו העלה על שפתותיו את המילים הנוראות שתי מדינות לשני עמים.
גם אם תקום ממשלת שמאל, היא לא תצליח להכריח את הפלשתינים לעשות את הדבר שהם הכי פוחדים ממנו, אבו מאזן עצמו חלש וחסר שליטה ומי שבאמת משתלט על יו"ש זה חמאס וארגוני הטרור המתלווים לו. כך שאיום הסכם מדיני לא קיים עוד, גם לפיד וניצן הורביץ כבר לא יפנו יישובים באופן חד צדדי ובוודאי שלא עבור הסכם שלעולם לא יקרה.
מצד שני גם נתניהו וגם בנט לא באמת יצליחו להחיל ריבונות על יהודה ושומרון, אפילו סמוטריץ' אם יהיה ראש ממשלה הוא לא יצליח לעשות כך, מי שבאמת מקבל את החלטות הללו אלו אנשי המקצוע בוושינגטון ובירושלים ולכן אפילו טראמפ הנלהב לא באמת הצליח לשנות סדרי עולם. כך שבשורה התחתונה, מבחינה מדינית וביטחונית כבר אין הבדל מהותי איזו ממשלה תהיה בישראל ואיזה ממשל יהיה בארה"ב.
בנט גם היום לא מפנה את חאן אל אחמר וגם ממשיך להזרים לעזה את הכסף הקטארי תוך כדי דיבורים עם המצרים. הסכמי אוסלו לא יחזרו על עצמם, הרפיסות מול חמאס וחיזבאללה היא זהה, התעצמות ארגוני הטרור היא עובדה קיימת, ההבדל יהיה מקסימום בדיבורים על תהליך מדיני האם הם יהיו דיבורים חיוביים או שליליים, באמת כבר נהיה קשה להבין איפה ההבדל בתחום הזה בין ימין לשמאל.
פולחן אישיות במקום מהות
כך לאט לאט אנו נחשפים למציאות ומבינים שהמצב עד כה בשנים האחרונות היה שנתניהו בנה את הקריירה שלו על פולחן אישיות וזה גם מה שגרם לשיח הפוליטי להתנהל בהתאם. המפה התחלקה בשנים האחרונות לשני מחנות: מחנה ביבי ומחנה רק לא ביבי. שני המחנות ריקים מתוכן אמיתי, לאף אחד אין מצע מוצק ומגובש להציע, רק שמחנה אחד מסתתר תחת סינר ה"ימין מלא" של ביבי והמחנה השני מוכן לוותר על כל מה שלא נשאר לו רק כדי להכריז רק לא ביבי.
התוצאה היא שהשיח בכל מערכת בחירות הוא ניסון למצוא מחליף לנתניהו במקום למצוא תחליף לנתניהו. וההבדל הוא מהותי: בכל מערכת בחירות מנסה כל מועמד לשכנע אותנו למה הוא יהיה הנתניהו הבא, במקום לספר לנו מדוע הוא מועמד ראוי בפני עצמו שיש לו לבשר לנו בשורה חדשה, סתם ככה הוא מול האזרחים בלי קשר לצילו של המנהיג המוכר. אזרחי ישראל צריכים למצוא ראש ממשלה, ולא בהכרח מישהו שיהיה נתניהו מספר 2. כבר מזמן לא מחפשים כאן מהות אלא דמות כריזמטית שתשתווה לכריזמה של ביבי. לא מעבר לכך.
אחרי שנתניהו ייעלם המשבר יהיה גדול לכולם ולא רק למחנה הליכוד. פתאום תתברר האמת שכבר אין ממש ימין מוצק שאפשר להילחם עליו כמו בימי אוסלו וגם אין שמאל מוצק שיכול לגבש תמיכה ציבורית במהלכים קיצוניים. חברי הכנסת שיתיימרו להחליף את נתניהו ייצטרכו פתאום למצוא תוכן שימלא את ההצהרות על ימין ועל ממשלת ימין וזה לא יהיה קל.
גם במחנה שכנגד ייצטרכו למצוא רעיון מה למכור למצביעים, על מה להילחם, מה יצרחו התומכים בגרונות ניחרים בכיכרות, מה בעצם עדיין חשוב ומשמעותי להיאבק עבורו ומה יגרום להם להיות עדיפים על פני מועמדים אחרים? השלב הבא יהיה שהאזרח הישראלי כבר לא ירגיש בהבדל בין שני המחנות.
וזה מה שמתחיל להתחוור ולהתברר כבר היום, זה נמצא מתחת לפני השטח אבל אנחנו פחות מבחינים בכך. ככל שיעבור הזמן אנו נבחין בכך יותר. כבר עכשיו שווה לעצור רגע ולשאול את עצמנו מה מרגיש האזרח הממוצע אחרי החלפת השלטון?
