בידוע הוא, שמיד בוקר הוזיל מרנא הגראמ"מ שך זיע"א דמעה אחת קטנה מעפעפיו על ילדי ישראל שנשבו בחינוך החילוני, המרוקן מהעולם היהודי השורשי והאוטנטי. על אף שנשא את משא הדור החרדי על כתפיו, לא שכח את מיליון הילדים שלא יודעים מה זה "שמע ישראל", תוך התעלמות שיטתית של הממסד מכך.
קרא עוד:
[postim]
פוסק הדור מרן הגר"ש ואזנר שליט"א התבטא על המצב הזה בעיתו בכינוס של ארגון "לב לאחים", בקול נשנק, את המקרא: "ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם..".
יום זה, בו יצעדו רבבות תלמידים לבתי הספר הממלכתיים, תוך יציקת חומר הרסני בנפשותם, תוך החדרה בהם תיעוב ושנאה לתורה ולערכיה, הם יום אבל לאומי. יום עצוב מאוד.
הצלחנו הרבה. הצלחנו להאדיר מוסדות חינוך דוגמת: "החינוך העצמאי", "מעיין החינוך התורני", ולחסות בצל אור התורה עוד רבבות הורים טובים שרוצים שלבנם יהיה טוב ובעיקר ערכי, אך עדיין עדיין המלאכה הכבדה עודנה לפנינו – מרבית ילדי ישראל התמימים, הטובים שפגשתי לא-אחת במסגרת כתבות על חינוך והשכלה יהודית בקרבם, לא מכירים. בורים כפשוטו.
אני חייב לחתום בעוד מילה נוגה, ששמעתי מפי הרב הראשי רבי יונה מצגר שליט"א בראיון מיוחד שהעניק לי עבור "פרש{יי}ת השבוע לחג הסוכות תשע"ב: "בעבר, כאשר בחור יהודי צעיר היה בגטו הגיע ליער ותמורת כמה רובלים הכניס אותו הגוי לצריף, וראה בעליית הגג עוד בחור, ולא ידע אם הוא יהודי או לא, הוא פחד לגלות שהוא יהודי, היה מנגן, בשריקה, את ניגון "כל-נדרי", וכשהוא השיב לו את המשך המנגינה, הוא ידע שהוא יהודי. זו הייתה ה"סיסמא" של היהודי. היום, ספק אם יודעים את המשמעות של כל-נדרי. בודאי לא את המנגינה שלה.."
יום 27.8.12 הינו יום כואב. תקוותנו שיאיר השם לארץ ולדרים עליה ברחמים.