נתניהו וחברי הכנסת שלו מרגישים זאת היטב. הם יושבים באופוזיציה. אבל המצביעים שלהם מבאר שבע, מירושלים, בית שאן ורמת גן, האם הם מרגישים משהו מהותי מלבד אכזבה? האם משהו במדיניות הממשלה החדשה גרם להם לאיזשהו שינוי בחייהם?
חוק התקציב וחוק ההסדרים שיובאו להצבעה אחרי החג כוללים הרבה סעיפים אבל אף אחד מהם לא ממש יורגש בכיסו או בחייו של אזרח ממוצע, בין אם הוא תומך הליכוד ובין אם הוא מצביע יש עתיד. אין שום שינוי מהותי במצב הצבא, במצב התעסוקה, בעלי עסקים קטנים דווקא ירגישו הקלה, באופן כללי כבר אין היום הרבה הבדל גם בתחום הכלכלי, בין הגישה הסוציאליסטית השמאלנית לקפיטליזם המאפיין יותר את הימין.
וכאן אנו מגיעים למסקנה הבלתי נמנעת: היחידים שבאמת הושפעו מהמצב אלו החרדים, כל השינויים שנעשו בממשלה החדשה התרחשו רק בזירה הזאת.
המפלגות החרדיות דבקו בנתניהו והלכו אחריו בנאמנות לאופוזיציה, אבל בעוד שמצביעי נתניהו לא הפסידו כלום ולא מרגישים שום דבר ברמה המעשית של חייהם, הציבור החרדי חוטף מכות כואבות ומשלם מחיר יקר וחמור מאוד על הנאמנות שלו לנתניהו. האם נתניהו או מישהו מאלה שמתיימרים להחליף אותו יזכור זאת בבוא היום ויגלה נאמנות הדדית זהה? ספק גדול.
וזה מה שמוביל אותנו לשאלה המהותית הבאה לסימן השאלה הבא המרחף מעל המפה הפוליטית שטורפת את כל קלפיה בימים הללו: מה השפעת הימין והשמאל על נושאי דת ומדינה.
הפערים מתחדדים
המציאות היא שרוב אזרחי ישראל מגדירים את עצמם יהודים מאמינים ורובם הגדול סבורים שהם שייכים למחנה הלאומי, שזה השם האמיתי יותר למושג ימין. רוב אזרחי ישראל גם כאלה שמצביעים יש עתיד, רוצים איזשהו קשר ליהדות ומחשיבים את עצמם פטריוטים של המדינה, הציונות וצה"ל. גדולי ישראל הורו תמיד למפלגות החרדיות לשתף פעולה עם מפלגות הימין משום שרוב הציבור המסורתי נמצא שם ומיוצג על ידי המפלגות הללו. ומכאן נולדה גם השותפות הנאמנה עם נתניהו.
אבל גם בתחום הזה מורגשים שינויים בשטח. כבר חלפו הימים שהשלטון הוא זה שקובע הטון לגבי צביונה של המדינה. אפילו התקשורת שנחשבת לקובעת דעת קהל כבר לא ממלאת את התפקיד המרכזי ומרכז הכח עבר לרשתות החברתיות. השיח הציבורי בעולם המערבי חודר לישראל דרך הרשתות וכיום גם כאן השיח ברחוב החילוני מתקדם במהירות לשינויים קיצוניים שאין לפורטם כמובן מעל במה נקיה ומכובדת זו.
גם ממשלת הימין של הליכוד הולכת שבי אחרי הרוח הזאת, לא מעט בכירים במפלגה רואים עצמם חלק מהעולם הזה ולא רואים בכך סתירה לאהדה שלהם לדת וגם כאן אין המקום להרחיב. היום כבר תהיה זאת אשליה לחשוב ששלטון הליכוד ימנע תחבורה ציבורית בשבת או יעמוד בפרץ מול הניסיונות לחולל שינויים מהותיים בקדושת העם היהודי, המשפחה היהודית, בתחום הנישואין ובמעמד הרבנות. גם כשהחרדים יהיו שותפים בממשלה כזאת הלחץ מלמטה יהיה עצום משום שהשטח כבר מבעבע לכיוון הזה. השטח כולו מתנהג אחרת בלי קשר למה שיחליטו בממשלה.
כך שמבחינת האזרח הישראלי הממוצע לא יהיה הרבה הבדל איזו ממשלה תהיה כי גם במובן הזה הוא לא יחוש שינוי גדול מידי. את ההבדל המהותי שוב נרגיש רק אנחנו כחרדים ואולי גם האדוקים יותר שבקרב בני הציונות הדתית.
רמת הדת במרחב הציבורי נקבעת היום אך ורק בהתאם לרוח הפוליטיקלי קורקט. הפוליטיקאים מנסים למצוא חן בעיני העם, העם מנסה למצוא חן בעיני התקשורת והתקשורת מנסה למצוא חן בעיני הרשתות החברתיות, כלומר: שוב העם. הגישה לכל נושאי היהדות והצביון היהודי במרחב הציבורי נקבעת בהתאם לשיח המתנהל שם, והשיח הזה לא מידי מחובר בלשון המעטה למסורת ישראל סבא. גם היהודים המגדירים את עצמם מאמינים, מעדיפים שזה יסתדר להם עם הרוח המודרנית והמרדנית.
ולכן כל ממשלה שלא תהיה כאן, תפעל בסופו של דבר פחות או יותר סביב הרוח הזאת. מה שאומר שאם אין יותר במדינת ישראל ימין ושמאל מדיני, הרי שאין גם ימין ושמאל ביחס ליידישקייט. המשמעות היא שאם נצטרך לשרטט את המפה הפוליטית בעתיד הלא מידי רחוק, היא תתחלק בהכרח לחרדים מול חילונים, ולא לפי שום פרמטר אחר כמעט. וזה רק יילך ויתחדד עם הזמן, העולם המערבי פותח כל הזמן פער עצום מול היהדות.
למצוא תוכן חדש
החורף הקרוב מביא עמו בכנפיו לא מעט סימני שאלה לאן מועדות פניה של הפוליטיקה הישראלית. האם הממשלה תשרוד, האם יהיו בחירות, האם נתניהו יפרוש או לא, אבל כל אלה שאלות טכניות והעיסוק בהן הוא חסר תוחלת. החורף הקרוב מקרב אותנו לרגע בו תצטרך הפוליטיקה הישראלית לעצור ולשאול את עצמה מה יש לה למכור, מה מאפיין אותה ועל מה היא הולכת להילחם.
מערכת הבחירות הבאה בין אם תהיה בקרוב ובין אם לא, תביא עמה שוב שלל מפלגות, סיסמאות והצהרות, אבל כבר עכשיו אפשר להבין שרוב הסיסמאות הללו יהיו חלולות. הפוליטיקאים יידרשו לנסות ולצקת תוכן לתוך הסיסמאות הללו, לצקת ערכים אמיתיים לתוך הנאומים שלהם, הבטחות מעשיות שהאזרח יבין וירגיש.
גם אם נתניהו יישאר, ככל שיעבור הזמן תחת הממשלה החדשה, המציאות הזאת תתבהר, אנשים ישאלו את עצמם מה כבר ההבדל המהותי בין הממשלות וגם נתניהו עצמו יצטרך לתת על כך תשובות. ואם נתניהו יילך, זה יתפרץ בעוצמה גבוהה יותר כשכל אלה שינסו להחליף אותו ייצטרכו לענות על השאלה מה הם בעצם מוכרים. מה ימין ביורשי נתניהו ומה שמאל באלה שנלחמו בו עד היום.
הפוליטיקה הישראלית תהיה חייבת למצוא ענין אחר לענות בו, נושא אחר להתלכד סביבו ולנהל עליו מלחמה בין מחנות. והחשש הגדול והסביר ביותר הוא שהנושא הזה יהיה יידישקייט, כשהשיח הציבורי ברשתות יסחף לכיוון אחד והציבור החרדי ינסה למשוך לצד השני.
מי שיקבע את אופן ההתנהלות של הנציגות החרדית, הם אך ורק מרנן גדולי הדור שליט"א, אבל ראוי שכולנו נדע מול איזה מצב מערפל ולא פשוט הנציגות שלנו תצטרך להתמודד בעידן שמעבר לפינה.
הגיע הזמן להפנים שהמושגים ימין ושמאל כבר שונים מאוד ממה שהכרנו. השמאל לא בהכרח 'מסכן את אזרחי ישראל' והימין בוודאי שלא 'מגן עליהם' מפני שום סכנה. השיח כבר לא שם, השיח הולך ונעשה דתי נטו. העולם המערבי נעשה מופקר יותר והוא סוחף אחריו את רוב אזרחי ישראל ולכן כשהפוליטיקאים ינסו לצקת תוכן לאג'נדות שלהם, זה עלול להיות מסוכן כי אין לדעת לאן הם יגיעו עם זה ולאיזה כיוון זה יקח אותם ואת המצביעים שלהם.
מדינת ישראל נמצאת בפתחו של משבר זהות פוליטי עמוק שיתחולל ביום שאחרי נתניהו. יתכן ויהיו כאלה שיחלקו על כך אבל כולם ייאלצו להודות שניצנים כאלה כבר נראים, התהליכים הללו מבשילים היום בזרמים שקטים מתחת לפני השטח. הם יילכו ויבעבעו עד שיפרצו כמו לבה רותחת כשהפוליטיקה הישראלית תתחיל לשאול את עצמה מי היא בעצם ומה תפקידה בעולם. את התשובות שהיא תעניק לעצמה אפשר רק לנחש בנקודת הזמן הזאת.
הטור פורסם במוסף חג הסוכות של יתד נאמן
